Skip to content

הכיבוש: בקעת הירדן – ג'בל בילאל, שיח' ג'ראח ובסלפית – שגרת השטח

מגפון שלחה את צלמה לתעד את העוול הנעשה לפלסטינים בשלושת המקומות הללו. טוב מראה עיניים ממקרא הכתובים. התיעוד לפניכם ואתם תשפטו

הכיבוש: בקעת הירדן – ג'בל בילאל, שיח' ג'ראח ובסלפית – שגרת השטח

מגפון שלחה את צלמה לתעד את העוול הנעשה לפלסטינים בשלושת המקומות הללו. טוב מראה עיניים ממקרא הכתובים. התיעוד לפניכם ואתם תשפטו

ימי החום העז, השרב הקשה והזיעה הניגרת, לא ציננו ולו במעט את מאבקי הפלסטינים בשיח' ג'ראח, בבקעת הירדן/הר חברון ובסלפית. צלם מגפון ליווה בשני ימי שישי האחרונים את המאורעות בשלושת המקומות הללו ורשמיו המצולמים מובאים לפניכם היום (ראשון) וכפי שאמר המלומד הסיני קונפוציוס חמש מאות שנה לפני הספירה: תמונה אחת שווה אלף מילים. הרי שנכון להיום, תצלום אחד שווה אלף מילה.  SK צילם ורשמיו מובאים לפניכם.

יום שישי 7 באוגוסט 21 – ג'בל בילאל (הר כביר)

החום העז ששרוי בבקעת הירדן בפרט ובהר חברון בכלל, לא הרתיעו את רעה הצאן הפלסטיני לצאת עם עדר צאנו הקטן לרעות וללכח את הצמחיה היבשה על צלע ההר. משפחות הבדואים הפלסטיניות רועות את עזיהן מזה מאות שנה. זו פרנסתם ומכאן לחמם. אלא ששטחם מצטמצם ככל שיד המתנחלים משגת. אלו, בחסות המועצות האזוריות וצה"ל ועצימת עין פקוחה לרווחה של המדינה, לומדים את דרכי הרועים ומקימים להם "חוות", ו"מצפים" על שם זזה ושוד קרקעות זה נעשה בתואנה כזו או אחרת או ללא תואנה כלשהי.  אבל המטרה ברורה – השתלטות על שטח, דחיקת רגלי הפלסטינים, אם באמצעות הרס בתיהם הרעועים, קביעת הצבא ששטח מסוים הוא שטח אש וכך הלאה. המטרה האולטימטיבית ברורה אם כי לא נאמרת בפה מלא – ריקון המרחב מנוכחות פלסטינית, צמצומה עד הכחדתה של תרבות הרעייה קרי: פרנסתם והחלפתם באוכלוסייה במה שהם חושבים כ"טיהור" מרחב המחייה. הלכה למעשה הכוונה היא לטיהור אתני. איש לא יאמר זאת בקול רם, ועל אחת כמה וכמה מוסדות המדינה וזרועותיה כמו צה"ל ומשטרת ישראל לא יאמרו כך. נהפוך היא, הם יכחישו זאת בקול רם היות והודאה בכך היא למעשה פשע כנגד האנושות שתגרום לישראל לעמוד לדין בהאג ולהוות מטרה ברורה לגינויים ועד מכות קשות כמו מצור כלכלי וכדומה.
הצילומים שבחאנו להציג לפניכם הקוראים, מראים בבירור  את יומו הקשה של רועה צאן ועדרו  ומולו חוות מתנחלים חקלאית מוריקה בה שוכנת לכאורה משפחה אחת  אך למעשה מאוישת ככל הנראה בנוער הגבעות שנע בין "חוות" אלו.

