לשם "חיים מאור" נחשפתי לראשונה ב-2009. זה היה בערב הפתיחה של תערוכת המחווה "ואן גוך בתל אביב" שהושקה לציון 25 שנה למוזיאון ראובן רובין. בין אדי האלכוהול של וודקה ואן גוך שהיו באוויר, ונאומים מרגשים של פרופסור מוטי עומר, ואוצרות התערוכה בראשות כרמלה רובין, והאורחים הרבים והחשובים שהסתובבו במוזיאון היו גם פרופסור מיכאל לוין, ואמנים ישראלים רבים.

בין האמנים שהציגו בתערוכה יצירות בהשראת האמן ההולנדי הגאון וינסנט ואן גוך, היו שמות מפורסמים וגם אמנים צעירים ביניהם:  מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, משה גרשוני, אורי רייזמן, ידיד רובין, אביבה אורי ודוד הנדלר, מיכאל קובנר, רפי לביא, יאיר גרבוז, לאה ניקל ועופר ללוש יחזקאל שטרייכמן וראובן רובין, וגם בני הדור הצעיר יותר.

אבא וינסנט

שתי עבודות של חיים מאור טלטלו אותי בתערוכה המיוחדת הזאת.  האחת, "ללא כותרת"  ובה תצלום בשחור לבן כמו רישום, של דיוקנו של וינסנט ואן גוך שצייר עצמו כנזיר זן בודהיסטי שמהרהר בבודהא הנצחי ומעל ראשו מופיע כהילה המספר המקועקע שסימנו הנאצים על ידו של אביו בשואה.

בעבודה השניה שראיתי אז בתערוכה בתל אביב, מופיע צילום דיוקן של מאור כאיש צעיר בפרופיל כשאוזנו חבושה. עבודה שמייד מעוררת אסוציאציות לסיפור האוזן החתוכה של ואן גוך שמופיעה בכמה מציוריו. האוזן החתוכה/חבושה של ואן גוך הפכה להיות המסמן של ואן גוך, האמן המשוגע ויוצא הדופן, האמן הגאון שפגע בעצמו ברגע של טירוף. הצייר ההולנדי שתושבי ארל בדרום צרפת, חתמו על עצומה לגרשו מן העיר, בטענה שהוא מסוכן לציבור.

בהשראת המפגש עם העבודות המרגשות האלה בתערוכה ואן גוך בתל אביב, ראיינתי כמה אמנים שהציגו בתערוכה. את מנשה קדישמן ואת משה גרשוני שהלכו לעולמם, וגם את מאיה כהן לוי ואניסה אשקר שתיבדלנה לחיים ארוכים. כולם קשורים בנימי נשמתם לוינסנט ואן גוך . כחוקרת ומרצה על ואן גוך, שמתעניינת בהשפעתו העמוקה על אמנים עכשוויים, ביפן ובישראל, תיכננתי לראיין גם את חיים מאור על היצירות האלה.

בשבוע שעבר הזדמן לי לפגוש את חיים מאור בביתו אשר בישוב מיתר בדרום. התרגשתי מאוד לראות שוב את שתי היצירות בשחור לבן שטלטלו אותי בתערוכה בתל אביב, שהפעם הוצגו לי לא על גבי קיר בתערוכה, אלא במרחב הביתי והאינטימי שלו. מה שלא ידעתי, ושמחתי מאוד ללמוד בביקור הזה,  שקיימת עוד גירסה נוספת בצבע על עץ, המוצגת בתערוכת המחווה למאור שאצרה ד"ר מעיין אמיר בגלרית הסנאט באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

וכך, בשיחת נפש עמוק אל תוך הלילה סיפר לי חיים מאור על הרקע האישי וההקשר המשפחתי לעבודות הנושאות את דיוקנו העצמי או הסימבולי של וינסנט ואן גוך.

חיים מאור עם הדיוקן המטלטל "ללא כותרת" בשחור לבן שראיתי בתערוכת ואן גוך בתל אביב בדצמבר 2008. ואן גוך כאסיר. ואן גוך כקורבן של האמנות.            צילום בסלון ביתו במיתר: סיגל גליל.

בתערוכה "חיים מאור: חפץ חיים"  מופיעה העבודה הזאת בצבע על לוח עץ אורן. הציור  "אבא וינסנט" הוא חלק מדיפטיך המוצג ליד ציור בהשראת צילום של אביו של חיים מאור שהסתובב בפראג במדי פרטיזן לאחר שחרורו ממחנה אושוויץ בירקנאו. מעל ראשו של ואן גוך הטביע מאור את המספר שנחקק בהטבעת סימון קעקע על זרועו של אביו במחנה הריכוז.

כזכור את הפורטרט העצמי המיוחד והסימבולי הזה, בהשראת הציור והתרבות היפנית שואן גוך כל כך העריץ והושפע ממנה, העניק וינסנט לידידו פול גוגן שאמור היה להגיע לארל, ולעמוד בראש הסטודיו של המידי, קומונת האמנים שגאון הציור ההולנדי תיכנן להקים בפרובאנס.

"להגיד ואן גוך זה להגיד אני אמן"

זו היתה הכותרת לכתבה על התערוכה שפרסמה רותי דירקטור שהיתה אז מבקרת אמנות ב-nrg.   בסוף הכתבה היא מסכמת כך: "אמנים רבים, עד היום, בשלב זה או אחר של יצירתם מגיבים לואן גוך, כאילו כדי לאשר לעצמם דבר-מה הכרוך בזהותם כאמנים – במלוא הכוונה, או במלוא האירוניה. דרך הצדעה לחייל האמנות המפורסם ביותר, הם מעבירים את עצמם טקס הטבלה לעולם האמנות. למרות שזה שחוק ושגור, להגיד ואן גוך זה להגיד אני אמן." (nrg 12.4.2009)

העבודה השניה בסידרת ואן גוך נעשתה ב-1990. "צילמתי צילום זירוקס של העבודה, והציור הפך לשחור לבן. ואן גוך מוצג כאן כאסיר באוושוויץ בירקנאו. כי אבא שלי היה שנתיים שם. לאחר שנתיים, הוא יצא והסתובב ברחובות פראג. בצילום באלבום המשפחתי, אבא שלי נראה כמו ברפרודוקציה של ואן גוך. וזה אבא שלי וינסנט. הוספתי לצילום הזירוקס את המספר של אבא שלי . העתקתי בטוש לבד כמו הנקודות של הקעקוע על היד של אבא שלי. ופתאום וינסנט ואן גוך נראה כאסיר. הפכתי את וינסנט לאבא שלי. גם וינסנט היה איש מסומן. ספק טירוף… גם אבא שלי עם המאניה דיפרסיה…" מספר לי חיים על הקשר העלום הזה בין אבא שלו לבין וינסנט. שניהם אסירים של המציאות והעולם סביבם.

בעבודה עם האוזן החבושה שמראה לי חיים מאור בביתו, זאת שראיתי בתערוכה ואן גוך בתל אביב יש רפרנס ברור שבו מזדהה חיים עם הסמן המובהק של הטירוף בחיי האמן הגאון והמיוסר שחתך לעצמו את האוזן, ותיעד את עצמו בכמה פורטרטים עצמיים עם האוזן החבושה. ציורים שזכו לכמה ציטוטים באמנות המודרנית. ביניהם גם מורימורה יאסומאסה היפני. נראה שזוהי תגובה פוסטראומטית לחוויות הקשות שחווה חיים מאור בשירותו הצבאי במהלך מלחמת יום כיפור.

"התחבושת הזאת, תרצה חבשה אותי. הבחירה באוזן זו אסוציאציה של ואן גוך. קרבן של אמנות, קרבן חייל שנפצע במלחמה. גם האמן וגם החייל " – אומר לי חיים על הדיוקן העצמי שלו.

"במלחמת יום כיפור ב-1973, הורידו אותנו לצריפין, בבית חולים שדה לשבויים". – נזכר חיים. "היינו צריכים לשמור בחדר ניתוח של שבויים. היו שם גם ניתוחים ללא הרדמה. צרחות… בבוקר, אחרי לילה שלם של שמירה בתוך חדר הניתוח, ישבתי עם זוגי לשמירה וצחקנו בלי סוף. מין צחוק משחרר מהסיטואציה המטורפת…  כל הסדרות עם תחבושות ומסקינטייפינג של תחבושות יצאו שנתיים אחרי… רפרודוקציות שראיתי במגזינים של להאמנים האוסטרים ארנולף ריינר ורודולף שוורצקוגלר, שצילמו אנשים עם תחבושות. העבודות האלה השפיעו עלי.  זה הציף אצלי את החוויות של יום כיפור. הסדרה הזאת טלטלה גם את יאיר גרבוז וגם את רפי לביא, כשהצגתי אותה לראשונה במדרשה".

פרץ היצירה אל מול איום קיומי: תערוכה בימי קורונה

ד"ר מעיין אמיר, שאצרה את תערוכת המחווה לחיים מאור, יחד עם הסטודנטיות במגמת אוצרות במחלקת אמנויות באוניברסיטת בן גוריון, כתבה כך בטקסט הפתיחה לתערוכה, המיוחדת במינה לציון פרישתו של חיים מאור מן האקדמיה.  התערוכה מוצגת בימים אלה בגלרית הסנט באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. התערוכה פורשת עשייה עשירה של אמן, חוקר ואוצר, מרצה ומורה מוערך, במלאת 20 שנה לעבודתו במחלקה .

"תערוכה זו תוכננה להיות תערוכת מחווה לפרופ' חיים מאור לרגל פרישתו לגמלאות בתום עשרים שנות עבודה במחלקה לאמנויות. בשנת הלימודים הקודמת, סטודנטים בקורס אוצרות בהנחייתה של ד"ר מעיין אמיר עמלו על אצירת תערוכה בגלריית הסנאט ובגלריית טרומפלדור וכתיבת קטלוג-ספר בשם חיים מאור: ליקוי מאורות. פרופ' שרה אופנברג ארגנה כנס אודות פועלו של חיים מאור כאמן, כאוצר וכחוקר. האירועים החגיגיים היו אמורים להיפתח ולהתקיים ב-17 במרץ 2020. התפרצות וירוס הקורונה והסגר שהחל ימים אחדים קודם לכן מנעו את פתיחת התערוכות ואת קיום הכנס. אכן, מאז אנחנו שרויים במצב עולמי חדש של ליקוי מאורות….

… התערוכה הנוכחית שכותרתה חפץ חיים בגלריית הסנאט שונה מעט מן התכנון המקורי. נוספו לה שני גופי עבודות (סרגלי מידות: אינוונטר, ו-עוטי המסכות, 2020) שיצר מאור בתקופת הסגר הראשון. עבודות אלו מוצגות כאן לראשונה. פרץ היצירה אל מול איום קיומי מחד, ומנגד שאלות על המתח שבין חיים לתהליכי חיפצון ושלילת אנושיות מגולמים בשם התערוכה.

… בתערוכה  מוצגות עבודות מתחילת דרכו האמנותית של מאור (אות קין, 1978) לצד עבודות מן השנים האחרונות (מ' מסומנת, הונג וההורים, 2020 ועוד). מושם בהן דגש רב על נושא המאפיין את עבודותיו – פעולת התיוג והסימון של בני אדם בשל סיבות שונות וההתבוננות של האמן ב'אחר' מתוך הומניות אמפטית מכבדת.

"מצב החירום" שנכפה על כולנו בשל המגיפה העולמית חידד והקצין התנהגויות אנושיות, לטוב ולרע. לצד גילויי סולידריות, עזרה הדדית, תמיכה וחמלה הגיחו השדים הנוראים של שנאה ואלימות כלפי ה'אחר' ברשתות החברתיות הווירטואליות ובמציאות הממשית.

