הרחק מעולם הרהב הווירטואוזי במשכן המוזות והשמחה המוצרטית הטהורה עינגה הפילהרמונית את הקהל הירושלמי בפסגת היופי המוצרטית. אורח התזמורת הפעם היה הכנר יוליאן רחלין שהגיש ביצוע נקי וטהור לקונצ'רטו השלישי בסול מז'ור. הוא ניגן הרבה מעבר לבראוורה מוחצנת בהיכל היופי של מוצרט השמימי. הכול בנגינתו היה צנוע ובעיקר לירי, ומלא חדווה. את פרק האלגרו ניגן בדיוק ריתמי ובעיקר בעידון.  הסינקופות והקישוטים זהרו בניקיונם, ונגינתו שדרה בעיקר שמחה טהורה. לאורך כל הקונצ'רטו שמר על מתח פנימי שהעניק חיים לנגינתו.  התזמורת השיבה לו בצליל עדין ובלכידות ריתמית שהשלימה אותה. הקישוטים המעודנים היו חלומיים. את פרק האדג'יו ניגן בעידון לירי כאשר הוא קצת מאט את התזמורת. הוא בנה מתח ואינטנסיביות נהדרת על ידי הפרמאטות הארוכות וירד לפיאניסימו מופלא. לא היה אף רגע מת בנגינתו הכול נוגן בניקיון מדהים וללא התלהמות.

את הרונדו ניגן בקונדסות מוצרטית חיננית ועיצוב הניגודים בדינמיקה בין פיאנו לפיאניסמו חרישי עורר התפעמות. בשיא הפליאה הסתיים הרונדו בחטף. כהדרן ניגן סרבנד מתוך הסוויטה השנייה של באך בזוך ובליריות מופנמת – כמעט כתפילה שמימית.

 את הקונצ'רטו בסי במול מז'ור (ק' 595) ניגן הפסנתרן המחונן והמנצח להב שני באותה רוח של צניעות, – בווירטואוזיות נטולת יוהרה,  שהייתה בלב הביצוע של כל הערב  – וכך היה מקום ליהנות מהשמחה המוצרטית. יותר מכול בלטה בנגינתו של להב שני ההנאה והאהבה שלו למלחין. הכול בנגינתו של להב היה חרישי ועדין. יפה הייתה  הבלטת הפעמה הבלתי זוגית בכינורות. המשחקים בין קבוצות הכלים ועיצוב הניגודים בדינמיקה היה נפלא. גם ההאטות וההאצות של התזמורת היו במקומן.

 להב שני הגיש גרסה אותנטית – הוא ניגן בצליל קצת 'פטישי' – נוסח פסנתר הפטישים המוצרטי. בעיקר היה יפה הדיאלוג בין שתי הידיים והשיח שלו עם התזמורת. הגלישות על כל המקלדת והטרילים שלו שבו את הלב בשקיפותם מלאת הקסם. הוא הבליט את הקול העליון ואת השקיעות. עוצר נשימה ביופיו היה הפיאניסימו החרישי אליו ירד בפרק הלרגטו האיטי. הוא ניגן אותו כתפילה חרישית  ובדיבוריות מלאת הבעה. התזמורת השיבה לו בליריות חמה. יפה במיוחד הייתה הדרך בה התאדה – הכול נארג לתוך הפסנתר. סיומי הפסקאות והקישוטים נוסח הרוקוקו היו נהדרים. בנביעה הכרחית ובקונדסות מוצרטית ניגן את פרק האלגרו החותם. בנגינתו האוורירית כל צליל הוא פרי מחשבה תחילה. ברוח הצניעות ששרתה על הערב ניגנו שני האומנים את הפרק השני מתוך הסונטה בלה מז'ור כאשר גם בביצוע זה בלט עיצוב הקו המלודי ואורך הנשימה.

  את סימפונית 'יופיטר' פתחה הפילהרמונית באלגרו ויוואצ'ה מאופק כאשר המנצח מבליט באמצעות הניגודים בדינמיקה והריתמיות המחודדת את אווירת החדווה הסוחפת.  שירת ההד של החזרות הייתה מלאת קסם.

  במיטבה הייתה התזמורת בנגינת הפרק האיטי (אנדנטה קנטבילה) אותו ניגנה בהתרפקות ובשירתיות חלומית ובירידה לפיאנו מצמרר.  את הסימפוניה חתמה הפילהרמונית בהמראה לפסגת החדווה, כאשר המנצח מבליט את הפוגה החותמת והתזמורת מנגנת בלכידות מרשימה.

היה זה ערב שהותיר טעם של עוד – ערב של הנאה צרופה מפסגת היופי הטהור.  ולנו לא נותר אלא להתפנק ממוצרט במיטבו בביצוע נפלא של הפילהרמונית – ליהנות מחדוות המוזיקה.