כשהסתבר שללא קורבן לא משיגים באמת דבר, היה מאוחר מדי. האדם כבר התרגל לנצל את הכל, לזלול ולסבוא כאילו אין מחר, לגרד את המציאות כאילו הייתה כרטיס מזל

מאת משה לוי

אם אתה אוהב יין אדום, כמה תהיה מוכן להקריב למענו? מאה שקלים? שלוש מאות? וכמה תהיה מוכן להקריב למען המדינה שלך? 60 אחוז מס? שלוש שנים בצבא? ומה עם בן זוגך, האם תוותרי למענו על קריירה?

יותר ויותר אנשים מוכנים להקריב הרבה למען יין אדום טוב, ופחות ופחות בני זוג מוכנים להקריב למען בני זוגם או ילדיהם על מקצת חירותם. זו הסיבה הרי שאחוזי המכירות נוסקים, כמו גם מספרי הילדים ובני הזוג הזנוחים. למען האוטו, הפלאפון או המסעדה מוכנים לוותר כדי לשלוט ולהתרחב, אך למען האחרים לא.

מרטין לותר קינג אמר פעם כי מי שלא מצא למען מה למות, אין לו בשביל מה לחיות. מי שחי כדי לחיות, כדי לעשות חיים, חייו משולים כאפס. מי שמוכן להקריב את חייו למען ערכיו, יחיה חיים משמעותיים, ומי שחי למען הנאות החיים, יחיה חיים נטולי השראה, כאשר ההנאות יהיו רק כמים מלוחים לצמא.

השבת אנו מתחילים את ספר ויקרא, הוא ספר הקורבנות. בית המקדש כבר נחרב לפני אלפיים שנים, אך את קורבנות הבהמה החלפנו בקורבנות אותם גבו מאיתנו עמים רבים בתמורה לזכות שדרשנו להישאר דבוקים ביהדותנו.

שכנעו אותנו כי קללת האדם 'בזעת אפך תאכל לחם' כבר בוטלה
והנה באה העת החדשה ואיתה הבשורה הטובה – יש ארוחות חינם. אפשר לעבוד מעט ולאכול הרבה, אפשר לעבוד בלא זעת אפיים, אפשר לנצל ללא בושה. האפשרות לזכות בהון בשיחת טלפון מאראלה, מהפכת התיעוש, האוכל המנותק ממקורותיו, הידע הזמין ללא מאמץ, הילדים המתחנכים בבתי הספר, בטלוויזיה וברחוב ולא בבית, כולם שכנעו אותנו כי קללת האדם 'בזעת אפך תאכל לחם' כבר בוטלה ואין צורך להקריב יותר.

ואז, כשהסתבר שללא קורבן לא משיגים באמת דבר, היה מאוחר מדי. האדם כבר התרגל לנצל את הכל, לזלול ולסבוא כאילו אין מחר, לגרד את המציאות כאילו הייתה כרטיס מזל, לשחרר את ילדיו להפקר, לכסות בדאודורנט את זעתו כאילו הייתה בושה. ההקרבה למען הזולת הפכה מיותרת, הגיוס לצבא הפך להיות נחלת הפראיירים, אלו שעדיין רגילים להקריב כי דבר לא בא להם בקלות, אנשי הפריפריה וההתיישבות.

יהודים התפללו לאורך הדורות שייבנה בית המקדש, הם קיוו שיבוא יום ויוכלו להקריב קורבנות בעלי חיים, במקום קורבנות האדם שצוררים שונים גבו מהם. הגיעו הימים אליהם הם קיוו, ובארץ ישראל קם העם היהודי מחדש. ארץ ישראל קיבלה אותנו והעניקה לנו מטובה, אולם הר הבית טרם מוכן לקראתנו. אלא שבינתיים איבדנו את האמונה והתקווה כי אכן נבנה שם בית לאלוהי ישראל ונקריב עליו קורבנות. לא רק על התקווה ויתרנו, יחד עימה איבדנו גם את האמונה ביסוד החיים העליון – רק מי שמוכן להקריב יחיה.

קרב היום בו נבין זאת. הריקנות של החיים שאין בהם מסירות נפש תדרוש מאיתנו למלא את החיים בתוכן, ואז יתעוררו השאיפות לראות בבנין המקדש, כמקום המסמל את ההקרבה. אין איש יודע כיצד ייראה היום ההוא, איזה בניין ישכון בהר או כיצד תראה עבודת האל על ההר ההוא, אולם אשרי המחכים לבניינו, שחייהם חיים של הקרבה עוד בטרם נבנה. רק צריך לזכור, לא מדובר בהקרבה של אחרים, אלא בהקרבה עצמית.