'אות קין' הוסב ל'אות קורונה': אנשים תויגו על פי סימנים ותסמינים ("חולה מאומת", "מפיץ על", "מפר בידוד" וכדומה). לצד המגיפה הבריאותית ובשלה, אנשים סומנו גם בשל היותם שייכים למגזר, מגדר, עמדה פוליטית ומצב קיומי כלכלי ("חרדי", "שמאלני", "מפגין אנרכיסט", "מובטל חדש" וכדומה).

באופן מעניין, עבודותיו של מאור מאפשרות נקודת מבט מפתיעה על סוגיות מרכזיות אקטואליות ורלוונטיות לכאן ועכשיו, לצד היותן יצירות אמנות העוסקות בנושאים על-זמניים (מדרש תמונה על סיפורי התנ"ך; זיכרון אישי-משפחתי וזיכרון היסטורי-הגמוני; סיפורי משפחה; דיוקן עצמי ודיוקנאות של 'אחרים' וכדומה)."

זכרון אישי וזהות קולקטיבית, אלבום משפחתי, אירועים וטקסים במבט אמנותי 

על העיוורון, הפיזי והחברתי: סבא כישו וכהומרוס

חיים מספר לי על נושא העיוורון שחוזר ונשנה בעבודותיו. "התערוכה עיוורון הוקדשה לסבא שלי העיוור. אבא של אמא שלי שהתעוור בשואה. הוא היה סתת מצבות ועשה ויטראז'ים בארמון של הגרף פוטוצקי. סבא שלי עבד אצלו לפני השואה…

פתק ובו הסיפור הטלת מום בעיניו של הסבא על ידי הנאצים. פרט מתוך הציור.
Memo: סבא והומרוס 2015, טכניקה מעורבת על עץ, דיפטיך. צילום סיגל גליל.

"לסבא היתה כלבת -נחייה. הוא קרא לה "סימה שלי". היא הובילה אותו לכל מקום. אבל לבית-הכנסת הוא נהג ללכת איתי, אוחז בזרועי השמעלית באהבה" – כך באותיות כתיבה תמה כותב חיים מאור בממו על אחת העבודות שבה מככבת כלבת הזאב של סבא שלו העיוור.

הומרוס המשורר העיוור. מתוך התערוכה. צילום: סיגל גליל

העיוורון הוא גם מוטיב אלגורי. הוא מתייחס גם לאנשים מסומנים ועיוורון חברתי. בין העבודות היו גם כאלה שדיברו על התנועה הקיבוצית שמנפנפת בדגלים שכבר לא חיים לאורם. "העבודות האלה עוררו סקנדל עד כדי כך שרצו להוציא אותנו מן הקיבוץ . לפני 40 שנה, הנושאים האלה נחשבו לפיצוץ אטומי." – נזכר מאור בתגובות הפוליטיות והחברתיות ליצירותיו.

"לסבי היו שתי מטפחות בד. באחת קינח את אפו. בשניה ניגב הפרשות בצידי עיניו העיוורות. פרשתי מטפחת אחת לפני. עיניים גדולות נפערו בה וניקבו את ראשי, עיניו של ישו, המיוסרות, במטפחתה של ורוניקה" הטקסט בפתק בעבודה מתוך הסידרה . Memo: המטפחות של סבא, 2015. טכניקה מעורבת על עץ.       צילום בתערוכה: סיגל גליל

חיים מאור:  חיים ויצירה

 חיים מאור שנולד בשנת 1951 ביפו, חי ויוצר כיום במיתר אשר בנגב. במקביל ליצירתו בעולם האמנות הוא פרופסור אמריטוס שכיהן כראש התוכנית ללימודי אוצרות במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מאור,  בוגר המדרשה לאמנות בהרצליה (כיום בית ברל). בסצנת העיתונות הישראלית מאור כתב במוסף "חותם" של העיתון "על המשמר", בבטאון "יחד", וב"דבר ראשון". הוא היה ממייסדיו של כתב-העת לאמנות "סטודיו", וכיהן כעורכו הראשון בין השנים 1989–1993.

באוניברסיטת בן גוריון הוא כיהן כפרופסור מן המניין במחלקה לאמנויות שעל מייסדיה הוא נמנה. הוא היה חוקר ומרצה על אמנות ישראלית ואמנות עכשווית וריכז את קורס אוצרות וחטיבת אמנות-יצירה. תלמידיו השתלבו בעמדות מפתח בשדה האמנות כאוצרים במוזיאונים ובגלריות וכאמנים פעילים. בנוסף, הוא שימש כיועץ לנשיאת האוניברסיטה בנושאי אמנות; כמנהל ואוצר הגלריות של האוניברסיטה וכמרכז חטיבת אמנות-יצירה.

הוא נקרא בשם חיים בנימין מושקוביץ על שם סבו מצד אביו שנרצח באושוויץ. אביו, שהגיע לאושוויץ בשנת 1942, היה אחד מתוך ארבעה ששרדו את השואה מתוך חמישים בני משפחתו המורחבת.  הוא נמלט והצטרף לפרטיזנים, ולאחר מכן, עלה ארצה בשנת 1949 באניית מעפילים שם פגש את אמו של מאור, אף היא ניצולת שואה.

מאור למד ציור בין השנים 1961–1968 אצל הצייר אדוין סלומון. במהלך שירותו הצבאי שימש כחוקר צבאי במצ״ח. בין השנים 1973–1976 למד אמנות והוראת אמנות בבית המדרש למורים לציור ולאמנות ברמת השרון, ומאז 1979 הוא עוסק בהוראת אמנות במסגרות שונות במקביל לפעילותו כאמן וכאוצר.

מאור היה נציג ישראל בביאנלה ה-12 לאמנים צעירים שהתקיימה בפריז ב-1982. שנה לאחר מכן היה חבר במשלחת סופרים ואמנים לפולין במסגרת אירועי "40 שנה לציון מרד גטו ורשה".

בין התחומים שעניינו את חיים מאור כאוצר, היו גילוי אמנים חדשים, ומחקר בנושאים העוסקים בזהות אישית ולאומית, טראומות, ותפיסת ה"אחר" בחברה הישראלית. בין התערוכות הרבות שאצר חזרו ועלו מוטיבים על עולים, הגירה, שואה, ערבים ועוד.

מחוה משפחתית: דיוקנאות משפחת האמן חאדר וושאח. מתוך "המשפחה – חיים מאור וחאדר ושאח בדיאלוג בין תרבויות".    צילום הקיר בתערוכה: סיגל גליל.

מאור אצר תערוכות רבות שחשפו אמנים ממגזרים שונים, בעיקר אמנים מן הפריפריה הגאוגרפית והתרבותית. הוא חקר נושאים שלא טופלו בתצוגות בסצנה המרכזית של האמנות בישראל.

זהות וזכרון: טראומה, חיים ומוות בעיני דור שני לשואה 

אחד המוטיבים המהדהדים בתערוכה של חיים מאור הוא הטבעת הסימן. ובאמצעותו הפיכת האדם לאדם מוכתם. כמו אות קין שהפך אותו לנע ונד. זה זכור לנו מהטבעת סימן בברזל מלובן כאמצעי לסימון בהמות, או בהיסטוריה האמריקאית, כאמצעי לסימון עבדים. סימון יכול גם לציין חיפצון. שלילת החופש מן האדם או בעל החיים, והפיכת המסמן לבעליו של קניין/חפץ עובר לסוחר.

כאמן, בוחן מאור בצבעים עזים ודרמטיים, או בדימויים מונוכרומטיים מעודנים, את מרכיבי הזיכרון והזהות שלו על רקע הזיכרונות הטראומטיים של משפחתו בשואה ובישראל. גוף העבודות המרכזי ביצירתו האמנותית בוחן את מרכיבי הזהות שלו באופנים ובהקשרים שונים, במיצבים מרובי אמצעים, תוך דיאלוג עם 'אחרים' למיניהם.

חומרי ארכיון משפחתי של האמן חיים מאור מהווים חומרי גלם ליצירות אמנות הבוחנות את הזיכרון המשפחתי ביחס לשואה ולעלייה לישראל מול הזיכרון הקולקטיבי של האירועים הללו.

דמויות שונות, אנשים שפגש במהלך חייו, חברים, האופק הרחב של תולדות האמנות, ההיסטוריה האנושית, והמיתוסים בתרבויות מהדהדים ביצירותיו שנעות בין פיגורטיבי למופשט, שמערבלות מילים טעונות עם דימויים לכאורה תמימים. מאור משוטט בשדה טעון המוקשים בין היותו יהודי לישראלי, בן לניצולי שואה לבין היותו חייל בצבא הגנה לישראל. מאור בוחן את המרחב המתוח בין כובשים לנכבשים בין כוחות הרוע האכזריים לבין החמלה האנושית. יצירתו חוגגת בצבעים ובשחור לבן, בעץ ובאור, את ריקוד החיים והמוות ואת מה שביניהם.

גוף עבודות, תערוכות, פרסים  ופעילות בשדה האמנות

מאור הציג בתערוכות רבות בישראל ומחוצה לה. בין השאר, הציג את תערוכות היחיד "אות קין" (1978) ו"עיוורון" (1979) בגלריית הקיבוץ בתל אביב; המיצב הנייד "מיתוסים מתמוססים" אותו הציג בשנים 1980-1983; המיצב "פני הגזע ופני הזיכרון" במוזיאון ישראל (1988); "פני הגזע והזיכרון סוזאנה – שושנת יעקב" במוזיאון היהודי הלאומי בוואשינגנטון, ארצות הברית (1998); "המשפחה" יחד עם האמן חאדר ושאח בגלריות "הקצה" בנהריה ובגלריה העירונית בכפר סבא(2009). "הם אני: חיים מאור" תערוכת יחיד במוזיאון הפתוח במגדל תפן ובמוזיאון הפתוח בפארק התעשיה בעומר (2011-2012). יצירותיו הוצגו גם במוזיאון היהודי בברלין, וכן בתערוכות בהולנד, ארצות הברית ועוד.

מאור זכה ב-1994 בפרס שר המדע והאמנויות, ב-1995 בפרס זוסמן מטעם יד ושם, ובשנת  2010 בפרס שרת התרבות והספורט. בשנת 2018 הוענק לחיים מאור פרס מפעל חיים לאמנים ותיקים ע"ש אריק איינשטיין.

נימוקי חבר השופטים בפרס שרת התרבות והספורט לשנת 2010 שהוענק לו על יצירתו:

"היבט המרכזי ביצירתו, רבת השנים, של האמן חיים מאור הוא העיסוק באחר. אותם "אחרים" הם האובייקטים שעמם הוא משוחח, אותם הוא מתעד, איתם הוא יוצר דיאלוג ויזואלי. מאור מתייחס אל האחרים כחלק ממנו ולעתים קשה להבחין ביצירתו מי הוא חיים מאור ומי הוא האחר.

מקורות השראתו הם בראש וראשונה ההתבוננות האישית שלו בעצמו, כגבר, כבן תרבות, כיהודי, כישראלי, כבן לניצולי שואה ממוצא פולני, כחילוני, כמאמין, כקיבוצניק לשעבר, כתושב הנגב, כבעל, אב וסב, כאמן יוצר וכבעל יצרים.

בכול המצוין כאן הוא רואה פתח ליצירת הדיאלוג שלו עם האחרים כאשר המיצגים את האחרים הם בני משפחתו הקרובה, ניצולי השואה, העם הגרמני המתחדש והעם הפלסטיני. ביצירתו הרב גונית, גם מבחינה טכנית, ישנו הדיאלוג המאוד טעון של הזיכרון תוך התבוננות מפוקחת על ההווה והעתיד. יצירתו מציפה, תוך מבט אישי מאוד, בעיות חברתיות וקיומיות של החברה בה הוא חי ויוצר, החברה הישראלית".

סרטון על התערוכה "חיים מאור: חפץ חיים" באדיבות אוניברסיטת בן גוריון בנגב