התנחלויות בנוף קדומים (צילום: SK)
צאן 'פלסטיני' רועה בשטח יבש (צילום: SK)
שטח המרעה היבש שנותר לרועים הבדואים (צילום: SK)
צילום: SK
ה"חוות" (צילום: SK)
דוהרים על אופנועי שטח לגרש את הצאן הרועה (צילום: SK)

כך, במסגרת זו הוקמו בשנה האחרונה בין נאבלוס (שכם) לבקעת הירדן, חווה לגידול בקר וחווה לגידול צאן בג'בל בילאל, המוכר בשם העברי "הר כביר". לצורך כך נפרצה דרך חדשה במדרון ההר היוצרת רצף עם המאחז "חוות סקאלי" שהוקם ב-1998, שהוא בעצמו גרורה של ההתנחלות "אלון מורה". ובדומה לחווה זו הוקמו בשנים האחרונות בבקעת הירדן וברחבי הגדה הכבושה עשרות חוות רועים בלתי חוקיות כאמור בחסות הצבא והמועצות האזוריות. תוסיפו לכך גם שני מצפים המצויים בנקודות גובה שונות, שמעליהן ניתן להבחין עד למרחוק מונפים תרניי דגלים כחול לבן המתנשאים אל על. תוסיפו לכך גם את שטח אש (904א') שהופקע על ידי הצבא ותגלו שבקרקע הטרשים שנותרה מנסות קהילות הרועים לרעות את צאנם לפרנסתן הדחוקה, כמו גם לשימור עצמאותן ואורח חייהן.  גם אז, מנסים המתנחלים לגרש, להפחיד ולפגוע ברעיית הצאן. לעיתים האמצעות דהירה על סוס, לעיתים על ידי הפעלת רחפן ובשישי בה שהה צלם מגפון בשטח, דהרו שני אופנוענים, רכובים על אופנועי שטח  על מנת להניס, להפחיד ולפזר את עד העיזים.

יום שישי 14 באוגוסט 21 – שיח' ג'ראח

כמידי ימי שישי, על רקע הניסיון המתנחלי חרדי לסלק מה שכונה את תושבי הפלסטינים, התקיימה הפגנה משותפת ליהודים וערבים  בשכונה.  כזכור, בימים אלו דן בית המשפט העליון בעתירתן  של ארבע משפחות כנגד פינויי בתים. ארבע משפחות אלה הן רק קצה הקרחון של אירוע הנמשך כחמישה עשורים, המבוסס על חוק נכסי נפקדים.
אותו חוק אסימטרי המאפשר ליהודים לחזור לבתיהם מהם גורשו בשנת 1948 אך לא מאפשר את אותו תהליך לערבים שגורשו מבתיהם. חוק זה יצר מצב בו עמותות יהודיות (שמקום מושבן בארצות הברית) פועלות בעשורים האחרונים, בחסות בתי המשפט להשתלט על בתים במזרח ירושלים. כשזה קורה, מוכנסות לפעולה גם חברות השמירה שנשכרות בידי המתנחלים ובהתערבות הצבא והמשטרה לפי הצורך  מעיקים על חיי המקומיים.
במסגרת תהליך מתמשך זה מועמדים כ 7850 ערבים ממזרח ירושלים לחוות פינוי מבתיהם בעיקר בשיח ג'ארח, סילוואן. הפינוי הוא כמובן ללא פיצוי או חלופת מגורים. הפינוי הוא הלכה למעשה גירוש במשפחות והשלכתן לרחוב. מאז הפינוי שאירע בשנת 2009 בשיח ג'ארח, מתקיימת במקום שגרת הפגנות יהודים וערבים שבועית. שגרה זו אולי מעכבת אך לא מונעת פינויי בתים כפי שהתרחש ב 2017 לצד הריסות מבנים כגון הרס החנות בסילוואן לפני מספר שבועות.

שיח' ג'ראח (צילום: SK)
שיח' ג'ראח (צילום: SK)
שיח' ג'ראח (צילום: SK)

 

זה המקום לציין שהתקוממות הערבית במקום שקטה יחסית למה שניתן היה לצפות. רובה נעשית ברשתות החברתיות שאחריהן עוקבים מיליונים בעולם כולו ובעיקר בעולם המערבי. השקט היחסי מצידה של האוכלוסייה המקומית אינו מקרי – הוא הושג בכוח, הרבה כוח. בשכונה הוקמו מחסומים הפוגעות בחופש התנועה של הערבים.
הפגנות הפלסטינים זוכות ליחס נוקשה מצד המשטרה. וכך למעשה, הפגנה ערבית שמתבטאת בשירה והנפת דגלים זוכה ליחס נוקשה מידי מצד המשטרה בעבר היו אלה רימוני הלם והבואש. אותו אמצעי נוראי המפזר סילוני מים עוצמתיים לגופם ולבתיהם של המקומיים. לאחרונה, ככל הנראה מחוסר תקציב ויעילות נמוכה, החליפה המשטרה את רימוני ההלם באלות.

צילום: SK
צילום: SK
צילום: SK

הפעילות האלימה כלפי הפלסטינים  מופעלת מתחת למסך העשן. כלומר; כאשר בהפגנה נוכחים יהודים רבים לא תראו זכר לבואש וגם האלות לא נשלפות כה במהירות. כך שבחסות המפגינים היהודים נהנה אבו חומוס (כן זה שמו) ערבי גדל מידות להניף את דגל פלסטין. אלא שהוא טעה – תגובת המשטרה לא איחרה לבוא והם הסתערו עליו באלימות רבה. המפגינים היהודים סוככו על אבו חומוס בגופם וזה עזר, במידת מה.
מצער להבחין שבחסות המהומה שוטרים מטיחים באלימות מפגינים לרצפה, נשים מתלוננות על חפנת שדיהן, כששוטרים מפעילים לחץ על עורקי הצוואר של מפגינים לחץ הגןרם לאבוד הכרה או סחרחורות. לא די בכך, הנקמה בתושבים המקומיים שהעזו להפגין לא איחרה לבוא, בערב שאחרי ההפגנה זומנו רבים מהם לחקירה משטרתית.
לסיכום נאמר שאל לנו  לטעות –  כל זה הוא רק הקדימון. היות ובניגוד לנעשה בעבר,  מיליוני אנשים בעולם עוקבים אחרי הנעשה כיום בשיח ג'ארח ובמזרח ירושלים ולכן, אם מדינת ישראל לא תתעשת היא עלולה למצוא עצמה מפנה בחסות החוק ארבע משפחות לרחוב לטובת עמותות יהודים מארצות הברית. הבתים הללו יאוכלסו בנוער ומשפחות מהימין הקיצוני שישהו שם במשמרות, כמו ב'חוות החקלאיות בהר אדר.  השאלה שנותרה פתוחה כיצד ישפיע הדבר על מיליוני עוקבים בעולם? האם החמאס ינסה להפיק מן האירוע הון פוליטי והאם מדינת ישראל תתפנה סוף סוף להסדיר את המצב במזרח ירושלים הוא שהיא תותיר את הדבר לבתי המשפט שפוסקים לפי חוק היכן שראוי שתהיה מנהיגות ומדיניות ממשלתית.

יום שישי 14 באוגוסט 21 – סלפית

מזה כשנה ויותר מפגינים פעילים פלסטינים מנפת סלפית וסביבתה נגד המאחז הלא חוקי המכונה "נוף אבי" הממוקם על גבעת א-ראס. להפגנות הלא אלימות הללו שמתקיימות מדי יום שישי, מצטרפים גם פעילי שלום ישראלים. מתנחלים שפלשו ושדדו קרקע לא להם פונו כבר בעבר משטח פלסטיני אחר באזור תורמוס עיא, כחמשה עשר קילומטרים מהמאחז – החווה הנוכחית. במאחז הלא חוקי מוצבים כיום ארבעה קרוונים, דיר גדול, מכולה אחת ומגדל שמירה צבאי.

צילום: SK
שטח פלסטיני – סלפית (צילום: SK)
צילום: SK
מעוף הציפור מעל החווה החקלאית (כביכול) (צילום: SK)
צילום: SK

ושוב, תשאלו את עצמכם בוודאי מדוע יש במקום מגדל שמירה צבאי, הרי מדובר במאחז לא חוקי. ובכן, אין זו התמיהה היחידה וההוכחה שצה"ל פועל להעצמת ההתנחלויות בקרקעות פלסטיניות. למאחז הלא חוקי הזה מוביל כביש ארוך, שנפרץ מכביש סלפית-יאסוף (4775). לדברי אחד מהפעילים זהו כביש הגישה הארוך ביותר שהצבא סלל אי פעם למאחז לא חוקי. עוד הוכחה שהצבא שומר ומטפח מאחז לא חוקי. מול המפגינים, השקטים מתייצבת מחלקת חיילים צעירים חמושה מכף רגל ועד ראש. בראשם סגן אלוף, טיפוס קר ושתקן כאשר את כל השיח עם המפגינים מנהל איש המנהל האזרחי, קצין בדרגת רב-סרן מוסלמי דובר ערבית שמסביר לאנשים שהיו יכולים להיות הוריו שאין להם מה לעשות. זה המצב ושישלימו איתו. שדדו לכם קרקע? אז מה.
המאחז כמו כביש הגישה מצוי על טרסות עם עצי זית. מן נוף תנכי של ממש שבתוכו נפצעה הקרקע לצרכי כיבוש וכורכרה לה דרך חקלאית בין המטעים. אך אין זה הכול כמובן, הופעתו של המאחז  שכזה מביאה עמה הגבלות תנועה על המקומיים – תופעת לוואי ידועה כאשר יש אנשים נטולי זכויות אדם. אך אי אפשר בלי תקלות קטנות, השטח הצבאי הסגור הוכרז לאורך טרסה ארוכה שלא ניתנת לסגירה, כך בעצם הפרו החיילים את החוק, השנוי במחלוקת, שאפשר להם סגירת שטח וסגרו שטח נוסף בניצב לאותו קו גבול דמיוני. נגמר בשקט. כך עבר לו עוד סוף שבוע של כיבוש.

 

 

 

 

 

 

 

ימי החום העז, השרב הקשה והזיעה הניגרת, לא ציננו ולו במעט את מאבקי הפלסטינים בשיח' ג'ראח, בבקעת הירדן/הר חברון ובסלפית. צלם מגפון ליווה בשני ימי שישי האחרונים את המאורעות בשלושת המקומות הללו ורשמיו המצולמים מובאים לפניכם היום (ראשון) וכפי שאמר המלומד הסיני קונפוציוס חמש מאות שנה לפני הספירה: תמונה אחת שווה אלף מילים. הרי שנכון להיום, תצלום אחד שווה אלף מילה.  SK צילם ורשמיו מובאים לפניכם.

יום שישי 7 באוגוסט 21 – ג'בל בילאל (הר כביר)

החום העז ששרוי בבקעת הירדן בפרט ובהר חברון בכלל, לא הרתיעו את רעה הצאן הפלסטיני לצאת עם עדר צאנו הקטן לרעות וללכח את הצמחיה היבשה על צלע ההר. משפחות הבדואים הפלסטיניות רועות את עזיהן מזה מאות שנה. זו פרנסתם ומכאן לחמם. אלא ששטחם מצטמצם ככל שיד המתנחלים משגת. אלו, בחסות המועצות האזוריות וצה"ל ועצימת עין פקוחה לרווחה של המדינה, לומדים את דרכי הרועים ומקימים להם "חוות", ו"מצפים" על שם זזה ושוד קרקעות זה נעשה בתואנה כזו או אחרת או ללא תואנה כלשהי.  אבל המטרה ברורה – השתלטות על שטח, דחיקת רגלי הפלסטינים, אם באמצעות הרס בתיהם הרעועים, קביעת הצבא ששטח מסוים הוא שטח אש וכך הלאה. המטרה האולטימטיבית ברורה אם כי לא נאמרת בפה מלא – ריקון המרחב מנוכחות פלסטינית, צמצומה עד הכחדתה של תרבות הרעייה קרי: פרנסתם והחלפתם באוכלוסייה במה שהם חושבים כ"טיהור" מרחב המחייה. הלכה למעשה הכוונה היא לטיהור אתני. איש לא יאמר זאת בקול רם, ועל אחת כמה וכמה מוסדות המדינה וזרועותיה כמו צה"ל ומשטרת ישראל לא יאמרו כך. נהפוך היא, הם יכחישו זאת בקול רם היות והודאה בכך היא למעשה פשע כנגד האנושות שתגרום לישראל לעמוד לדין בהאג ולהוות מטרה ברורה לגינויים ועד מכות קשות כמו מצור כלכלי וכדומה.
הצילומים שבחאנו להציג לפניכם הקוראים, מראים בבירור  את יומו הקשה של רועה צאן ועדרו  ומולו חוות מתנחלים חקלאית מוריקה בה שוכנת לכאורה משפחה אחת  אך למעשה מאוישת ככל הנראה בנוער הגבעות שנע בין "חוות" אלו.

התנחלויות בנוף קדומים (צילום: SK)
צאן 'פלסטיני' רועה בשטח יבש (צילום: SK)
שטח המרעה היבש שנותר לרועים הבדואים (צילום: SK)
צילום: SK
ה"חוות" (צילום: SK)
דוהרים על אופנועי שטח לגרש את הצאן הרועה (צילום: SK)

כך, במסגרת זו הוקמו בשנה האחרונה בין נאבלוס (שכם) לבקעת הירדן, חווה לגידול בקר וחווה לגידול צאן בג'בל בילאל, המוכר בשם העברי "הר כביר". לצורך כך נפרצה דרך חדשה במדרון ההר היוצרת רצף עם המאחז "חוות סקאלי" שהוקם ב-1998, שהוא בעצמו גרורה של ההתנחלות "אלון מורה". ובדומה לחווה זו הוקמו בשנים האחרונות בבקעת הירדן וברחבי הגדה הכבושה עשרות חוות רועים בלתי חוקיות כאמור בחסות הצבא והמועצות האזוריות. תוסיפו לכך גם שני מצפים המצויים בנקודות גובה שונות, שמעליהן ניתן להבחין עד למרחוק מונפים תרניי דגלים כחול לבן המתנשאים אל על. תוסיפו לכך גם את שטח אש (904א') שהופקע על ידי הצבא ותגלו שבקרקע הטרשים שנותרה מנסות קהילות הרועים לרעות את צאנם לפרנסתן הדחוקה, כמו גם לשימור עצמאותן ואורח חייהן.  גם אז, מנסים המתנחלים לגרש, להפחיד ולפגוע ברעיית הצאן. לעיתים האמצעות דהירה על סוס, לעיתים על ידי הפעלת רחפן ובשישי בה שהה צלם מגפון בשטח, דהרו שני אופנוענים, רכובים על אופנועי שטח  על מנת להניס, להפחיד ולפזר את עד העיזים.

יום שישי 14 באוגוסט 21 – שיח' ג'ראח

כמידי ימי שישי, על רקע הניסיון המתנחלי חרדי לסלק מה שכונה את תושבי הפלסטינים, התקיימה הפגנה משותפת ליהודים וערבים  בשכונה.  כזכור, בימים אלו דן בית המשפט העליון בעתירתן  של ארבע משפחות כנגד פינויי בתים. ארבע משפחות אלה הן רק קצה הקרחון של אירוע הנמשך כחמישה עשורים, המבוסס על חוק נכסי נפקדים.
אותו חוק אסימטרי המאפשר ליהודים לחזור לבתיהם מהם גורשו בשנת 1948 אך לא מאפשר את אותו תהליך לערבים שגורשו מבתיהם. חוק זה יצר מצב בו עמותות יהודיות (שמקום מושבן בארצות הברית) פועלות בעשורים האחרונים, בחסות בתי המשפט להשתלט על בתים במזרח ירושלים. כשזה קורה, מוכנסות לפעולה גם חברות השמירה שנשכרות בידי המתנחלים ובהתערבות הצבא והמשטרה לפי הצורך  מעיקים על חיי המקומיים.
במסגרת תהליך מתמשך זה מועמדים כ 7850 ערבים ממזרח ירושלים לחוות פינוי מבתיהם בעיקר בשיח ג'ארח, סילוואן. הפינוי הוא כמובן ללא פיצוי או חלופת מגורים. הפינוי הוא הלכה למעשה גירוש במשפחות והשלכתן לרחוב. מאז הפינוי שאירע בשנת 2009 בשיח ג'ארח, מתקיימת במקום שגרת הפגנות יהודים וערבים שבועית. שגרה זו אולי מעכבת אך לא מונעת פינויי בתים כפי שהתרחש ב 2017 לצד הריסות מבנים כגון הרס החנות בסילוואן לפני מספר שבועות.

שיח' ג'ראח (צילום: SK)
שיח' ג'ראח (צילום: SK)
שיח' ג'ראח (צילום: SK)

 

זה המקום לציין שהתקוממות הערבית במקום שקטה יחסית למה שניתן היה לצפות. רובה נעשית ברשתות החברתיות שאחריהן עוקבים מיליונים בעולם כולו ובעיקר בעולם המערבי. השקט היחסי מצידה של האוכלוסייה המקומית אינו מקרי – הוא הושג בכוח, הרבה כוח. בשכונה הוקמו מחסומים הפוגעות בחופש התנועה של הערבים.
הפגנות הפלסטינים זוכות ליחס נוקשה מצד המשטרה. וכך למעשה, הפגנה ערבית שמתבטאת בשירה והנפת דגלים זוכה ליחס נוקשה מידי מצד המשטרה בעבר היו אלה רימוני הלם והבואש. אותו אמצעי נוראי המפזר סילוני מים עוצמתיים לגופם ולבתיהם של המקומיים. לאחרונה, ככל הנראה מחוסר תקציב ויעילות נמוכה, החליפה המשטרה את רימוני ההלם באלות.

צילום: SK
צילום: SK
צילום: SK

הפעילות האלימה כלפי הפלסטינים  מופעלת מתחת למסך העשן. כלומר; כאשר בהפגנה נוכחים יהודים רבים לא תראו זכר לבואש וגם האלות לא נשלפות כה במהירות. כך שבחסות המפגינים היהודים נהנה אבו חומוס (כן זה שמו) ערבי גדל מידות להניף את דגל פלסטין. אלא שהוא טעה – תגובת המשטרה לא איחרה לבוא והם הסתערו עליו באלימות רבה. המפגינים היהודים סוככו על אבו חומוס בגופם וזה עזר, במידת מה.
מצער להבחין שבחסות המהומה שוטרים מטיחים באלימות מפגינים לרצפה, נשים מתלוננות על חפנת שדיהן, כששוטרים מפעילים לחץ על עורקי הצוואר של מפגינים לחץ הגןרם לאבוד הכרה או סחרחורות. לא די בכך, הנקמה בתושבים המקומיים שהעזו להפגין לא איחרה לבוא, בערב שאחרי ההפגנה זומנו רבים מהם לחקירה משטרתית.
לסיכום נאמר שאל לנו  לטעות –  כל זה הוא רק הקדימון. היות ובניגוד לנעשה בעבר,  מיליוני אנשים בעולם עוקבים אחרי הנעשה כיום בשיח ג'ארח ובמזרח ירושלים ולכן, אם מדינת ישראל לא תתעשת היא עלולה למצוא עצמה מפנה בחסות החוק ארבע משפחות לרחוב לטובת עמותות יהודים מארצות הברית. הבתים הללו יאוכלסו בנוער ומשפחות מהימין הקיצוני שישהו שם במשמרות, כמו ב'חוות החקלאיות בהר אדר.  השאלה שנותרה פתוחה כיצד ישפיע הדבר על מיליוני עוקבים בעולם? האם החמאס ינסה להפיק מן האירוע הון פוליטי והאם מדינת ישראל תתפנה סוף סוף להסדיר את המצב במזרח ירושלים הוא שהיא תותיר את הדבר לבתי המשפט שפוסקים לפי חוק היכן שראוי שתהיה מנהיגות ומדיניות ממשלתית.

יום שישי 14 באוגוסט 21 – סלפית

מזה כשנה ויותר מפגינים פעילים פלסטינים מנפת סלפית וסביבתה נגד המאחז הלא חוקי המכונה "נוף אבי" הממוקם על גבעת א-ראס. להפגנות הלא אלימות הללו שמתקיימות מדי יום שישי, מצטרפים גם פעילי שלום ישראלים. מתנחלים שפלשו ושדדו קרקע לא להם פונו כבר בעבר משטח פלסטיני אחר באזור תורמוס עיא, כחמשה עשר קילומטרים מהמאחז – החווה הנוכחית. במאחז הלא חוקי מוצבים כיום ארבעה קרוונים, דיר גדול, מכולה אחת ומגדל שמירה צבאי.

צילום: SK
שטח פלסטיני – סלפית (צילום: SK)
צילום: SK
מעוף הציפור מעל החווה החקלאית (כביכול) (צילום: SK)
צילום: SK

ושוב, תשאלו את עצמכם בוודאי מדוע יש במקום מגדל שמירה צבאי, הרי מדובר במאחז לא חוקי. ובכן, אין זו התמיהה היחידה וההוכחה שצה"ל פועל להעצמת ההתנחלויות בקרקעות פלסטיניות. למאחז הלא חוקי הזה מוביל כביש ארוך, שנפרץ מכביש סלפית-יאסוף (4775). לדברי אחד מהפעילים זהו כביש הגישה הארוך ביותר שהצבא סלל אי פעם למאחז לא חוקי. עוד הוכחה שהצבא שומר ומטפח מאחז לא חוקי. מול המפגינים, השקטים מתייצבת מחלקת חיילים צעירים חמושה מכף רגל ועד ראש. בראשם סגן אלוף, טיפוס קר ושתקן כאשר את כל השיח עם המפגינים מנהל איש המנהל האזרחי, קצין בדרגת רב-סרן מוסלמי דובר ערבית שמסביר לאנשים שהיו יכולים להיות הוריו שאין להם מה לעשות. זה המצב ושישלימו איתו. שדדו לכם קרקע? אז מה.
המאחז כמו כביש הגישה מצוי על טרסות עם עצי זית. מן נוף תנכי של ממש שבתוכו נפצעה הקרקע לצרכי כיבוש וכורכרה לה דרך חקלאית בין המטעים. אך אין זה הכול כמובן, הופעתו של המאחז  שכזה מביאה עמה הגבלות תנועה על המקומיים – תופעת לוואי ידועה כאשר יש אנשים נטולי זכויות אדם. אך אי אפשר בלי תקלות קטנות, השטח הצבאי הסגור הוכרז לאורך טרסה ארוכה שלא ניתנת לסגירה, כך בעצם הפרו החיילים את החוק, השנוי במחלוקת, שאפשר להם סגירת שטח וסגרו שטח נוסף בניצב לאותו קו גבול דמיוני. נגמר בשקט. כך עבר לו עוד סוף שבוע של כיבוש.

 

 

 

 

 

 

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן