Skip to content

לאחוז בקרני האהבה: על הספר "אהבה" של מעין איתן

הספר "אהבה" של מעין איתן מנסה לגעת בסוד האפל של האהבה באמצעות השאלה האם יש אהבה בעולם שקיימת בו גם זנות. הניסיון לכתוב על אהבה בעולם שקיימת בו זנות הוא ניסיון אמיץ ומרתק וחצוף, אולם במהלך הקריאה מתקבל הרושם שהשאלה הזאת מרחפת מעל הספר, אך שהספר לא עושה מאמץ לברר אותה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אהבה. איזה רגש עוצמתי. כמה אנשים כמהים אליה. כמה דמעות נשפכו בעקבותיה.

כמה היא מסתורית. בתלמוד הבבלי מסופר על ארבעה מחכמינו שנכנסו לפרדס, מעין מקום אפלולי וסודי. רבי שמעון בן עזאי הציץ ומת, רבי שמעון בן זומא הציץ ונפגע, אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום.

לפעמים אני חושב על אהבה כמו אותו פרדס – יש אנשים שנפגעו ממנה, יש שהאהבה גרמה להם להשתגע, ויש, כמו רבי עקיבא, שהתאהבו ויצאו בשלום. האם אין זה מקרי שרבי עקיבא, הרומנטיקן שבחכמינו, היה זה שהתעקש ששיר השירים, ספר האהבה הגדול, ייכנס לתנ"ך כיוון ש"כל הספרים קודש ושיר השירים קודש קודשים"? שקבע "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"? האם רבי עקיבא הצליח לפצח את סוד האהבה?

כמה קולמוסים נשברו בניסיון לתאר את האהבה, להבין אותה. לעתים אני חושב שיש מתאם בין הדברים: כיוון שאהבה היא רגש חזק כל-כך, שהיא נוגעת במקומות הכי סודיים שלנו, הכי קמאיים שלנו – אפשר להכביר עליה מלים ועדיין נותרה התחושה שלא אמרנו כלום. כאילו שיש איזו רתיעה מלאחוז בדבר עצמו וכל המילים הן רק ליד, רק מסביב.

ניסיון כזה לגעת בסוד האפל של אהבה, מזווית קצת אחרת, נעשה בספר "אהבה" של מעין איתן, שבמרכזו עומדת השאלה האם יש אהבה בעולם שקיימת בו גם זנות. לפני שארד לפרטי הספר, חייבים לומר שמדובר בהברקה. הניסיון לכתוב על אהבה בעולם שקיימת בו זנות הוא ניסיון אמיץ ומרתק וחצוף, גם בכדי להבין האם ניתן "לעשות אהבה" בעולם שקיימת בו זנות, אבל גם כי דרך השוליים ניתן ללמוד על המרכז, באמצעות "אהבה פרוורטית" ניתן ללמוד משהו על "אהבה נורמטיבית" ועל אהבה בכלל. ואולי זה בכלל ניסיון לפרק את המונחים האלו ולטעון שאין באמת שוליים ומרכז, שאהבה נורמטיבית ואהבה פרוורטית הם לא באמת מושגים מובחנים?

הספר "אהבה" מספר על אישה בזנות בשם ליבי, שבמקביל לעבודתה נמצאת בזוגיות. הספר מורכב מפרקים קצרים או פרגמנטים מן החיים שלה. למשל, אחד הפרקים, שמכותר במילים "אמרתי בלונדינית", הוא על "לקוח" שלא מרוצה מכך שליבי אינה בלונדינית; פרק אחר מתחיל במילים "גברים הסתכלו עליי", ובו ליבי משקפת החוצה את המבט של גברים עליה (לאו דווקא גברים שביקשו את שירותיה).

המבנה הפרגמנטי אולי משקף את הווייתה השברירית של המספרת, אולם בעיני הוא סובל מכמה בעיות: ראשית, הוא מקשה מאוד לצלול לסיפור, שכן עד שהקורא נכנס בדלת תחילת הפרק הוא נאלץ לצאת מהדלת האחורית בסופו, ואז להתחיל מחדש בפרק הבא וחוזר חלילה. אם נוסיף לכך את העובדה שהספר לא מפרט הרבה על עברה של ליבי, בתום הקריאה מתגבשת התחושה שהדמות של ליבי נותרת אניגמטית. בנוסף, המבנה המקוטע של הספר מקשה על הזדהות עם הגיבורה. שני אלו שלובים זה בזה: מתוך הזדהות עם הדמות הראשית הקוראת מרותקת לסיפור. אולם מעבר לכך, יש להזדהות עם הדמות הראשית חשיבות מיוחדת, שכן היא מאפשרת לנו להבין טוב יותר את העולם של אישה בזנות – והמבנה המקוטע של הספר מקשה על כך.

דבר נוסף שמקשה על ההזדהות עם הגיבורה הוא הנטייה של המחברת במקומות שונים בספר שלא להכריע בין פרטים עלילתיים שונים. כך למשל, בתחילת הספר, כאשר היא מנסה לטוות קווים לדמותן של נשים בזנות, איתן כותבת כך: "הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים […] היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח". וכן בהמשך, בפרק שמתחיל במילים "למה הפסקת לעשות את זה?", נכתב: "האמת הייתה שהתעייפתי. לא, האמת הייתה שגירד לי הגוף כל הזמן, והיו לי דלקות בדרכי השתן ונמאס לי באופן כללי אז הפסקתי לענות לשיחות מאסף, ואז החלפתי שוב מספר טלפון ונרשמתי ללימודים כי הייתי צריכה למצוא משהו אחר לעשות, ועל הדשא פגשתי מישהו. סיפרתי לו. לא, לא סיפרתי לו". וכן הלאה.

ניתן לומר שמדובר באופי של הדמות, שהמספרת שוגה בדמיונות; אפשרות נוספת, כמו בקטע הראשון שהבאתי למעלה, היא שמדובר בעניין ספרותי-סגנוני, שבחוסר הסלקציה יש אמירה: אין סוג מסוים של אישה בזנות. אולם מעבר לכך שהסגנון הזה קצת מלאה, הוא מקשה מאוד על הזדהות עם הסיפור של ליבי, עם הניסיון להבין אותו. גם אם כותבים על אישה מסוימת שהדוד שלה היה רופא והיא הפסיקה לעבוד כי היא התעייפה (אם לנקוט בדוגמאות שמובאות למעלה), אין זה מאיין את סיפורן של נשים אחרות; אם כבר להפך – אני רואה בניסיון של איתן לספר סיפור חסר קו עלילתי מסוים, לספר מעין "סיפור אוניברסלי", כניסיון שמאיין את הסיפור של האישה הספציפית, של ליבי.

בעיני זו החמצה, שכן הספר מעלה שאלות ותובנות יפות לגבי הממשק שבין אהבה לזנות, למשל על יחסי הכוח שבין גברים ונשים, שקיימים גם בזוגיות וגם בחדר המיטות, וגם על הקשר שבין אהבה בין הורים לילדים לאהבה רומנטית. עם זאת, במהלך הקריאה מתקבל הרושם שהשאלה הזאת מרחפת מעל הספר, אך שהספר לא עושה מאמץ לברר אותה, שיש כאן "שאלת מחקר" מצוינת, אבל המחקר והעיקר חסר מן הספר. אין הכוונה כמובן לפתרון או התרה של השאלה, אלא פשוט לבירור מעמיק של הנושא. וכאמור למעלה, מדובר בנושא עמוק וסבוך ומפחיד עד שלעתים תהיתי האם כיוון שמדובר בנושא כה קמאי ומרתיע, גם בספר "אהבה" יש קושי לאחוז בו, לאחוז ממש, ולא להרפות.

אהבה • מעין איתן • הוצאת רסלינג • 87 עמ' • 2020

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן