Skip to content

"האלמנה השחורה": הדמות הראשית מאופלת

ביקורת סרט - "האלמנה השחורה" מלא בקטעי פעולה עשירים בפנטזיה, רגעים קומיים מהנים ונושאים הקשורים למשפחה, אבל הגיבורה היא לא בהכרח לב הסיפור
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לאחר יותר מ-20 סרטים ביקום הקולנועי של מארוול, "האלמנה השחורה" סוף סוף זוכה להרפתקת הסולו הראשונה שלה. הסרט שבו היא כביכול אמורה להיות הגיבורה – מוזר מקצת, בהשוואה לסרטים כמו "ת'ור", "קפטן אמריקה" ו-"איירון מן", כי "האלמנה השחורה" מתרחש לפני אירועי הסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018), ויוצא לבתי הקולנוע לאחר מותה בסרט "הנוקמים: סוף המשחק" (2019). זו פרידה מרירה מהדמות, אבל יש גם תחושת תפירת פינות – אם כי מעט מדי ומאוחר מדי, שגורמת לחלק מהבחירות הנרטיביות של הסרט להיות מבלבלות לפעמים. "האלמנה השחורה" מוציא את דמותה של נטשה רומנוף מעורה של השחקנית סקרלט ג'והנסון על ידי בניית סיפור הרקע שלה, אך לעיתים קרובות הסרט מעביר תחושה שהיא דמות משנה בסרט משלה. "האלמנה השחורה" מלא בקטעי פעולה עשירים בפנטזיה, רגעים קומיים מהנים ונושאים הקשורים למשפחה, אבל הגיבורה היא לא בהכרח לב הסיפור.

הסרט מתרחש זמן קצר לאחר "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", נטשה (ג'והנסון) בורחת מ-ת'דאוס רוס (ויליאם הרט) בעקבות האירועים סביב הסכמי סוקוביה ונפילתם של קבוצת הנוקמים. לאחר שקיבלה חבילת בקבוקונים מסתורית מ-ילנה בלובה (פלורנס פו), נטשה חוזרת לבודפשט ומתאחדת עם אחותה המנוכרת במטרה להשמיד את החדר האדום – לשם נשלחו להכשרה כמרגלות ומתנקשות, ולחסל את דריקוב (ריי וינסטון) – האיש שמנהל חדר זה. אליהם מצטרפים הגרדיאן האדום, אלכסיי (דייויד הארבור) ו-מלינה ווסטוקוב (רייצ'ל וייס), שהתחזו פעם כהוריהם. עם פצעים מעברה שעדיין גולמיים, על נטשה לגשר על הפער בין מי שהייתה בעבר למי שהיא עכשיו, כל זאת תוך ניסיון לאחד את משפחתה.

הסרט, בבימויה של קייט שורטלנד ומתוך תסריט מאת אריק פירסון, בוחן נושאים גלויים על משפחה ומה המשמעות של להיות חלק ממנה. נטשה עדיין נאבקת נפשית בהתעללויות שנאלצה לסבול בילדותה. בעוד שמלינה ואלכסיי לא התעללו בה במיוחד כשהתחזו למשפחה מושלמת, נטשה עדיין הרגישה את עקיצת הבגידה לאחר שנשלחה לחדר האדום. "האלמנה השחורה" מתמודד עם התחושות המסובכות הללו לאורך הסרט, של המשפחה "הנבחרת", ומה שמוכנים לעשות כדי למנוע מהקשרים האלה להיהרס לחלוטין. הסרט מבצע הרבה השוואות בין שתי המשפחות של נטשה: קבוצת הלחימה שלה: הנוקמים, וזו שהוטלה עליה כילדה. יש לה כמה זיכרונות נעימים עם שתיהן, אבל הם מבולגנים לא בכדי. לשם כך, "האלמנה השחורה" מציע לנטשה תחושת מטרה וזהות מחודשת כשהיא מכירה בהשפעה שהייתה לשתי המשפחות על חייה וממה היא צריכה להרפות כדי להתקדם. הסרט גם מציע סגירה לקצוות סיפור שרק הוזכרו בסרטים קודמים.

