סבא שלי מהצד העירקי, עובדיה שמאי, היה ספר במקצועו ומספר הסיפורים הכי טוב שהכרתי.

הייתי מגיע אליו כילד להסתפר, צועד לתוך המחסן שהיה מאחורי הבית, שם הייתה הממלכה שלו.

הייתי עולה על כיסא המלכות הגבוה, מביט במראה העגולה שמולי ומחכה שסבא יתחיל לספר אותי ויספר תוך כדי על החיים שלו ושל משפחתו בעיר עומרה שבעירק שם עבד כספר.

אלו היו ממש סיפורי אלף לילה ולילה.

בזמן שהוא היה מספר את שיערי ומספר את חוויות ילדותו, הייתי עוצם את עיני ומפליג בדמיוני לחוות אתו את מסעו בזמן.

הוא היה מספר לי על תרבות הקהילה היהודית בעירק, על חיי החברה, על היחסים המאוד קרובים שהיו לו עם השלטון ועם העירקים המוסלמים.

"אנשים הם אנשים" כך הוא היה אומר במבטא עירקי כבד "אתה מתחבר אליהם לעיתים בגלל אינטרסים, אבל לרוב בגלל שאנחנו יצורים חברותיים. היינו קודם כל בני אדם. כיבדנו את דתם והם כיבדו את דתנו, שמחנו בשמחתם וכאבנו את אובדנם – והם נהגו באותה הדרך".

"אז מה קרה שפתאום הכל השתנה?" שאלתי אותו בזמן שהוא מוריד לי קווצת שיער עקשנית.

תשובתו נחקקה במוחי עד עצם היום הזה.

"מלחמות, הרס ושיסוי הם לא נחלת הכלל, הם תמיד מתחילות מאדם בודד או קבוצה שיש להם אינטרס להשיג רווח מהמצב, אינטרסים שלא קשורים לעם". הוא עצר לשניה והמשיך לספר "אני יכול להגיד לך שמי שהצילו את המשפחה שלנו היו דווקא חברינו המוסלמים שהיו ממש כמו אחים שלנו. הם שעזרו לנו והגנו עלינו מפני הקיצוניים. אני הייתי עושה עבורם את אותו הדבר, אילו היה קורה להם משהו רע.
אתה מבין? אי אפשר לזרוק חברות רבת שנים בגלל שפתאום שליט או קבוצה שולטת מסמנת אותך כבוגד, כסכנה למדינה ולחברה – רק בגלל דתך. זה מנוגד לחשיבה האנושית ונגד הערכים שלנו במשפחה.

כששליט או קבוצה ששולטת מציתה את אש השנאה, תמיד יהיו כאלה שיעזרו לגחלים לבעור. הם ישליכו את התסכול שלהם על החיים ויאשימו על מצבם הכלכלי והחברתי את האחר. הם יגידו: האשמה עליהם, בגללם אין לנו מקומות עבודה, בגללם אנחנו לא מתקדמים, הם רוצים להשתלט על הכל. תאמין לי, יא איבני, הרוב רוצה חיים שקטים, להמשיך את השגרה של החיים, להביא פרנסה הביתה – פשוט לחיות בשלום".

בעודו מסיים את המשפט האחרון, שמעתי את צליל המספרים שהעיד שקצוות השיער האחרונות נגזרו וראיתי אותן מחליקות לרצפה.

"אני ערבי, עירקי, יהודי – זו הזהות שלי. נולדתי בעירק, גדלתי בתרבות ערבית עשירה והדת שלי היא יהודית. חשוב שתדע מהי הזהות שלך ושלא תאבד אותה!"

– "אז מהי הזהות שלי?" שאלתי את סבי בתמימות כי נולדתי בארץ וספגתי בביתי את התרבות הערבית מצדה של אמי ואת התרבות האירופאית מצדו של אבי.
"יא איבני, אתה כבר ישראלי, ישראלי יהודי".

רציתי שיהיו לי, כמו לסבי, חברויות אמת שהדת לא תפריד ביננו והחלטתי בו במקום, שכאשר אני אפגוש ילד שנולד בארץ, גדל בתרבות ערבית או בתרבות אירופאית או בתרבות ישראלית, כמוני, ודתו תהיה מוסלמית או נוצרית – אנסה לפתח איתו חברות. ואז אנחנו נטפח את החברות שלנו ונשמור עליה לאורך שנים

ואם יהיו מצבים שמנהיגים או קבוצות יזרעו הרס שנאה ומלחמה משני הצדדים – אנחנו נדע להגן אחד על השני. בזכות החברות שבינינו

בזכות הידיעה שאנחנו והרוב האנושי רוצים לחיות את החיים בשלום, לכבד את התרבות, את האמונה והדת – שלנו ושל כל מי שמסביבנו.

סבי סיים את התספורת, ניקה עם המברשת הקטנה את שאריות השיער שנדבקו לצווארי, עזר לי לרדת מכיסא המלכות ונתן לי חיבוק גדול עם נשיקה על המצח. ברקע נשמעו סלסוליו של פריד אל אטרש. מבחינתי הייתי נשאר שם חבוק על ידו שעות, אבל אז הוא אמר: "לך אל סבתא שלך, היא כבר מחכה לך עם האוכל חם"
המחשבה על האוכל הנפלא של סבתי האיץ את צעדי ולפני שיצאתי מהמחסן, קרא לי סבי "תזכור, הדבר הכי חשוב בחיים זה להיות בן אדם".

סבי היה הספר שלי ומספר הסיפורים הכי נפלאים בילדותי.

פעם ביקשתי ממנו לאסוף את כל קצוות השיער שגזר מראשי ולשמור אותן בשקית, כדי שכשאגדל אוכל להיזכר דרכן בכל הסיפורים שהוא סיפר לי במהלך התספורת.
סבא עבודי הביט בי במבט שכולו אהבה ואמר לי בלחש "תשאיר את הסיפורים פה" והניח את ידו העדינה על ראשי. ואז הוסיף, ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת "ואיזה זכרון יישאר לי, אם תיקח את קצוות שערותייך הגזורות שדבקו בהן סיפוריי?"

עובדיה שמאי, סבי האהוב, יהי זכרך ומורשתך לעולמי עולמיה

יהי זכרך ברוך

מנכדך שלמד ממך שבחיים