Skip to content

ניידת מספר 8

ב – 7 באוגוסט ציינו 51 שנים, להסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, ששם קץ ל"מלחמת אלף הימים", המוכרת יותר כ"מלחמת ההתשה" (בערבית: "חרב אל-אסתנזאף"). מלחמת ההתשה החלה ב-11 ביוני 1967 והסתיימה כאמור בהסכם הפסקת אש ב07 באוגוסט 1970. האירוע שלהלן הוא אחד האירועים ה"רגועים" מאותה תקופה. תיאור פשוט וצבעוני – סיפור אישי

ניידת מספר 8

ב – 7 באוגוסט ציינו 51 שנים, להסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, ששם קץ ל"מלחמת אלף הימים", המוכרת יותר כ"מלחמת ההתשה" (בערבית: "חרב אל-אסתנזאף"). מלחמת ההתשה החלה ב-11 ביוני 1967 והסתיימה כאמור בהסכם הפסקת אש ב07 באוגוסט 1970. האירוע שלהלן הוא אחד האירועים ה"רגועים" מאותה תקופה. תיאור פשוט וצבעוני – סיפור אישי

 

הכותב: ישראל עריף כץ

                                               פרולוג
החיילים במוצב "טמפו", ישבו מכונסים בתוך הבונקר והיו בשיא המתח. על סדין מאולתר הוקרן "מערבון ספגטי" אופייני. הגיבור הטוב (בבגדים הבהירים), עמד מול הנבזה הרע (בבגדים הכהים). ידיהם שמוטות לצידי הגוף, והאצבעות מרפרפות/מלטפות את נרתיקי האקדחים שחגרו סביב מותניהם. כובעי הבוקרים על ראשם מוסטים. זה של הנבזה, מוטה בזלזול מעט לאחור כמעט עד לעורף, וזה של השריף הטוב, מוסט לכיוון המצח, מסתיר מחצית מריסי עיניו. בעוד רגע זה יקרה. מי ימצמץ ראשון?… מי ישלוף ראשון?… מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.

………………………………………….

במהלך שנת 1968 וביתר שאת ב – 1969, כשמלחמת ההתשה הייתה בעיצומה, התגברה ההבנה שיש למצוא לחיילים התקועים במוצבים לאורך תעלת סואץ, עיסוקים לשעות הפנאי, ולעודד את רוחם. מאות ערכות חולקו למוצבים שכללו, ספרים, משחקי שח, דמקה, שש-בֶּש, דומינו, ועזרי ספורט כגון – קפיצים וחבלי קפיצה, לשמירה על גמישות וכושר גופני. גולת הכותרת הייתה ההופעות של הלהקות הצבאיות, זמרים ואמנים אזרחיים. תדירות הגעת "הכוכבים", הייתה ראויה לשבח, אך הם התמקדו בעיקר בהופעות בבסיסים הגדולים. פה ושם "זלגו" כמה "מפורסמים", למוצבים קטנים, או מרוחקים, וגם זאת, אם לא הייתה סכנת ירי, או הפגזה באזורים אלה.
מקום נכבד בהפגת שעות השעמום, תפסה מכונת הקולנוע הוותיקה, הכבדה, האמינה והמצוינת "ויקטור קלרט". זו המיועדת להקרנת סרטי 16 מ"מ.

טמפו – צילום: ישראל עריף

סרטי הקולנוע הנכספים היו מגיעים בקופסת קרטון מרובעת, קשיחה ומרופטת, שגודלה כחצי מטר על חצי מטר. בכול קופסא היה גלגל מתכת ובו היו מלופפים גלויים לעין, מאות מטרים של צלוליט, כשעתיים של בריחה מהמציאות.
המסתורין בקופסא היה גדול. לעיתים לא היה קשר בין שם הסרט שהיה רשום על הקופסא ובין הסרט עצמו. לעיתים הגיעה הקופסא ועליה קשקושים ומחיקות, ללא שם כלל.
כגודל המסתורין, כך גודל ההפתעה, פעם לטובה ופעם לרעה.
סרטים עם שמות שהבטיחו "אקשן", התגלו כסרטי "איכות" בהם שלטה בָּרְבֶּרֶת פילוסופית עם אמירות "אמנותיות", וכמובן גם להפך.
באותה תקופה בה שרתי כסמל התרבות של גדוד 9, הגעתי אינספור פעמים לכול המוצבים וליחידות העורפיות. לעיתים עם אומנים ולהקות צבאיות, ובתדירות גבוהה יותר, עמוס לעייפה במכונת הקולנוע והציוד הנלווה, שכלל לעיתים גם גנרטור 220 וולט קטן, אך כבד.
לא מעט סרטים נחרתו עד היום בזיכרוני, משום שראיתי כול אחד בנפרד עשרות פעמים.
לא תמיד היו כלי רכב זמינים עבורי, ונאלצתי לתמרן בין זחל"מים שיצאו לסיורי פתיחת צירים, קומנדקרים שנשאו אספקה, מכליות מים וכד'. עבורי הם היו "טרמפים לגיטימיים", שהעבירו אותי, עם כול הכבודה, ליעד הקרוב. לא פעם נקלעתי בדרך, או בתוך המוצבים לתקריות אש, שכללו ירי, או הפגזה.

ישראל עריף כץ – הפנים אומרות הכל (צילום באדיבות המצולם)

בתחילת 1969, הבין מי שהבין, שבעיית הקרנת הסרטים אינה בעייתו של מש"ק החינוך של גדוד 9 בלבד. שמירה על מורל גבוה במצבי מתח מתמשכים, היא מטרתם של כול קציני הפיקוד בחטיבה 7, האחראית למוצבים בתעלת סואץ, וליחידות העורפיות שממזרח לתעלה.
אחת ההחלטות הייתה להקצות קומנדקרים למשימות ייעודיות שישמשו למטרה זו.
אני לא יודע כמה כלי רכב היו בסך הכול, אך הקומנדקר שהגיע אלינו נשא את הכיתוב, "ניידת מספר 8".
בקומנדקר היה כול מה שנחוץ: גנרטור שְקוּבָּע בברגים לרצפת הקומנדקר, כָּבֶּל מאריך מגולגל בתוך תוף צמוד לגנרטור, ג'ריקנים עם סולר ודלק. "אימצתי" מפת שולחן לבנה והפכתיה למסך מאולתר.

שקיעה מול התעלה (צילום: ישראל עריף כץ)

פחות מחודשיים הייתה הניידת "שלי". אך בתקופה קצרה זאת, היא הצדיקה את קיומה בכל דקה.
לעיתים, כשנדרשתי לעסוק במספר פעילויות במקביל, סייע לי חייל מילואים, נהג קומנדקר, שהכשרתי אותו להפעיל את מכונת הקולנוע (אני זוכר רק את שמו הפרטי, אריה). הזהרתי אותו מפני תקלות צפויות ולימדתי אותו כיצד להתגבר עליהן. כיצד ומתי להשתמש בעדשה טלסקופית (עבור סרטים שצולמו להקרנה על מסך רחב). ובעיקר, התרעתי מפני החשש לשרוף את מנורת ההקרנה במידה ומנתקים את זרם החשמל, לפני שהמנורה הספיקה להתקרר.
וכך, באחד מימי האביב של שנת 1969, כשמלחמת ההתשה כבר הייתה "בעצימות בינונית", יצאתי לאחד המוצבים הדרומיים, ואריה יצא עם "ניידת 8" למוצבים הצפוניים.
סבב הקרנת הסרטים היה אמור להסתיים במוצב הצפוני ביותר, "טמפו".

אריה מיקם את הניידת קרוב לבונקר המרכזי. הפעיל את הגנרטור החדש. חיבר את הכבל המאריך מהגנרטור למכונת הקולנוע, שהוצבה על ארגז ריק. הפעיל את מכונת הקולנוע. הסרט "רץ" ללא תקלות לשמחת כולם.
המתח בעיצומו, והסרט לקראת סיומו.
עוד שנייה זה יקרה. עוד שנייה הדרמה תגיע לשיאה.
מי ישלוף ראשון, למי התהילה ולמי התבוסה.
אבל החיילים, לא זכו לראות את סוף הסרט.
מטח פגזים שירו המצרים במפתיע, נחת במרכז המוצב.
"אש נ"ס (נגד סוללות) בטמפו". (האם זה המקור למילים בשירו של שלמה ארצי "חום יולי אוגוסט"?).
אחד הפגזים פגע ישירות בניידת מס' 8 והרס אותה כליל, על תכולתה.
יקירתי, "ויקטור קלרט", אמנם לא נפגעה, אך כשנותק זרם החשמל, השמיעה המכונה קולות אופייניים של חרחור מתכתי, ופצפוץ חשמלי, והמנורה נשרפה וכבתה.
לשמחתנו, אף אחד מחיילי המוצב לא נפגע.
אני נוטה לאמץ את המחשבה, שבזכות הקרנת הסרט, כול החיילים היו מרוכזים בבונקר (מלבד השומרים שהיו בעמדות המוגנות), ולכן, אף אחד לא הסתובב בחוץ, אף אחד לא נפגע.
את האכזבה ביטא אחד החיילים בקללה עסיסית: "….. אמ אמ אמ אמא שלהם", "לא יכלו לחכות עוד שתי דקות"?

לא קבלתי ניידת מחליפה לניידת מספר 8, אך בחייה הקצרים היה לה הספק ראוי ביותר.
יהי זכרה ברוך.

הערת הבהרה:
מוצב 'טמפו', כמו כל המצבים בתעלה, עבר שלושה "דורות" של "מצבי צבירה".
דור א' – שוחות אישיות שחפרו החיילים (ואני ביניהם) במו ידיהם עם אתי חפירה אישיים.
דור ב' – מחפורות ועליהן צלעות מתכת שכוסו בחול.
דור ג' – בונקרים ועליהם קורות ברזל – פסי רכבת שפורקו מהמסילה לאל-עריש ועליהם שכפ"צים מאבנים וסלעים (קו בר לב).

 

הכותב: ישראל עריף כץ

                                               פרולוג
החיילים במוצב "טמפו", ישבו מכונסים בתוך הבונקר והיו בשיא המתח. על סדין מאולתר הוקרן "מערבון ספגטי" אופייני. הגיבור הטוב (בבגדים הבהירים), עמד מול הנבזה הרע (בבגדים הכהים). ידיהם שמוטות לצידי הגוף, והאצבעות מרפרפות/מלטפות את נרתיקי האקדחים שחגרו סביב מותניהם. כובעי הבוקרים על ראשם מוסטים. זה של הנבזה, מוטה בזלזול מעט לאחור כמעט עד לעורף, וזה של השריף הטוב, מוסט לכיוון המצח, מסתיר מחצית מריסי עיניו. בעוד רגע זה יקרה. מי ימצמץ ראשון?… מי ישלוף ראשון?… מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.

………………………………………….

במהלך שנת 1968 וביתר שאת ב – 1969, כשמלחמת ההתשה הייתה בעיצומה, התגברה ההבנה שיש למצוא לחיילים התקועים במוצבים לאורך תעלת סואץ, עיסוקים לשעות הפנאי, ולעודד את רוחם. מאות ערכות חולקו למוצבים שכללו, ספרים, משחקי שח, דמקה, שש-בֶּש, דומינו, ועזרי ספורט כגון – קפיצים וחבלי קפיצה, לשמירה על גמישות וכושר גופני. גולת הכותרת הייתה ההופעות של הלהקות הצבאיות, זמרים ואמנים אזרחיים. תדירות הגעת "הכוכבים", הייתה ראויה לשבח, אך הם התמקדו בעיקר בהופעות בבסיסים הגדולים. פה ושם "זלגו" כמה "מפורסמים", למוצבים קטנים, או מרוחקים, וגם זאת, אם לא הייתה סכנת ירי, או הפגזה באזורים אלה.
מקום נכבד בהפגת שעות השעמום, תפסה מכונת הקולנוע הוותיקה, הכבדה, האמינה והמצוינת "ויקטור קלרט". זו המיועדת להקרנת סרטי 16 מ"מ.

טמפו – צילום: ישראל עריף

סרטי הקולנוע הנכספים היו מגיעים בקופסת קרטון מרובעת, קשיחה ומרופטת, שגודלה כחצי מטר על חצי מטר. בכול קופסא היה גלגל מתכת ובו היו מלופפים גלויים לעין, מאות מטרים של צלוליט, כשעתיים של בריחה מהמציאות.
המסתורין בקופסא היה גדול. לעיתים לא היה קשר בין שם הסרט שהיה רשום על הקופסא ובין הסרט עצמו. לעיתים הגיעה הקופסא ועליה קשקושים ומחיקות, ללא שם כלל.
כגודל המסתורין, כך גודל ההפתעה, פעם לטובה ופעם לרעה.
סרטים עם שמות שהבטיחו "אקשן", התגלו כסרטי "איכות" בהם שלטה בָּרְבֶּרֶת פילוסופית עם אמירות "אמנותיות", וכמובן גם להפך.
באותה תקופה בה שרתי כסמל התרבות של גדוד 9, הגעתי אינספור פעמים לכול המוצבים וליחידות העורפיות. לעיתים עם אומנים ולהקות צבאיות, ובתדירות גבוהה יותר, עמוס לעייפה במכונת הקולנוע והציוד הנלווה, שכלל לעיתים גם גנרטור 220 וולט קטן, אך כבד.
לא מעט סרטים נחרתו עד היום בזיכרוני, משום שראיתי כול אחד בנפרד עשרות פעמים.
לא תמיד היו כלי רכב זמינים עבורי, ונאלצתי לתמרן בין זחל"מים שיצאו לסיורי פתיחת צירים, קומנדקרים שנשאו אספקה, מכליות מים וכד'. עבורי הם היו "טרמפים לגיטימיים", שהעבירו אותי, עם כול הכבודה, ליעד הקרוב. לא פעם נקלעתי בדרך, או בתוך המוצבים לתקריות אש, שכללו ירי, או הפגזה.

ישראל עריף כץ – הפנים אומרות הכל (צילום באדיבות המצולם)

בתחילת 1969, הבין מי שהבין, שבעיית הקרנת הסרטים אינה בעייתו של מש"ק החינוך של גדוד 9 בלבד. שמירה על מורל גבוה במצבי מתח מתמשכים, היא מטרתם של כול קציני הפיקוד בחטיבה 7, האחראית למוצבים בתעלת סואץ, וליחידות העורפיות שממזרח לתעלה.
אחת ההחלטות הייתה להקצות קומנדקרים למשימות ייעודיות שישמשו למטרה זו.
אני לא יודע כמה כלי רכב היו בסך הכול, אך הקומנדקר שהגיע אלינו נשא את הכיתוב, "ניידת מספר 8".
בקומנדקר היה כול מה שנחוץ: גנרטור שְקוּבָּע בברגים לרצפת הקומנדקר, כָּבֶּל מאריך מגולגל בתוך תוף צמוד לגנרטור, ג'ריקנים עם סולר ודלק. "אימצתי" מפת שולחן לבנה והפכתיה למסך מאולתר.

שקיעה מול התעלה (צילום: ישראל עריף כץ)

פחות מחודשיים הייתה הניידת "שלי". אך בתקופה קצרה זאת, היא הצדיקה את קיומה בכל דקה.
לעיתים, כשנדרשתי לעסוק במספר פעילויות במקביל, סייע לי חייל מילואים, נהג קומנדקר, שהכשרתי אותו להפעיל את מכונת הקולנוע (אני זוכר רק את שמו הפרטי, אריה). הזהרתי אותו מפני תקלות צפויות ולימדתי אותו כיצד להתגבר עליהן. כיצד ומתי להשתמש בעדשה טלסקופית (עבור סרטים שצולמו להקרנה על מסך רחב). ובעיקר, התרעתי מפני החשש לשרוף את מנורת ההקרנה במידה ומנתקים את זרם החשמל, לפני שהמנורה הספיקה להתקרר.
וכך, באחד מימי האביב של שנת 1969, כשמלחמת ההתשה כבר הייתה "בעצימות בינונית", יצאתי לאחד המוצבים הדרומיים, ואריה יצא עם "ניידת 8" למוצבים הצפוניים.
סבב הקרנת הסרטים היה אמור להסתיים במוצב הצפוני ביותר, "טמפו".

אריה מיקם את הניידת קרוב לבונקר המרכזי. הפעיל את הגנרטור החדש. חיבר את הכבל המאריך מהגנרטור למכונת הקולנוע, שהוצבה על ארגז ריק. הפעיל את מכונת הקולנוע. הסרט "רץ" ללא תקלות לשמחת כולם.
המתח בעיצומו, והסרט לקראת סיומו.
עוד שנייה זה יקרה. עוד שנייה הדרמה תגיע לשיאה.
מי ישלוף ראשון, למי התהילה ולמי התבוסה.
אבל החיילים, לא זכו לראות את סוף הסרט.
מטח פגזים שירו המצרים במפתיע, נחת במרכז המוצב.
"אש נ"ס (נגד סוללות) בטמפו". (האם זה המקור למילים בשירו של שלמה ארצי "חום יולי אוגוסט"?).
אחד הפגזים פגע ישירות בניידת מס' 8 והרס אותה כליל, על תכולתה.
יקירתי, "ויקטור קלרט", אמנם לא נפגעה, אך כשנותק זרם החשמל, השמיעה המכונה קולות אופייניים של חרחור מתכתי, ופצפוץ חשמלי, והמנורה נשרפה וכבתה.
לשמחתנו, אף אחד מחיילי המוצב לא נפגע.
אני נוטה לאמץ את המחשבה, שבזכות הקרנת הסרט, כול החיילים היו מרוכזים בבונקר (מלבד השומרים שהיו בעמדות המוגנות), ולכן, אף אחד לא הסתובב בחוץ, אף אחד לא נפגע.
את האכזבה ביטא אחד החיילים בקללה עסיסית: "….. אמ אמ אמ אמא שלהם", "לא יכלו לחכות עוד שתי דקות"?

לא קבלתי ניידת מחליפה לניידת מספר 8, אך בחייה הקצרים היה לה הספק ראוי ביותר.
יהי זכרה ברוך.

הערת הבהרה:
מוצב 'טמפו', כמו כל המצבים בתעלה, עבר שלושה "דורות" של "מצבי צבירה".
דור א' – שוחות אישיות שחפרו החיילים (ואני ביניהם) במו ידיהם עם אתי חפירה אישיים.
דור ב' – מחפורות ועליהן צלעות מתכת שכוסו בחול.
דור ג' – בונקרים ועליהם קורות ברזל – פסי רכבת שפורקו מהמסילה לאל-עריש ועליהם שכפ"צים מאבנים וסלעים (קו בר לב).

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן