Skip to content

"הלכי רוח": 4 תערוכות יחיד חדשות במשכן לאמנות עין חרוד

ארבע תערוכות יחיד חדשות של יונתן גולד, נעה רז מלמד, הילה לביב ומאיר אגסי, עוסקות בשימור הזכרון המשפחתי, שאלת היחסים בין יחיד וקבוצה ועיסוק בהלכי רוח ביוגרפיים. ממליצה במיוחד על התערוכה המרשימה של יונתן גולד

"הלכי רוח": 4 תערוכות יחיד חדשות במשכן לאמנות עין חרוד

ארבע תערוכות יחיד חדשות של יונתן גולד, נעה רז מלמד, הילה לביב ומאיר אגסי, עוסקות בשימור הזכרון המשפחתי, שאלת היחסים בין יחיד וקבוצה ועיסוק בהלכי רוח ביוגרפיים. ממליצה במיוחד על התערוכה המרשימה של יונתן גולד

כשהייתי ילדה בשנות ה-60 למאה הקודמת, המושג קיבוץ התאפיין בעיננו הילדים, תושבי העיר הצפופה, כבית הבראה שליו עם מרחבי דשא עצומים, עם חדר אוכל משותף ולינה משותפת. כילדים לא היינו מודעים לשיתופיות ולהשלכות הפרטיות שלה. הקיבוץ היה כסמל חינוכי לאהבת הארץ. מאוחר יותר החלום התנפץ, הקולקטיב שינה את עורו והקפטליזם החליף את מקומו. אמנים ילידי הקיבוצים דאז מיטיבים לבטא את געגועיהם  לזמנים האחרים, במדיות אמנות שונות.

הביקור במשכן לאמנות עין חרוד תמיד מפעים. חללי המשכן, כמו גם התאורה הטבעית שלו, מוקירים תודה למתכננו ובוניו. סיפורו של ה"משכן", המוזיאון הראשון שנבנה בארץ ישראל, מתחיל ב-1937 בצריף הסטודיו של חבר עין חרוד, הצייר חיים אתר והוא קורא לו "פינת אמנות". אתר נשלח לפריז ללימודי אמנות ורכישת יצירות אמנות של אמנים יהודים והצלת פריטי יודאיקה לשימור זכר הקהילות והבאתם לבית יהודי בארץ ישראל. ב-1940, האוסף עבר לצריף גדול יותר בן 3 חדרים. ב-1948 נחנך מבנה הקבע שתוכנן ע"י האדריכל שמואל ביקלס. המבנה מאופין בטיפול מיוחד באור טבעי מסונן המגיע מבחוץ. אין בו חלונות הצופים על נוף חיצוני פרט לפתח מערבי אחד המאפשר מבט על האופן שבו בנוי הגג. בכל החללים תוכננה תקרה תלויה וחלונות עיליים חלביים המייצרים אור טבעי רך ואחיד שאינו מצריך שימוש תאורה מלאכותית. השימוש החדשני בסינון קרני השמש ובשימוש בתאורה טבעית היה לציון דרך באדריכלות מוזיאונים והיה למוקד עלייה לרגל של אדריכלים מרחבי העולם. ב-1952 חל פילוג בקיבוץ המאוחד אשר גרם לקיבוץ להתפלג לעין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. על אף הפילוג, המשכן לאמנות נותר כמוסד משותף לשני הקיבוצים עד עצם היום הזה.

שתי תערוכות מתוך מקבץ התערוכות הנוכחיות "הלכי רוח", שנפתח ב-20.8.2021, עוסק בשיתופיות, משפחתיות והיחסים בין היחיד לכלל. המשותף לשתיהן – היוצרים הם ילידי קיבוצים. שתי תערוכות היחיד הנוספות, עוסקות בשימור הזכרון ובדיוקן העצמי.

"בועט בדלי" יונתן גולד

"אני תופס את הצייר כחלק מגילדה של בעלי מקצוע. ההיבט הטכני מרכזי לפעולת הציור. אני אוהב את הצבע, את הפיזיות שלו" מסביר יונתן גולד את דרכו לפעול כ"צייר-צַבָּע". מאז 2010 הוא מכין בעצמו את מצעי הציור שלו, בונה את מסגרות המתיחה, מותח עליהן את הבדים, מושח אותם במצע של גרוּנד, ואף מייצר את צבעיו במו ידיו מתערובת של דבק, שעווה קרה (Cera Colla) ופיגמנטים. ציוריו של גולד עוסקים ביחסים בין אנשים והיחיד – הצייר. הוא מתמקד ביחס בין הגוף לסביבתו הפיזית היומיומית כמו חללים ביתיים, משרדים, מקלחות ציבוריות. סדרות הציורים הענקיים שלו "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה" לקוחות מהאינסטגרם, סדרות טלוויזיה ומראות רחוב מקריים.

זוהי תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה של גולד. העבודות המוצגות נוצרו במהלך שש השנים האחרונות. המאפיין העיקרי של עבודותיו הוא השילוב בין דמויות פיגורטיביות לרקע מופשט.

יונתן גולד, נולד 1972 בקיבוץ אפק, חי ויוצר בתל אביב ופעיל בסצנה המקומית כבר מעל עשרים שנה. גולד בוגר מכללת תל חי, אוניברסיטת חיפה, המדרשה לאמנות וה'רייקס אקדמי' באמסטרדם. הוא הציג בתערוכות בארץ ובעולם, זכה במספר פרסים (בהם פרס שרת התרבות ב־2008) וכיום מלמד במחלקה לאמנות בשנקר ובמכון הטכנולוגי בחולון. הציורים שלו פיגורטיביים על הגבול שבין הריאליסטי למופשט.

אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

יונתן גולד, צילום: שרה פלד

"דמטר ופרספונה": נעה רז מלמד

התערוכה של רז מלמד עוסקת בדימויי עמק יזרעאל, הבית והמשפחה ומציגה עבודת וידיאו ומיצב שיבולי זהב. לדברי האוצר יניב שפירא, שם התערוכה מתייחס לשתי דמויות במיתולוגיה היוונית: דמטר, אלת התבואה והפריון, לימדה את בני האדם איך לגדל חיטה; פרספונה, בתה, היא הממונה על עונות השנה ועל מחזוריות הצמיחה וההתכלות. בסיפורן מגולמים גם יחסים של קשר ופרידה בין אם ובת.

סרט הוידיאו הנקרא "קפיצת שמיכה" מתעד קפיצת נשים ממגדל רעוע הבנוי מסנדות וחבלים, אל יריעת ברזנט המוחזקת ע"י נשים. הסרט שנעשה ב-2017 איננו מבוים. רז מלמד פנתה למעגל המשפחתי הקרוב, נשות שבט משפחת רז, סבתות, אימהות, בנות ונכדות, שהתכנסו לפעולה משותפת בשדה השלף של קיבוץ גבע, על רקע נוף של שדות, פרדסים, גבעות וברושים. לבושות בלבן, הן ניצבות במעגל ואוחזות ביריעות הברזנט. המצלמה מתמקדת בהבעות פנים ובשפת הגוף של המשתתפות, המביעים דריכות, ריכוז, היסוס וחשש. רגע הקפיצה, שבו כל אחת מהמשתתפות אחראית לשלומה ולבטיחותה של האחרת, מגלם התמסרות ואמון בחבורה, במשפחה, במעגל הנשי. הפסקול המלווה את העבודה תורם גם הוא לתחושת השבריריות המרומזת: השיר "ים השיבולים", משירי להקת הגבעטרון המוכרים, נשמע בקולה החרישי של אם האמנית, חברת הגבעטרון במשך שנים רבות, כעין קינה על עולם שהיה ואיננו עוד. לפסקול המוכר הוסיפה רז מלמד שיבושים, המטילים ספק באידיליה הקיבוצית המוכרת.

מיצב שיבולי הזהב מורכב מגבעולי שיבולים שהאמנית אספה בשדות העמק. הם שזורים במבנה שברירי, המשוך מהרצפה עד לתקרה ותלוי על בלימה. לדבריה, הדימויים המשולבים בו לקוחים ברובם מתבליטים ומציורי כדים המתארים מיתוסים מערביים, אך גם לקוחים ממעגל החיים היהודי, לחג השבועות וקציר העומר בקיבוצים.

צילום: שרה פלד

נעה רז מלמד, אמנית רב־תחומית, נולדה ב-1962 בקיבוץ גבע. היא זוכת פרס שרת התרבות בתחומי האמנות הפלסטית לשנת 2018, ובעלת תואר ראשון באמנות מאוניברסיטת חיפה. היא הציגה תערוכות יחיד רבות, בין השאר במוזיאון וילפריד ישראל ובמוזיאון חיפה לאמנות ישראלית.

אוצר: יניב שפירא

נעה רז מלמד ויניב שפירא, צילום: שרה פלד

"לשכוח דברים יפים": הילה לביב

התערוכה העמלנית של לביב עוסקת בשימור זכרונות בעבודות אמנות ובטקסטים. במהלך שתי נסיעות מחקר שקיימה, לבית הקיץ המשפחתי שנעזב, בהמבורג, סרקה את הבית ואת הפארק המקיף אותו. בתערוכה קולאג'ים פיסוליים מצילומים שהוזמנו ע"י האמנית ולצידם סריקות של תצלומים ישנים של אותם מקומות עצמם. את הטקסטים הפזורים באולמות, כתבה יערה שחורי.

הילה לביב, ילידת 1975. בעלת תואר ראשון באמנות מהמדרשה במכללת בית ברל ותואר שני באמנויות מבצלאל. לעבודותיה פן אוטוביוגרפי, והיא עוסקת בין השאר במגוון חומרים מעולמות מלאכת היד כמו גזרי נייר וניירות צלופן. העבודות של לביב כוללות קולאז'ים והצבות רחבות ממדים בחללים מסוגים מגוונים. לביב משתמשת במכניזם של חיתוך וחירור, ובשימוש בכל השאריות.

אוצר: יניב שפירא 

"22 הלכי רוח": מאיר אגסי

מאיר אגסי היה אשף של מילים ושל דימויים .סדרת ההדפסים "22 הלכי רוח" הפכה להיות דוגמה למהפך המושגי שחל ביצירתו בשנת 1992, עם המעבר מעיסוק בדיוקנו העצמי במגוון של מדיומים – רישום, ציור, צילום, קולאז' והדפס – לדמויות וביוגרפיות בדויות. בסדרה זו הוא 'משרטט' את דיוקנו באמצעות שמות של אמנים, משוררים וסופרים שהשפיעו עליו – קליי, פיקאסו, רותקו, בויס, טראקל; רילקה, קפקא וקוואפיס, לצד תיאור של מצבים נפשיים ופיזיים – שינה, חלום, זיכרון, פחד, דיסלקציה, שבירות, פרנויה, התמוטטות עצבים, חרדה, סקס, אהבה ומוות.

מאיר אגסי, 1947–1998, היה סופר, צייר, מתרגם, עיתונאי ומבקר אמנות. בין ספריו: "הגבעות השחורות של דקוטה" (זמורה ביתן 1987) "עננים מפלסים צורות" (הקיבוץ המאוחד, 1969), "ניירות יחיאל שמי" (א"ר הסדנה לספרים, 1998). לאחר מותו הטרגי בתאונת דרכים באנגליה, נוסד "מוזאון מאיר אגסי" שכלל את כל מרכיבי יצירתו מכל הזמנים ובו מאות עבודות, ספרייה, ארכיון, רשימות וספרי אמן. היום "מוזיאון מאיר אגסי" הוא חלק מאוספי המשכן לאמנות, עין חרוד.

אוצר: יניב שפירא

צילום: שרה פלד

התערוכות יוצגו במשך כ-5 חודשים.

משכן לאמנות עין חרוד, קיבוץ עין חרוד

 

 

 

כשהייתי ילדה בשנות ה-60 למאה הקודמת, המושג קיבוץ התאפיין בעיננו הילדים, תושבי העיר הצפופה, כבית הבראה שליו עם מרחבי דשא עצומים, עם חדר אוכל משותף ולינה משותפת. כילדים לא היינו מודעים לשיתופיות ולהשלכות הפרטיות שלה. הקיבוץ היה כסמל חינוכי לאהבת הארץ. מאוחר יותר החלום התנפץ, הקולקטיב שינה את עורו והקפטליזם החליף את מקומו. אמנים ילידי הקיבוצים דאז מיטיבים לבטא את געגועיהם  לזמנים האחרים, במדיות אמנות שונות.

הביקור במשכן לאמנות עין חרוד תמיד מפעים. חללי המשכן, כמו גם התאורה הטבעית שלו, מוקירים תודה למתכננו ובוניו. סיפורו של ה"משכן", המוזיאון הראשון שנבנה בארץ ישראל, מתחיל ב-1937 בצריף הסטודיו של חבר עין חרוד, הצייר חיים אתר והוא קורא לו "פינת אמנות". אתר נשלח לפריז ללימודי אמנות ורכישת יצירות אמנות של אמנים יהודים והצלת פריטי יודאיקה לשימור זכר הקהילות והבאתם לבית יהודי בארץ ישראל. ב-1940, האוסף עבר לצריף גדול יותר בן 3 חדרים. ב-1948 נחנך מבנה הקבע שתוכנן ע"י האדריכל שמואל ביקלס. המבנה מאופין בטיפול מיוחד באור טבעי מסונן המגיע מבחוץ. אין בו חלונות הצופים על נוף חיצוני פרט לפתח מערבי אחד המאפשר מבט על האופן שבו בנוי הגג. בכל החללים תוכננה תקרה תלויה וחלונות עיליים חלביים המייצרים אור טבעי רך ואחיד שאינו מצריך שימוש תאורה מלאכותית. השימוש החדשני בסינון קרני השמש ובשימוש בתאורה טבעית היה לציון דרך באדריכלות מוזיאונים והיה למוקד עלייה לרגל של אדריכלים מרחבי העולם. ב-1952 חל פילוג בקיבוץ המאוחד אשר גרם לקיבוץ להתפלג לעין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. על אף הפילוג, המשכן לאמנות נותר כמוסד משותף לשני הקיבוצים עד עצם היום הזה.

שתי תערוכות מתוך מקבץ התערוכות הנוכחיות "הלכי רוח", שנפתח ב-20.8.2021, עוסק בשיתופיות, משפחתיות והיחסים בין היחיד לכלל. המשותף לשתיהן – היוצרים הם ילידי קיבוצים. שתי תערוכות היחיד הנוספות, עוסקות בשימור הזכרון ובדיוקן העצמי.

"בועט בדלי" יונתן גולד

"אני תופס את הצייר כחלק מגילדה של בעלי מקצוע. ההיבט הטכני מרכזי לפעולת הציור. אני אוהב את הצבע, את הפיזיות שלו" מסביר יונתן גולד את דרכו לפעול כ"צייר-צַבָּע". מאז 2010 הוא מכין בעצמו את מצעי הציור שלו, בונה את מסגרות המתיחה, מותח עליהן את הבדים, מושח אותם במצע של גרוּנד, ואף מייצר את צבעיו במו ידיו מתערובת של דבק, שעווה קרה (Cera Colla) ופיגמנטים. ציוריו של גולד עוסקים ביחסים בין אנשים והיחיד – הצייר. הוא מתמקד ביחס בין הגוף לסביבתו הפיזית היומיומית כמו חללים ביתיים, משרדים, מקלחות ציבוריות. סדרות הציורים הענקיים שלו "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה" לקוחות מהאינסטגרם, סדרות טלוויזיה ומראות רחוב מקריים.

זוהי תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה של גולד. העבודות המוצגות נוצרו במהלך שש השנים האחרונות. המאפיין העיקרי של עבודותיו הוא השילוב בין דמויות פיגורטיביות לרקע מופשט.

יונתן גולד, נולד 1972 בקיבוץ אפק, חי ויוצר בתל אביב ופעיל בסצנה המקומית כבר מעל עשרים שנה. גולד בוגר מכללת תל חי, אוניברסיטת חיפה, המדרשה לאמנות וה'רייקס אקדמי' באמסטרדם. הוא הציג בתערוכות בארץ ובעולם, זכה במספר פרסים (בהם פרס שרת התרבות ב־2008) וכיום מלמד במחלקה לאמנות בשנקר ובמכון הטכנולוגי בחולון. הציורים שלו פיגורטיביים על הגבול שבין הריאליסטי למופשט.

אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

יונתן גולד, צילום: שרה פלד

"דמטר ופרספונה": נעה רז מלמד

התערוכה של רז מלמד עוסקת בדימויי עמק יזרעאל, הבית והמשפחה ומציגה עבודת וידיאו ומיצב שיבולי זהב. לדברי האוצר יניב שפירא, שם התערוכה מתייחס לשתי דמויות במיתולוגיה היוונית: דמטר, אלת התבואה והפריון, לימדה את בני האדם איך לגדל חיטה; פרספונה, בתה, היא הממונה על עונות השנה ועל מחזוריות הצמיחה וההתכלות. בסיפורן מגולמים גם יחסים של קשר ופרידה בין אם ובת.

סרט הוידיאו הנקרא "קפיצת שמיכה" מתעד קפיצת נשים ממגדל רעוע הבנוי מסנדות וחבלים, אל יריעת ברזנט המוחזקת ע"י נשים. הסרט שנעשה ב-2017 איננו מבוים. רז מלמד פנתה למעגל המשפחתי הקרוב, נשות שבט משפחת רז, סבתות, אימהות, בנות ונכדות, שהתכנסו לפעולה משותפת בשדה השלף של קיבוץ גבע, על רקע נוף של שדות, פרדסים, גבעות וברושים. לבושות בלבן, הן ניצבות במעגל ואוחזות ביריעות הברזנט. המצלמה מתמקדת בהבעות פנים ובשפת הגוף של המשתתפות, המביעים דריכות, ריכוז, היסוס וחשש. רגע הקפיצה, שבו כל אחת מהמשתתפות אחראית לשלומה ולבטיחותה של האחרת, מגלם התמסרות ואמון בחבורה, במשפחה, במעגל הנשי. הפסקול המלווה את העבודה תורם גם הוא לתחושת השבריריות המרומזת: השיר "ים השיבולים", משירי להקת הגבעטרון המוכרים, נשמע בקולה החרישי של אם האמנית, חברת הגבעטרון במשך שנים רבות, כעין קינה על עולם שהיה ואיננו עוד. לפסקול המוכר הוסיפה רז מלמד שיבושים, המטילים ספק באידיליה הקיבוצית המוכרת.

מיצב שיבולי הזהב מורכב מגבעולי שיבולים שהאמנית אספה בשדות העמק. הם שזורים במבנה שברירי, המשוך מהרצפה עד לתקרה ותלוי על בלימה. לדבריה, הדימויים המשולבים בו לקוחים ברובם מתבליטים ומציורי כדים המתארים מיתוסים מערביים, אך גם לקוחים ממעגל החיים היהודי, לחג השבועות וקציר העומר בקיבוצים.

צילום: שרה פלד

נעה רז מלמד, אמנית רב־תחומית, נולדה ב-1962 בקיבוץ גבע. היא זוכת פרס שרת התרבות בתחומי האמנות הפלסטית לשנת 2018, ובעלת תואר ראשון באמנות מאוניברסיטת חיפה. היא הציגה תערוכות יחיד רבות, בין השאר במוזיאון וילפריד ישראל ובמוזיאון חיפה לאמנות ישראלית.

אוצר: יניב שפירא

נעה רז מלמד ויניב שפירא, צילום: שרה פלד

"לשכוח דברים יפים": הילה לביב

התערוכה העמלנית של לביב עוסקת בשימור זכרונות בעבודות אמנות ובטקסטים. במהלך שתי נסיעות מחקר שקיימה, לבית הקיץ המשפחתי שנעזב, בהמבורג, סרקה את הבית ואת הפארק המקיף אותו. בתערוכה קולאג'ים פיסוליים מצילומים שהוזמנו ע"י האמנית ולצידם סריקות של תצלומים ישנים של אותם מקומות עצמם. את הטקסטים הפזורים באולמות, כתבה יערה שחורי.

הילה לביב, ילידת 1975. בעלת תואר ראשון באמנות מהמדרשה במכללת בית ברל ותואר שני באמנויות מבצלאל. לעבודותיה פן אוטוביוגרפי, והיא עוסקת בין השאר במגוון חומרים מעולמות מלאכת היד כמו גזרי נייר וניירות צלופן. העבודות של לביב כוללות קולאז'ים והצבות רחבות ממדים בחללים מסוגים מגוונים. לביב משתמשת במכניזם של חיתוך וחירור, ובשימוש בכל השאריות.

אוצר: יניב שפירא 

"22 הלכי רוח": מאיר אגסי

מאיר אגסי היה אשף של מילים ושל דימויים .סדרת ההדפסים "22 הלכי רוח" הפכה להיות דוגמה למהפך המושגי שחל ביצירתו בשנת 1992, עם המעבר מעיסוק בדיוקנו העצמי במגוון של מדיומים – רישום, ציור, צילום, קולאז' והדפס – לדמויות וביוגרפיות בדויות. בסדרה זו הוא 'משרטט' את דיוקנו באמצעות שמות של אמנים, משוררים וסופרים שהשפיעו עליו – קליי, פיקאסו, רותקו, בויס, טראקל; רילקה, קפקא וקוואפיס, לצד תיאור של מצבים נפשיים ופיזיים – שינה, חלום, זיכרון, פחד, דיסלקציה, שבירות, פרנויה, התמוטטות עצבים, חרדה, סקס, אהבה ומוות.

מאיר אגסי, 1947–1998, היה סופר, צייר, מתרגם, עיתונאי ומבקר אמנות. בין ספריו: "הגבעות השחורות של דקוטה" (זמורה ביתן 1987) "עננים מפלסים צורות" (הקיבוץ המאוחד, 1969), "ניירות יחיאל שמי" (א"ר הסדנה לספרים, 1998). לאחר מותו הטרגי בתאונת דרכים באנגליה, נוסד "מוזאון מאיר אגסי" שכלל את כל מרכיבי יצירתו מכל הזמנים ובו מאות עבודות, ספרייה, ארכיון, רשימות וספרי אמן. היום "מוזיאון מאיר אגסי" הוא חלק מאוספי המשכן לאמנות, עין חרוד.

אוצר: יניב שפירא

צילום: שרה פלד

התערוכות יוצגו במשך כ-5 חודשים.

משכן לאמנות עין חרוד, קיבוץ עין חרוד

 

 

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן