דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

להצגה הזו צריך לבוא עם ראש פתוח ובעיקר עם לב פתוח. "גידול ושמו בועז" היא קומדיה רומנטית מטורפת ואבסורדית על רווקה נוירוטית, שמתלוננת על כאבים בחזה. הרופא מאבחן שיש לה גידול על הלב. הגידול נקרא בועז, על שמו של האקס שלה, שעזב אותה. הדרך היחידה להוריד את הגידול ולמצוא אהבה חדשה, היא להרוג אותו. כלומר, את בועז.

ואכן, האקדח, שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה האחרונה. ולא רק האקדח יורה. כולם יורים על כולם. והמסר? לכל אחד מאיתנו יש איזה גידול, טראומה מהעבר, שאנחנו רוצים להרוג כדי להתרפא, כדי לשחרר (מילה מאוד טרנדית, אחרי שבנט קרא לביבי "לשחרר") ולהמשיך הלאה.

"גידול ושמו בועז" היא הצגה על שברון לב. אבל במקום לבכות, אנחנו צוחקים מאוסף של קטעים, שההיגיון בהם הוא חוסר ההיגיון. הקטעים אינם שווים ברמתם. חלק מצחיקים, חלק פחות ועל אחרים אפשר היה לוותר או לקצר.

ההצגה החלה את דרכה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ב-2019, עם בימוי אחר וקאסט אחר. במבחן התוצאה היא נמתחה יתר על המידה. על הבמה אין רגע דל. מבין השחקנים אהבתי במיוחד את מיכאל הנגבי (בתפקיד הרופא, שלא הייתם רוצים להיבדק אצלו) ואת נילי צרויה (בתפקיד הפסיכולוגית, שלא הייתם רוצים לפגוש).

אורן דיקמן, שכתבה את הטקסט, מופיעה בתפקיד הראשי של הצעירה הנוירוטית, ואם היתה מגזימה פחות במשחק, התוצאה היתה טובה יותר. לזכותה אני יכול לומר, שיש לה ראש מופרע לחלוטין והבמאית תמר קינן ידעה לקחת את הדמיון הפרוע של דיקמן למקום יצירתי. לא תמיד זה עובד ויש יותר מדי רגעים, שבהם ההצגה מאבדת גובה, בעיקר בגלל טקסט לא מעניין וסיטואציות לא מצחיקות.

לראות או לא לראות? אם אתם מחפשים סיפור עמוק או מורכב, זו אינה הצגה בשבילכם. אם בא לכם להתפרע ולשחרר, יש מצב שתהנו. שעה וחצי על שטויות ועל אהבה שכולנו מחפשים.