עם זאת, הסרט מוגדר כסיפור רקע של כמה דמויות, מאשר רק סיפור סולו של נטשה. לקהל כמעט שלא ניתן זמן עם נטשה לפני שהיא נזרקת לפעולה, כש-"האלמנה השחורה" מעצב את הסיפור יותר סביב מוצאה של ילנה ואף מרחיק לכת ומתמקד ברגשותיה סביב המשפחה היחידה שהיא מכירה, כמו גם בצורך שלה להילחם בדרייקוב. יש אפילו השוואות לגבי מי היה גרוע יותר בחדר האדום – ילנה: שהייתה מהופנטת כימית, או נטשה: שהופנטה באמצעות שטיפת מוח מיושנת. הסרט בהחלט מוצא זמן להתמקד בקשר שיש לנטשה ולילנה כאחיות, אך הסיפור אכן מתמקד ב-ילנה לא מעט, ולעתים קרובות מאפיל על אחותה הגדולה בתהליך. זה כנראה בגלל שילנה תהפוך למצרך מרכזי בשלב הרביעי ביקום של סרטי מארוול, אך בהתחשב בכך, זהו גם הסרט הסולו הראשון (והאחרון) של נטשה. כאמור, "האלמנה השחורה" מתייחס אליה יותר כמו דמות משנה, ולא נותן לה או לסיפור שלה את תשומת הלב הראויה.

אבל לסרט יש כמה מקטעי הפעולה הטובים ביותר שנראו לאחרונה בקולנוע. הלחימה יד ביד בנויה היטב מבחינה כוריאוגרפית, הפעלולים שאפתניים ומרגשים, במיוחד במערכה האחרונה. יש אינספור ריגושים מפתיעים – בין אם זה במרדפי אופנוע או פעלולים אוויריים עוצרי נשימה. האכזבה הגדולה היחידה בעניין זה היא טסקמאסטר – הדמות יכולה לחקות את תנועותיה ואת סגנון הלחימה של כל אחד, אך הסרט אף פעם לא עוסק באופן מלא במיומנות זו בלחימה במשך יותר מכמה שניות. חשוב לציין, "האלמנה השחורה" מנצל היטב את הגדרת החדר האדום, כאשר הנושאים הפמיניסטיים הכוללים של הסרט מוסיפים נדבך נוסף לסיפור, כשהוא בוחן את חוסר השליטה של האלמנות במוחן ובגופן, כמו גם את תחושת החופש שמלווה את היכולת לבחור, כאשר ניתנת להן ההזדמנות.

ככל שמגיעים לאיכות המשחק, ג'והנסון עושה את הכי טוב שהיא יכולה עם התסריט. יש הרבה מבטים חודרניים, תסכול וחרטה שנטשה מרגישה לאורך כל הדרך והשחקנית רוכנת לכל תחושה בהתאם. פו היא גולת הכותרת של הסרט, ומחדירה את ילנה בחלקים שווים בכוח, בפגיעות ובהומור עדין, וכל אלה עוזרים לבסס את הקשר העמוק שלה עם נטשה. הופעת הבכורה שלה בלתי נשכחת וזה יהיה מרגש לראות לאן היא הולכת מכאן. הגרדיאן האדום של הארבור, בינתיים, הוא יותר מאתנחתא קומית והשחקן נשען על זה מבלי להיות מגוחך מדי. וייס תמיד מעולה וזה לא שונה כאן – החיסרון היחיד הוא שאין מספיק ממנה. וינסטון גם מתפקד כנבל נהדר בתפקיד דרייקוב, ומשדר אכזריות ערמומית אף רעה יותר משאר הנבלים שראינו ביקום מארוול עד היום.

לתסריט של "האלמנה השחורה" יש הרבה ברגים שלא סובבו עד הסוף. מצבו הייחודי של הסרט, גרם לכך שהיה עליו להציע סגירת מעגל ביחס לסיפורה של נטשה, במיוחד בהתחשב בכך שהסרט מסמן את הופעתה הסופית ביקום קומיקסי זה. הסרט מביא זאת על ידי חקר ההיסטוריה של נטשה והצגת דמויות חדשות בלתי נשכחות, ומעניינות באותה מידה. האכזבה הגדולה ביותר היא אולי שזה לא מספיק כדי להתמקד בנטשה, והסרט בוחר להעמיד את ילנה כממשיכה, ובוודאי נראה הרבה ממנה בקרוב.

האלמנה השחורה | Black Widow – עתה בבתי הקולנוע.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן