הכנרת סעידה בר-לב, הפסנתרן ישי שאער והצ'לן גל ניסקה מנגנים את שלישיית הפסנתר הראשונה של ברהמס בסי מז'ור (אופ' 8) ואת שלישיית הפסנתר בדו מינור (אופ' 66) מאת מנדלסון, בקונצרט פתיחת הפסטיבל, 4.6.2021, מרכז טארג, עין כרם, פסטיבל ישראל

כבר למן הצלילים הראשונים ניכר בסעידה בר לב – הכנרת הראשית של התזמורת הפילהרמונית, שהיא נושאת את הטריו על כתפיה. היא ניגנה בליריות ובצליל "חם" כשלפרקים היא מאטה קצת מדי.  לא תמיד הצטיינה נגינתה בעושר גוונים ובניקיון ולא היה בנגינתה אפילו רגע אחד של חמלה וירידה לפיאנו. ישי שאער ליווה אותה על הפסנתר במוזיקאליות זורמת ומתרפקת ולסירוגין ביכולת פסנתרנית כובשת. מופלאה הייתה הדרך בה נארג לנגינת הטריו וההאטות במשוב שלו היו במקומן. את פרק הסקרצו ניגנו בריתמיות מוקפדת וסוחפת. הם ניגנו בתזמון מדויק ותיאום אבל למרות הכניסות המדויקות  לא היה  איזון של פורטה ופיאנו. הקרשצ'נדו בנגינת הכנרת והצ'לן היה מאד מדובב – והוא "התאדה" באורח קסם בפסנתר. במיטבו היה ישי שאער בארפג'ים ובהקפדה על המקצבים המנוקדים. הייתה לו נוכחות של צליל לא 'יבש' ומאידך – לא "מרח" את הארפז'ים והשכיל לנגן גם בריתמיות מנוקדת וגם בהתרפקות. נגינתו התאפיינה תדיר בשקיפות. יפות במיוחד היו הפסקות הפתע כאשר הכול "התפוגג" באוויר.

את פרק האדאג'יו – ניגן ישי שאער בפשטות ובליריות אך ללא בניית כל מתח. סעידה בר לב,  הכנרת, ניגנה בצליל נהדר אך לא תמיד הייתה מתואמת עם הצ'לן, גל ניסקה. כאן הגיעו חברי הטריו לפסגת עומק ההבעה הלירית אם כי הפרמאטות היו קצת "מתוחות" מדי. ההאטות של הפסנתרן היו מאד ליריות אם כי לעתים ניגן בצליל מתכתי קמעא. אך בהעדר בניית מתח מלכדת "התפרקה" נגינתם. הפסנתרן הוביל בשירתיות מדובבת. אף הכנרת הובילה את הטריו בשירתיות  בלי "ללחוץ" על אף צליל. מרשימה בעיקר הייתה נגינת הסקרצו כשהפסנתרן מוביל את חברי הטריו בעידון ובזרימה שקופה אפילו כשהעפיל לפורטיסימו. הכנרת לעומתו ניגנה לעתים בצליל רועם. הם ניגנו יפה קול רודף קול אבל ללא בניית דינמיקה.

את פרק האלגרו הפותח את הטריו בדו מינור של מנדלסון ניגן הפסנתרן בקלילות מרחפת. מלאת חיות הייתה הדרמה של קול רודף קול כאשר לפסנתרן יש אחיזה בפסנתר ('grief') והוא אף פעם לא נעלם. מדובבת ביופייה הייתה האינטנסיביות הלירית של הצ'לן גל ניסקה. גם הפיציקטו הריתמי נוגן בצליל מלא חיים. עיצוב הניגודים בין הנושא הריתמי ללירי – היה מרשים, כאשר ישי שאער מנגן בצליל מלא ועגול. הדיאלוג בין הכינור לצ'לו ולפסנתר – היה מאד ורבאלי ומדובב בעיקר בנגינת הכנרת.  האטות הפתע והאקצ'לרנדו תרמו לזרימה אם כי היו קצת מופלגות – כמעט 'קיטש'. בהמשך ניגנה הכנרת בעֹצמה רועמת ובלט העדר התיאום בין חברי הטריו. הצ'לן גל ניסקה ניגן בליריות מדובבת אך בצליל חיוור מדי. הפסנתרן ניגן בצליל "יבש" כנדרש גם בסוף האקצ'לרנדו.

את פרק האנדנטה ניגן ישי שאער בליריות מאופקת מכוונת אבל בלי שום בנייה של דינמיקה.  רק הכנרת ניגנה בליריות ואינטנסיביות והובילה את הטריו. אף הצ'לן היה נהדר – אם כי לא תמיד שמעו את נגינתו.  חלומית הייתה הדרך בה 'התאדה' הפסנתרן. את פרק הפינאלה הסוער ניגנה סעידה בר- לב ב'התהוללות' כשהיא מבליטה את הפעמה הבלתי זוגית. היא ניגנה ללא 'מריחה' – ממש מחול של צ'רדש כשכל הדגשים והקישוטים במקומם הנכון. הפסנתרן ניגן ללא 'מריחה' אך בצליל נטול נוכחות וחיוור.

בתום הפינאלה ניתן היה להתענג על יפי נגינתו של הצ'לן גל ניסקה. יפה במיוחד הייתה הירידה לפיאנו פתאומי. הפסקות הפתע אִפשרו להבליט את התהוללות האקצ'לרנדו בסוף הטריו. הסיומת הייתה 'כבדה' קמעא כאשר הכנרת מכסה בצליל החד של נגינתה נטולת הרכות התלת ממדית את יפי נגינתם של הפסנתרן והצ'לן.

*

הייתה זו טעימה מקסמי הרומנטיקה – מעין התרפקות לעולם של יופי כשהפעם משתתפים בו מיטב האמנים 'משלנו'.