העיסוק בשפה החל אצל גינתון בשנות ה־70 המוקדמות, אז עסק בתצלומים המתעדים פעולות גופניות הממחישות מטבעות לשון, כמו "לטמון את הראש בחול, ""להיכוות ברותחין" או "לקפוץ למים סוערים".

בהמשך בשנת 1973 שאל גינתון איך עושים "אמנות בשעת מלחמה". שתי עבודות מפתח נעשו לקראת חזרתו של גינתון לישראל מנסיעה לחו"ל, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־1973: באחת הוא נראה כורע ברך מול דלת ביתו של יוזף בויס בדיסלדורף ובשנייה הוא עומד בצל העתק פסלו של מיכלאנג'לו בפירנצה.

אחר כך הציג ספרי אמנות ירויים ותצלומים ירויים של בניינים באוניברסיטה העברית; ובשנות ה־90 טמן קליע בסדרת ציורים של דגל ישראל, ונתן ביטוי למורכבות שבעשיית אמנות על רקע המציאות הפוליטית הישראלית שאחרי מלחמת 1967.

מאוחר יותר החל לעסוק בפרויקט עבודות הדגלים מראשית שנות ה־90, המצטטות יצירות מודרניסטיות מכוננות מאת ג'ספר ג'ונס, לוצ'ו פונטנה ואחרים. בשנות האלפיים השתכלל המהלך במתן שמות אירוניים — כמו הצייר האנגלי — לקבוצות ציורים המצטטים ומשבשים טקסטים מעטיפות אחוריות של ספרים.

הָחֵל ב־1994, המוטיב המרכזי בעבודתו של גינתון הוא ה"צד האחורי" של הציור, תחילה בתצלומי צד אחורי של ציורים מאוסף מוזיאון תל־אביב לאמנות; ואחר כך, בשנות האלפיים, בציורי צד אחורי המתייחסים למסורת ה-trompe l’oeil (הטעיית העין) בציור המערבי. בציורים אלה מצוירים הצדדים האחוריים (לכאורה) של ציורים פיקטיביים, ועליהם נראים שמות הציורים לצד טקסטים: קטעי מאמרים וספרי תיאוריה על אמנות, פסוקי תנ"ך, מדרשים ואף טקסטים מומצאים. בהצגת טקסט המופיע על מה שנראה כצִדו האחורי של ציור, גינתון מקדם לחזית את הצד המילולי־מושגי שביסוד עבודתו.

דוד גינתון נולד בשנת 1947 בת״א, ולמד לימודים חלקיים בפקולטה לאדריכלות בחיפה ובחוגים להיסטוריה של האמנות ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית. לימד במחלקה לאמנות בבצלאל ובפקולטה לאמנות במכללת בית ברל. זכה בפרס קרן אמריקה ישראל ופעמיים בפרס שר התרבות.

אוצרת: ענת דנון-סיון. עוזרת לאוצרת נעמה בר-אור

14/5/21-3/10/21

בנין ראשי, אולם מרכוס ב' מיזנה, האגף ע"ש מרק ריץ' וגבריאלה ריץ', מוזיאון תל אביב לאמנות