Skip to content

"כחולות": האנסמבל של גלית ליס בוחן את ההתבגרות והזקנה דרך הגוף והתנועה

שתים עשרה נשים בגילאי 65-80 מרחבי הארץ, מחוללות במופע מעורר השתאות, מאתגרות את הגוף המתבגר ונותנות לו מקום של כבוד בזירת המחול העכשווי. כוריאוגרפיה מהפנטת של גלית ליס עם עבודה מרשימה של נשים מבוגרות

"כחולות": האנסמבל של גלית ליס בוחן את ההתבגרות והזקנה דרך הגוף והתנועה

שתים עשרה נשים בגילאי 65-80 מרחבי הארץ, מחוללות במופע מעורר השתאות, מאתגרות את הגוף המתבגר ונותנות לו מקום של כבוד בזירת המחול העכשווי. כוריאוגרפיה מהפנטת של גלית ליס עם עבודה מרשימה של נשים מבוגרות

גלית ליס, כוריאוגרפית, הקימה ב-2009 "בית לסדנאות גילה בתנועה ואמנות הבמה", לנשים בגיל הבוגר. כאן היא פיתחה מתודולוגיה לשפת "גילה" אשר חוקרת את הוויית ההתבגרות והזקנה דרך הגוף והתנועה. "עבורי האמנות היא דרך להעלות את סוגיית הזקנה על סדר היום הציבורי", מסבירה ליס, "כחלק מהאג'נדה האמנותית והחברתית שלי, אני יוצרת עם נשים מבוגרות בנות 65-85 שאינן רקדניות מקצועיות. המפגש עם הגוף המבוגר שהשנים רשומות בו מפתיע ומרגש אותי בכל פעם מחדש, התאהבתי בו. גיליתי את ה"אסתטיקה הפיזיולוגית" של הגוף הזה שיש לה השלכות בעלות ייצוג אישי חברתי ופוליטי. אלה הם הנושאים שמעסיקים אותי בחיים ובמרחב האמנותי. "כחולות", יצירתי האחרונה, עלתה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020 בשיאה של הקורונה בגרסת און ליין ובלייב בפני קהל מצומצם. למרות הקשיים והמגבלות, קבוצת הנשים שרוקדת בה שהוגדרה כ"קבוצת סיכון" – הגיעה לבכורה. ביולי 2021, הועלה המופע בבכורה תל אביבית בסוזן דלל, וסוף סוף תפגוש קהל".

על במה ריקה, ללא תפאורה, שוקדת אישה גבוהה ונחושה בהנחת גושי פלסטיק זוהרים בשתי שורות. לאט לאט מצטרפות אליה נשים מבוגרות נוספות בתנועות מדודות, ומנפחות את גופי הפלסטיק עד להפיכתם לכדורי פיטבול ענקיים זוהרים. הנשים לבושות בשמלות כחולות אחידות, צועדות בצורה אחידה, לעיתים אישה אחת פורצת גבולות ומחוללת לעצמה מחוץ לשורה. הגבוהה הנחושה, זו שתפקידה בצוות, הוא לוגיסטי, מחלקת פטישים ומשטחי עץ. הנשים כורעות ובצורה אחידה, דופקות עם הפטיש, כנמלות עמלניות, בנקישות שעוצמתן הולכת ומתגברת. הן נעות כל הזמן. לא נחות. כל אחת לפי יכולותיה. כדורי הפיטבול הענקיים מתגלגלים אל הבמה, בין הנשים, הן אוספות ומפזרות כקבוצה מלוכדת. לפתע אחת מהן מטפסת על ערימת הכדורים הלא יציבים וניצבת גאה עליהם. היא פורשת ידיים בניצחון. אישה אחרת נישאת בגאון בידיהן של קבוצת נשים. בכל מקטע של תנועה אחידה וקבוצתית, פורצת אחת מהן בתורה את גבולות הקבוצה. במהלך המופע מושמעים קטעי שירים מהאתוס הישראלי הקיבוצי הותיק. מידי פעם הנשים מצטרפות לשירה בהרמוניה מרגשת וסוחפת את הקהל לשיר עימן.

המחול העוסק באתוס הציוני, נותן כבוד לעבודה ההתיישבותית, לבגד העבודה הכחול, למדורת השבט הקיבוצית של כולם בשביל כולם. בכל התנועות, הנשים תומכות אחת ברעותה, שומרות על יציבותן ומניעת נפילתן. המופע המטפורי מהדהד בחוזקה ומייצר געגועים לתקופה אחרת, לערבות הדדית, לעבודה קהילתית, לחיי חברה ולאהבת המולדת הישראלית. הר כדורי הפיטבול הנוצצים, משמש כמטפורה נפלאה למקום הקשה שצריך להתגבר עליו, אך מאידך לעיתים אנחנו מגלגלים את הכדור למישהו אחר שידאג לו, או מתגלגלים בעצמנו איתו וזורמים עם החיים. בסוף המופע, הן מרוקנות את הכדורים ו"החיים" שבים למסלולם.

צילום: אלי פסי
צילום: אלי פסי

"כחולות" נותן כבוד רב והכלה לגוף הנשי המתבגר. בחלק מהקטעים, הנשים מתגלגלות על הריצפה וחושפות את ירכיהן תוך כדי גלגול. אלו לא ירכי נשים צעירות חטובות, אך יש בהן יופי והכרת תודה לשנים שחלפו. הנשים המשתתפות במופע, אשר באות מההתישבות העובדת ומהעיר, מרחבי הארץ, עברו תהליך של 4 שנים בסדנה של ליס, בו למדו להשתחרר, לקבל את גופן, לנוע ולהתנועע, מבלי להעביר ביקורת על עצמן. התהליך הזה איפשר להן להופיע בחופשיות נטולת ביקורת עצמית.

כוריאוגרפיה: גלית ליס | שותפה ליצירה: אורית גרוס

בהשתתפות: אורית גרוס, אורנה שור, הלינה שמשינס, ורד יציב, טרי קישינובסקי, נורית לימור, נעמי יהל, סמדר אלעד, סמדר כרמון, עדה נגר, צפורה רם פינק, שרה דגן.

 

גלית ליס, כוריאוגרפית, הקימה ב-2009 "בית לסדנאות גילה בתנועה ואמנות הבמה", לנשים בגיל הבוגר. כאן היא פיתחה מתודולוגיה לשפת "גילה" אשר חוקרת את הוויית ההתבגרות והזקנה דרך הגוף והתנועה. "עבורי האמנות היא דרך להעלות את סוגיית הזקנה על סדר היום הציבורי", מסבירה ליס, "כחלק מהאג'נדה האמנותית והחברתית שלי, אני יוצרת עם נשים מבוגרות בנות 65-85 שאינן רקדניות מקצועיות. המפגש עם הגוף המבוגר שהשנים רשומות בו מפתיע ומרגש אותי בכל פעם מחדש, התאהבתי בו. גיליתי את ה"אסתטיקה הפיזיולוגית" של הגוף הזה שיש לה השלכות בעלות ייצוג אישי חברתי ופוליטי. אלה הם הנושאים שמעסיקים אותי בחיים ובמרחב האמנותי. "כחולות", יצירתי האחרונה, עלתה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020 בשיאה של הקורונה בגרסת און ליין ובלייב בפני קהל מצומצם. למרות הקשיים והמגבלות, קבוצת הנשים שרוקדת בה שהוגדרה כ"קבוצת סיכון" – הגיעה לבכורה. ביולי 2021, הועלה המופע בבכורה תל אביבית בסוזן דלל, וסוף סוף תפגוש קהל".

על במה ריקה, ללא תפאורה, שוקדת אישה גבוהה ונחושה בהנחת גושי פלסטיק זוהרים בשתי שורות. לאט לאט מצטרפות אליה נשים מבוגרות נוספות בתנועות מדודות, ומנפחות את גופי הפלסטיק עד להפיכתם לכדורי פיטבול ענקיים זוהרים. הנשים לבושות בשמלות כחולות אחידות, צועדות בצורה אחידה, לעיתים אישה אחת פורצת גבולות ומחוללת לעצמה מחוץ לשורה. הגבוהה הנחושה, זו שתפקידה בצוות, הוא לוגיסטי, מחלקת פטישים ומשטחי עץ. הנשים כורעות ובצורה אחידה, דופקות עם הפטיש, כנמלות עמלניות, בנקישות שעוצמתן הולכת ומתגברת. הן נעות כל הזמן. לא נחות. כל אחת לפי יכולותיה. כדורי הפיטבול הענקיים מתגלגלים אל הבמה, בין הנשים, הן אוספות ומפזרות כקבוצה מלוכדת. לפתע אחת מהן מטפסת על ערימת הכדורים הלא יציבים וניצבת גאה עליהם. היא פורשת ידיים בניצחון. אישה אחרת נישאת בגאון בידיהן של קבוצת נשים. בכל מקטע של תנועה אחידה וקבוצתית, פורצת אחת מהן בתורה את גבולות הקבוצה. במהלך המופע מושמעים קטעי שירים מהאתוס הישראלי הקיבוצי הותיק. מידי פעם הנשים מצטרפות לשירה בהרמוניה מרגשת וסוחפת את הקהל לשיר עימן.

המחול העוסק באתוס הציוני, נותן כבוד לעבודה ההתיישבותית, לבגד העבודה הכחול, למדורת השבט הקיבוצית של כולם בשביל כולם. בכל התנועות, הנשים תומכות אחת ברעותה, שומרות על יציבותן ומניעת נפילתן. המופע המטפורי מהדהד בחוזקה ומייצר געגועים לתקופה אחרת, לערבות הדדית, לעבודה קהילתית, לחיי חברה ולאהבת המולדת הישראלית. הר כדורי הפיטבול הנוצצים, משמש כמטפורה נפלאה למקום הקשה שצריך להתגבר עליו, אך מאידך לעיתים אנחנו מגלגלים את הכדור למישהו אחר שידאג לו, או מתגלגלים בעצמנו איתו וזורמים עם החיים. בסוף המופע, הן מרוקנות את הכדורים ו"החיים" שבים למסלולם.

צילום: אלי פסי
צילום: אלי פסי

"כחולות" נותן כבוד רב והכלה לגוף הנשי המתבגר. בחלק מהקטעים, הנשים מתגלגלות על הריצפה וחושפות את ירכיהן תוך כדי גלגול. אלו לא ירכי נשים צעירות חטובות, אך יש בהן יופי והכרת תודה לשנים שחלפו. הנשים המשתתפות במופע, אשר באות מההתישבות העובדת ומהעיר, מרחבי הארץ, עברו תהליך של 4 שנים בסדנה של ליס, בו למדו להשתחרר, לקבל את גופן, לנוע ולהתנועע, מבלי להעביר ביקורת על עצמן. התהליך הזה איפשר להן להופיע בחופשיות נטולת ביקורת עצמית.

כוריאוגרפיה: גלית ליס | שותפה ליצירה: אורית גרוס

בהשתתפות: אורית גרוס, אורנה שור, הלינה שמשינס, ורד יציב, טרי קישינובסקי, נורית לימור, נעמי יהל, סמדר אלעד, סמדר כרמון, עדה נגר, צפורה רם פינק, שרה דגן.

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן