קרל-היינץ שטפנס המוכר לנו מהפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית כקלרניתן הראשי של הפילהרמונית הברלינאית מנצח על ביצוע חי ומלא תנופה של התזמורת הפילהרמונית לסימפוניה ה'איטלקית' (הרביעית, בלה מז'ור)  פרי עטו של מנדלסון והכנר כריסטוף בראטי מפגין שליטה מרשימה על כינור הסטראדיוואריוס שלו בביצוע הקונצ'רטו ברה מז'ור של פגניני, תיאטרון שרובר, ירושלים, 27.6.2021

את הקונצרט פתחה הפילהרמונית בביצוע מרשים לפתיחה לאופרה "כוחו של גורל" מאת ורדי. לעוצמת הדרמה תרמו החצוצרות שהפליאו בניקיון נגינתן. אך התזמורת לא עמדה בהאצות של המנצח ולעומתן ההאטות המופלגות בפתיחה פגמו בבניית הדרמה. הסולו של כלי הנשיפה היה מאד לירי בעיקר בנגינת החליל. הליווי בנבל היה מעודן וריתמי – הסינקופות והאקצ'לרנדו היו מאד דרמטיות. ככלל – לא עמדה התזמורת בקצב של המנצח והביצוע לא היה 'שפיצי' ומחודד דיו ועל כן גם לא מספיק דרמטי.

את הפתיחה לקונצ'רטו ברה מז'ור של פגניני ניגנו כלי הנשיפה באי ניקיונות קלים. עם זאת – היה יפה המעבר של המנגינה הראשית מקבוצת כלים אחת למשנה. מה שקצת פגם ביפי הביצוע היה העדר הסינכרון – דומה היה לעתים שלא כל חברי התזמורת מנגנים באותו הסולם. את הקונצ'רטו פתח קריסטוף בראטי ב'פוזה' וצליל מלא ובעיקר בתנופה. הוא ניגן בליריות מלאת הבעה ובפאתוס. יפה הייתה האחיזה שלו בכינור ועומק הצליל המלא שלו  – אך בהעפילו לצלילים הגבוהים שעל הגשר – חסר ברק לנגינתו בעיקר בקצב המסחרר שתבע המנצח. מרשימה הייתה הקלילות והטבעיות בה גלש כשהתזמורת בעיקר הכינורות מלווים אותו בפיציקטו פלסטי אם כי לא תמיד בלכידות לא בתוך עצמם ולא עם כלי הנשיפה. קריסטוף בראטי, ניגן לפעמים ב'שמאלץ' מופרז. האלגרו לא היה בהיר ושמח דיו – לעתים היה אפילו כבד ורועם מדי, אבל הסינקופות המנוקדות הרשימו ביופיין. מה שהפריע יותר מכל היה העדר הבנייה של הדינמיקה.

 הקדנצה הייתה מרשימה בשליטה שהפגין הסולן על כל הרגיסטר של הכינור ובעיצוב הניגודים הקיצוניים בדינמיקה. מעוררת השתאות ביופייה הייתה הירידה שלו לפיאנו פתאומי ויכולתו להחליק כרומטית באצבע אחת על כל מיתרי הכינור. הנון לגאטו בנגינתו – תרם לחיות הביצוע.  ההאטות  תרמו לאווירת ה'קיטש'.

את פרק האדג'יו המינורי ניגן הכנר בליריות מדובבת ומה שתרם לשירתיות מלאת ההבעה היה הצליל המלא ה'תלת ממדי' שאפיין את נגינתו והגוון המייחד את כינור הסטראדיוואריוס (ליידי הרסמוורת') עליו ניגן.

הרונדו נפתח בחינניות. עיצוב ניגודי הפתע בדינמיקה והגברת המהירות העצימו את המתח. הפיציקטו היה חי ומלא בנגינת הכנר. דומה היה לעתים שההאטות 'נמתחו' מידי, משום שלא היו די גוונים וצבע. בסוף הרונדו לא היה הסולן מתואם עם התזמורת והמנצח עצמו לא השכיל לנווט את הטוטי התזמורתי לנגינה מלוכדת, כך שלפרקים היה נדמה שהכינורות ניגנו לחוד וכלי הנשיפה לחוד. התזמורת לא עמדה בקצב המסחרר שתבע ממנה המנצח, ומאידך ניגנה בליריות מדובבת.

בפרק האדאג'יו החליל והאבוב לא היו תמיד מסונכרנים באותו סולם וזה פגע בליריות של הביצוע.  הכול היה כבד מדי. רק את פרק הרונדו החותם ניגנה התזמורת בברק של סינקופות מנוקדות בכלי הקשת והנשיפה. הסולן ניגן בזרימה ריתמית ובצליל שטוח ומהיר מדי. מי שהתעלה על עצמו ביפי נגינתו היה החלילן. הקישוטים הוסיפו ליווית חן לביצוע והתזמורת – אפילו הטובות ניגנו בניקיון זוהר. הפיציקטו היה כמעט מצמרר.

קפיצי וריתמי היה האלגרו ויוואצ'ה עמו נפתחה הסימפוניה ה'איטלקית' של מנדלסון. התזמורת ניגנה בלכידות והחצוצרות הרשימו בניקיון נגינתן המנוקדת.  גם כאן כבש את הלב החלילן ביפי נגינתו הלירית. הבלטת הניגודים בין הנושאים, הירידה לפיאנו וה'הד' העצימו את עומק ההבעה. כלי הנשיפה, אפילו הטובות ניגנו בריתמיות את ה'בסו קונטינואו'. מה שהיה מופלא הוא הניגוד בין הפיאנו להתהוללות הסוחפת בתום האלגרו. הפסקות הפתע וההקפדה על המקצבים המנוקדים העצימו את בניית המתח. המנצח הבליט את הניגוד בין הנושאים הריתמיים לבניית ה'מיני סערות' ואת החן של הריקוד. מעוררי השתאות היו המקצבים המנוקדים בחצוצרות והסערה של זרימת הגלים בתזמורת ומאידך ההאטות המכוונות של המנצח דווקא הבליטו את הניגוד של הסערה.

פרק האנדנטה קון מוטו היה קצת חלול אבל מלא חן ומעודן. היה כאן לגאטו 'שמאלצי' כנדרש ועיצוב של ניגודים בין הנושאים הריתמיים לליריים. היו הרבה בהירות וחדווה ובעיקר רוך של גלים שהריתמיות שלהם הכתיבה את הקצביות של הפרק. יפה במיוחד היה המענה התזמורתי בנון לגאטו. מה שתרם לבניית המתח הוא הניגוד בין הטרילים בנגינת החלילן והקול הראשי בכינור לסערה בצ'לי וכלי התזמורת הכהים שניגנו ברכות מתרפקת. הדגש על הפעמה הראשונה כנדרש, הבליט את המינואט. למרות הירידה לפיאנו פתאומי לא היו כאן בנייה של דינמיקה וגיוון.

המנואט היה סוחף בריתמיות בו נוגן אך רועם קמעא ונעדר חן למעט החליל שעידן את הביצוע. יפה  הייתה הדרך בה התאדה הכול באוויר בתום הפרק. התזמורת היטיבה להבליט את הסינקופות בכל כלי הנשיפה. מלא קסם היה הטריל בנגינת החליל והסערה בצ'לי ובכלי הקשת הכהים בתזמורת שהבליטה את הרכות הענוגה של מנדלסון. הכול היה בתנועה ובזרימה ללא אף רגע דל למרות שחסרה בנייה של דינמיקה ונדמה שכל החזרות הן היינו הך. קצת צרמו אי הניקיונות בנגינת הקרנות המנוקדות.

לפסגת היופי הגיעה התזמורת בפינאלה – כל הניגודים בין הנושאים הובלטו כאן והאקצ'לרנדו היה סוחף. כאן התעלו על עצמם כלי הנשיפה –  בעיקר החליל. חסרו כאן גוונים אבל הייתה ירידה מופלאה לפיאנו בכלי הנשיפה וכלל התזמורת.

ההתהוללות בפרק הפרסטו החותם הייתה סוחפת כשהמנצח מוביל את הכינורות לנגן בפיציקטו 'תלת ממדי' לו נענו החלילים וכלי הנשיפה. מופלאה הייתה הדרך בה הסתיימה הסימפוניה בחטף באוויר.

*

התזמורת ניגנה ברעננות, משל הייתה בה רוח אחרת והקהל הירושלמי יצא מגדרו