כשקראתי את "פוסטמודרניזם והיסטוריה – מבחר מאמרים", בעריכתו של אלעזר וינריב, נזכרתי באמירתו הידועה של לאופולד פון רנקה, ההיסטוריון הגרמני בן המאה התשע-עשרה. לפי רנקה תפקידה של ההיסטוריונית אינו לשפוט את העבר אלא להציגו באופן אובייקטיבי – "להראות את אשר אירע בעצם" (“wie es eigentlich gewesen ist”). וחשבתי, בפרפרזה על אמירתו של רנקה, שהספר אינו מציג את החיבור בין הפוסטמודרניזם והיסטוריה כמו שהוא, באופן אובייקטיבי; הוא אינו מצביע על הממשק שבין הפוסטמודרניזם והיסטוריה כפי שהוא בעצם.

הספר מכנס שישה מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של פוסטמודרניזם והיסטוריה. שני מאמרים בספר, "עבודת ההיסטוריון (הנורמלי) ואתגר הפואטיקה" של רוברט פ' ברקהופר ו"שש תזות על פילוסופיית ההיסטוריה הנרטיביסיטית" של פרנק ר' אנקרסמיט, נכתבו על ידי היסטוריונים שאוהדים את הפוסטמודרניזם; "לספר כטוב בעיניך: היסטוריה פוסטמודרניסטית והבריחה מן העובדות" של גרטרוד הימלפרב, נכתב על ידי היסטוריונית שמבקרת את הגישה הפוסטמודרניסטית להיסטוריה; מאמר נוסף (בשני חלקים) של רפאל סמיואל עוסק ב"קריאת סימנים", קרי במתודה שניתן לשייכה להיסטוריונים פוסטמודרניים (אך לא בהכרח); ואילו המאמר האחרון, "תשעה עקרונות של עמדה פוסטמודרניסטית" של עדי אופיר, לא עוסק במפורש בהיסטוריה, אולם מתוך העקרונות שאופיר מונה ניתן ללמוד גם על תחום חקר ההיסטוריה.

כאמור, מתוך ששת המאמרים בספר, רק שניים עוסקים במפורש בממשק שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה; אם נהיה נדיבים, אפשר לכלול גם את שני מאמריו של סמיואל. לדעתי, בספרון דק שעוסק בממשק טעון כזה שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה, מן הראוי שכל המאמרים יהיו אוהדים את החיבור הזה, על מנת שהקורא והקוראת יוכלו להבין את הממשק באופן עמוק ויבחנו בעצמם את טיב הטענות. רק כך ניתן יהיה לראות את החיבור בין פוסטמודרניזם והיסטוריה כפי שהוא בעצם.

יתרה מזו: הספר נכתב ב-2003, כאשר ההתלהבות והאנטגוניזם מהפוסטמודרניזם היו בשיאם, ודברים אלו מקבלים משנה תוקף כיום, כעבור כשני עשורים, "בשוך הקרבות". אז מה היה שם בעצם?

ניתן אמנם לומר שגישה אובייקטיבית לפוסטמודרניזם תטען שיש מקום למאמרים משני צדי המתרס, קרי גם של היסטוריונים פוסטמודרניסטים וגם אלו שלא. אולם, גם אם נטען זאת, המהות היא כמובן לא הכמות אלא אילו מאמרים נבחרו ומה הטיעון שהם מבקשים לקדם. למרות שבפתח הדבר וינריב אינו חושף את עמדתו, נראה כי המאמרים שבחר נועדו להציג את הפוסטמודרניזם כאופנה חולפת ותו לא.

פרט למאמרו של ברקהופר, שמציג באופן מעט לוגי ויבש את המעבר שחל מהחשיבה ההיסטורית הקלאסית ("הנורמלית") לחשיבת ההיסטוריונים הפוסטמודרניסטים, אין בספר מאמר נוסף שמציג טיעון בעד החיבור שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה. מאמרו של אנקרסמיט מאגד כאמור מספר עקרונות שעוסקים בהיסטוריה פוסטמודרניסטית, אך רוב ההיגדים אינם מנומקים אלא מוכתבים כ"עובדות", כך שמעבר לכך שהם בלתי מפוענחים, הם לא מפותחים לכדי טיעון מנומק בדבר מהות הכתיבה ההיסטורית הפוסטמודרנית.

מאמרו של סמיואל אינו עוסק במישרין בפוסטמודרניזם. "קריאת סימנים" מפנה את המבט להיסטוריה שלא מסתכלת רק בעובדות וחקירת המציאות האובייקטיבית אלא גם למשמעות הסמלית של פעולות מסוימות, לקטגוריות שדרכן ובאמצעותן נתפסת המציאות על ידי דמויות היסטוריות, לקריאת המחשבות של אותן דמויות וכיו"ב. לכן, מה שסמיואל מכנה כקריאת סימנים קשור למהלך אחר ורחב יותר בחקר ההיסטוריה – המפנה התרבותי, שבו הדגש עובר מהיסטוריה חברתית ומדינית להיסטוריה תרבותית, ולא לפוסטמודרניזם. סמיואל מזכיר אמנם את הדקונסטרוקציה כמתודולוגיה, והצורך לפרק את הטקסט ההיסטורי ולחפש את מה שנעדר ממנו, אולם על אף שפוסטמודרניזם ודקונסטרוקציה מביעות עמדות דומות בנוגע לפירוק הטקסט והשפה, אין מדובר בעמדות או בפילוסופיות זהות. סמיואל גם טוען שהדקונסטרוקציה לא חוללה מהפך גדול בחקר ההיסטוריה, קרי הוא די מצניע את השינוי שחל. יכול להיות שתיאור הדברים של סמיואל מדויק, אולם ההצנעה הזו אינה מאפשרת לעמוד על מלוא היקף התופעה או הממשק בין פוסטמודרניזם להיסטוריה.

*

המגרעה העיקרית של "פוסטמודרניזם והיסטוריה" היא שכל המאמרים בו מדברים על פוסטמודרניזם והיסטוריה, והספר לא מביא ולו מאמר היסטורי אחד שנכתב מתוך גישה פוסטמודרניסטית. גם לשיטת וינריב, שביקש להביא בספר מאמרים שיוצאים נגד גישה זו, אין בספר מאמר היסטורי שמצביע על הכשלים של מאמר היסטורי פוסטמודרניסטי. הימלפרב, שמרעיפה על היסטוריונים פוסטמודרניסטים קומפלימנטים לרוב – שהם בזים לאמת; שאין להם כלל הכשרה במתודולוגיה ההיסטורית המסורתית ומשמעת מוסרית; ושלדידם יכול כל היסטוריון "לחרוט כל פירוש כטוב בעיניו" – אינה מדגימה כיצד לשיטתה היסטוריונים אלו מתעלמים מן העובדות וכיו"ב. כלומר כל המאמרים בספר הם על פוסטמודרניזם והיסטוריה, אך לא עוסקים בפוסטמודרניזם והיסטוריה; או באנגלית (באנגלית זה תמיד נשמע יותר טוב) – הם on ולא in, הם לא בתוך הדבר עצמו.

וזו כמובן שאלה פילוסופית-אפיסטמולוגית בפני עצמה – כיצד אנחנו יודעים או מכירים דברים? אפשר (ואולי אף רצוי) לרכל על פלוני או אלמונית שעות, ואפשר פשוט לפגוש אותם; ניתן לתאר ארוכות מה הטעם של התפוח, ואפשר פשוט לטעום אותו. בעיני אין ספק שהדרך הטובה יותר לדעת היא לפגוש או לטעום, אך גם מבלי להכריע בשאלה, ברור שצריך את שניהם. וכיוון שבספרו של וינריב אין מאמרים שעוסקים בפוסטמודרניזם והיסטוריה – הוא לא מאפשר לנו לטעום, לטעום באמת, את מהות החיבור שבין פוסטמודרניזם והיסטוריה.

**

פוסטמודרניזם והיסטוריה – מבחר מאמרים • בעריכת אלעזר וינריב • הוצאת למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה • 123 עמ' • 2003