Skip to content

לונה פארק אמזלג

"אמזלג", ספרו הרביעי של יוסי סוכרי, מספר על עמנואל (מנו) אמזלג, אינטלקטואל מזרחי שחי בתל אביב, ובעקבות גירושיו יוצא להתחקות אחר שורשיו. אלא שבפועל המסע שלו די שטחי; זה לא מסע שורשים אלא יותר כמו לונה-פארק של "תחנות מזרחיות". ולא נותר אלא לנשנש צמר-גפן מתוק בזמן הקריאה

לונה פארק אמזלג

"אמזלג", ספרו הרביעי של יוסי סוכרי, מספר על עמנואל (מנו) אמזלג, אינטלקטואל מזרחי שחי בתל אביב, ובעקבות גירושיו יוצא להתחקות אחר שורשיו. אלא שבפועל המסע שלו די שטחי; זה לא מסע שורשים אלא יותר כמו לונה-פארק של "תחנות מזרחיות". ולא נותר אלא לנשנש צמר-גפן מתוק בזמן הקריאה

לפני כשנתיים ישבתי ב"נחמה וחצי" (בימי הטרום-קורונה, כשהחצי המזרחי עדיין היה שייך ל"נחמה"), ועבדתי על הדוקטורט שלי. גבר שישב על השולחן לידי הציץ אל עבר מסך המחשב שלי ואז רכן לעברי ושאל אותי על מה אני עובד, ולאחר מכן גם לשמי ולמקום מגוריי. כששיתפתי אותו במידע זה, הוא תמצת את כל הווייתי במשפט אחד: "יפה. עוד גבר לבן, אשכנזי, שגר בתל אביב. פריבילג". כששאלתי אותו לשמו הוא השיב: "נעים מאוד, יוסי סוכרי".

אלא שעבורי המפגש לא היה נעים בכלל, ומהאינטראקציה עם סוכרי שנכפתה עליי יצאתי עם תחושת קבס. ברגע אחד כל האישיות שלי – פועלי, רגשותיי, מכאוביי וששוני – צומצמו לכמה קטגוריות שסוכרי הכניס אותי אליהן בניגוד לרצוני ושאני כלל לא חושב דרכן (ברור, שהרי "ההגמוניה אינה מודעת להגמוניותה", כפי ששב ואומר אבישי בן חיים). סוכרי לא ניסה באמת לראות אותי, לראות באמת את האדם שמולו. בכך הוא לא רק כלא אותי בקטגוריות הזהותיות הללו, אלא גם רידד את הקיום שלי למספר קטגוריות גנריות.

לא הייתי נדרש למפגש עם סוכרי, לולא היה מסמל בעיניי את הבעיות מהן סובל ספרו של סוכרי, "אמזלג". "אמזלג", ספרו הרביעי של סוכרי, מספר על עמנואל (מנו) אמזלג, אינטלקטואל מזרחי שחי בתל אביב ומעורה עד מאוד בתרבות המערבית. על רקע גירושיו מאשתו, אמזלג יוצא להתחקות אחר זהותו כגבר מזרחי. מסע זה כולל היכרות עם התרבות של יהדות צפון אפריקה, ואף ביקור בארצות מוצאם של הוריו, מרוקו ולוב.

על אף שנדמה כי אמזלג יוצא במסע מעמיק להתחקות אחר שורשיו, בפועל המסע שלו די שטחי: הוא מדלג בין נסיעה ללוב למופע פייטנות, בין התנעת קריירה כמורה בעיר פריפריאלית לקריאת הגות של הוגים וסופרים מצפון אפריקה, בין שמיעת מוזיקה ערבית להצטרפות לקבוצת נשים מזרחית בשם "אחותי". בכל אחת מהתחנות האלו אמזלג לא שוהה – שוהה במונחים ספרותיים ונפשיים – יותר מכמה רגעים, וממילא אלו לא מותירים בו חותם. ואם לא די בכל האירועים האלו, על כל אלה סוכרי בוזק גם מוות של שתי דמויות מרכזיות וגידול סרטני של דמות אחרת – כל זאת בספרון שמפרנס 179 עמודים בלבד. זה לא מסע שורשים אלא יותר כמו לונה-פארק של "תחנות מזרחיות". נותר רק לנשנש צמר-גפן מתוק בזמן הקריאה.

בראש ובראשונה זה פגם ספרותי-אסתטי. שצף האירועים בספר, ובפרט אלו שנוגעים למסע השורשים המזרחי, נזרק ונבלל בתוך הדפים מבלי שכל אחד מהם זוכה לטיפול או לנימוק ספרותי ומבלי שמובן המקום של כל אירוע להנעת הסיפור, להתפתחות הסיפור. כך, סוכרי מרבה לתאר את רחובות תל אביב (בעיקר באותו קילומטר רבוע שבו סוכרי ואני נפגשנו), אך זהו אינו "תיאור גדוש" שמעבה את הטקסט ומוסיף לו עוד רבדים, אלא רק עומס של פרטים שמטרתם אינה ברורה.

אך כפי שרמזתי למעלה, ישנו פגם נוסף: הטיפול הרדוד בקטגוריות הזהותיות מותיר את התחושה שהחשיבה דרך קטגוריות אלו אינה מעמיקה דיה, שאלו קטגוריות שנעים להשתעשע בהן אך הן אינן חלק מהותי מחייהן של הדמויות, ושאולי השימוש בהן נועד לצרכים פוליטיים בלבד. ושני הפגמים קשורים כמובן: הצגתו של אמזלג דרך הקטגוריות הזהותיות בלבד יוצרת דמות פלקטית שאינה מעניינת דיה.

**

אמזלג • יוסי סוכרי • הוצאת עם עובד • 2019 • 179 עמ'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לפני כשנתיים ישבתי ב"נחמה וחצי" (בימי הטרום-קורונה, כשהחצי המזרחי עדיין היה שייך ל"נחמה"), ועבדתי על הדוקטורט שלי. גבר שישב על השולחן לידי הציץ אל עבר מסך המחשב שלי ואז רכן לעברי ושאל אותי על מה אני עובד, ולאחר מכן גם לשמי ולמקום מגוריי. כששיתפתי אותו במידע זה, הוא תמצת את כל הווייתי במשפט אחד: "יפה. עוד גבר לבן, אשכנזי, שגר בתל אביב. פריבילג". כששאלתי אותו לשמו הוא השיב: "נעים מאוד, יוסי סוכרי".

אלא שעבורי המפגש לא היה נעים בכלל, ומהאינטראקציה עם סוכרי שנכפתה עליי יצאתי עם תחושת קבס. ברגע אחד כל האישיות שלי – פועלי, רגשותיי, מכאוביי וששוני – צומצמו לכמה קטגוריות שסוכרי הכניס אותי אליהן בניגוד לרצוני ושאני כלל לא חושב דרכן (ברור, שהרי "ההגמוניה אינה מודעת להגמוניותה", כפי ששב ואומר אבישי בן חיים). סוכרי לא ניסה באמת לראות אותי, לראות באמת את האדם שמולו. בכך הוא לא רק כלא אותי בקטגוריות הזהותיות הללו, אלא גם רידד את הקיום שלי למספר קטגוריות גנריות.

לא הייתי נדרש למפגש עם סוכרי, לולא היה מסמל בעיניי את הבעיות מהן סובל ספרו של סוכרי, "אמזלג". "אמזלג", ספרו הרביעי של סוכרי, מספר על עמנואל (מנו) אמזלג, אינטלקטואל מזרחי שחי בתל אביב ומעורה עד מאוד בתרבות המערבית. על רקע גירושיו מאשתו, אמזלג יוצא להתחקות אחר זהותו כגבר מזרחי. מסע זה כולל היכרות עם התרבות של יהדות צפון אפריקה, ואף ביקור בארצות מוצאם של הוריו, מרוקו ולוב.

על אף שנדמה כי אמזלג יוצא במסע מעמיק להתחקות אחר שורשיו, בפועל המסע שלו די שטחי: הוא מדלג בין נסיעה ללוב למופע פייטנות, בין התנעת קריירה כמורה בעיר פריפריאלית לקריאת הגות של הוגים וסופרים מצפון אפריקה, בין שמיעת מוזיקה ערבית להצטרפות לקבוצת נשים מזרחית בשם "אחותי". בכל אחת מהתחנות האלו אמזלג לא שוהה – שוהה במונחים ספרותיים ונפשיים – יותר מכמה רגעים, וממילא אלו לא מותירים בו חותם. ואם לא די בכל האירועים האלו, על כל אלה סוכרי בוזק גם מוות של שתי דמויות מרכזיות וגידול סרטני של דמות אחרת – כל זאת בספרון שמפרנס 179 עמודים בלבד. זה לא מסע שורשים אלא יותר כמו לונה-פארק של "תחנות מזרחיות". נותר רק לנשנש צמר-גפן מתוק בזמן הקריאה.

בראש ובראשונה זה פגם ספרותי-אסתטי. שצף האירועים בספר, ובפרט אלו שנוגעים למסע השורשים המזרחי, נזרק ונבלל בתוך הדפים מבלי שכל אחד מהם זוכה לטיפול או לנימוק ספרותי ומבלי שמובן המקום של כל אירוע להנעת הסיפור, להתפתחות הסיפור. כך, סוכרי מרבה לתאר את רחובות תל אביב (בעיקר באותו קילומטר רבוע שבו סוכרי ואני נפגשנו), אך זהו אינו "תיאור גדוש" שמעבה את הטקסט ומוסיף לו עוד רבדים, אלא רק עומס של פרטים שמטרתם אינה ברורה.

אך כפי שרמזתי למעלה, ישנו פגם נוסף: הטיפול הרדוד בקטגוריות הזהותיות מותיר את התחושה שהחשיבה דרך קטגוריות אלו אינה מעמיקה דיה, שאלו קטגוריות שנעים להשתעשע בהן אך הן אינן חלק מהותי מחייהן של הדמויות, ושאולי השימוש בהן נועד לצרכים פוליטיים בלבד. ושני הפגמים קשורים כמובן: הצגתו של אמזלג דרך הקטגוריות הזהותיות בלבד יוצרת דמות פלקטית שאינה מעניינת דיה.

**

אמזלג • יוסי סוכרי • הוצאת עם עובד • 2019 • 179 עמ'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן