Skip to content

אני, ברכט, ג'ימי פייג', ג'ון בונהם, ג'ון פול ג'ונס ורוברט פלאנט גם

על כוסית קוניאק גדושה, קיבלתי שיעור מאלף מברטולד ברכט וזה לקח 7 דקות ועשרים וחמש שניות בדיוק. אני אומר לכם: "זה לא היה נכנס לשום פלייליסט"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

צליל הטלפון מעיר אותי – על הקו השני ברכט.
"בוקר טוב ילד" הוא צועק לי, "יש מצב שאתה קופץ לביקור?".
ברקע אני שומע מהקו השני צליל גיטרה מנסרת ואת ברכט צורח ושר יחד אתה.
אני: "מה אתה שומע"? (שואל  ולוגם את הקפה הראשון של הבוקר), "תגיע ילד …תגיע לא תצטער", הוא משיב. מעניין מה הוא מכין לי היום, אני מנסה לברר עם עצמי, כי תמיד במפגשים בינינו יש יותר מוסף מערך.
חצי שעה מאוחר יותר, אני עולה במדרגות לכיוון דירתו  שזאת חוויה בפני עצמה. על קירות חדר המדרגות צילומים, קטעי כתיבה, רשימות, כרזות של הצגות, צילומי נשים ערומות, מכתבים ודוחות  מהעירייה. במבט ראשון זה נראה מאוד מבולגן , אבל אצל חברים, כמו אצל ברכט, אצלו יש תמיד הגיון באי סדר וסדר באי הגיון.

הגעתי והדלת הייתה פתוחה לרווחה ומפתחה אני שומע בווליום מחריש אזנים את אותה גיטרה מנסרת ופוגש את ברטולד עומד באמצע החדר ערום וצורח את השיר.
ברכט מקבל את פניי  עם חיבוק ופוצח בריקוד: "תקשיב ילד תקשיב לדבר הנפלא הזה", "מה תשתה"?, הוא קורץ לי  ולפני שאני בכלל עונה קוניאק בצבע אדום חזק נמזג לתוך כוס היין.
"תשב ילד", ברכט אומר לי, "תשב ותקשיב".
הוא פוסע לכיוון הפטיפון הישן שלו מניח את המחט על גבי רצועה מספר 5 ועוצם את עיניו. רעש השריטות הקלות בבקלית נמהל עם משקה הקוניאק שיורד בגרוני.
המלודיה: "ילד אתה מוכן" אורכת שבע דקות ועשרים וחמש שניות ותוך כדי כך ברכט אומר לי: "ליצירה הזאת לא היה סיכוי היום להיכנס לשום פלייליסט".
"למה?" אני שואל.
"כי אין לאנשים היום סבלנות לעצמם אז אתה רוצה שיהיה להם סבלנות לאחרים" וממשיך: הכל מוגש להם נלעס ונארז לפי חוקים של זמן שאני לעולם לא אבין"
"אבל ברטולד", אני משיב :"אין מה לעשות, ככה זה, כמות האינפורמציה שאנחנו מקבלים כל יום היא עצומה ואנחנו לא צריכים לשמוע כל כך הרבה. מספיק כמה צלילים ומיד לדעת אם אנחנו אוהבים או לא, ככה זה במוזיקה, בהצגות התאטרון, בספרים, בתכניות הטלוויזיה ובסרטים".

למעלה: רוברט פלאנט (סולן לד זפלין) – צילום מהאתר הרשמי. למטה מימין: ברכט ברטולד (צילום מגטי אימג'ס לשימוש חופשי, לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים) משמאל: בן כהן (צילום באדיבות במצולם)

ברכט מסתכל עלי בבוז, לוגם את שארית המשקה ואומר: "תקשיב ילד, לכל יצירה יש חיים משלה.  אנשים שומעים וחווים היום יצירות כמו שהם קונים מזון מהיר, העיקר לאכול מהר, אני לא בטוח שהם נהנים מהטעם או מהאיכות. הם אוכלים ועוד אוכלים מה שמהנדסים אותם לחשוב שזה טעים ובריא.

מה שאני מנסה להגיד לך שבאומנות המהירות לא חשובה, כל אומנות באה לגרום לך לעצור ולהוריד את מד הדופק המטורף של חיי היום יום ואולי בפעם הראשונה להקשיב באמת לסיפור שאולי הוא שלך ואולי של מישהו או משהו שאתה מכיר ובמידה מסוימת קצת לנשום אחרת".
אני מביט בברכט כשהוא מדבר וקצב התופים הכבדיםיחד עם צלילי האורגן  ברקע מסונכרנים עם קצב פעימות ליבי.
"עוד משקה?" ברכט צועק. "כן" אני צועק בחזרה, "אבל לפני זה שים את השיר מהתחלה".
ברטולד ניגש לפטיפון הישן, מרים את המחט ומניח אותה בעדינות מהתחלה.
לאט לאט עולים צלילי הגיטרה של ג'ימי פייג' , אליו מצטרף אליו ג'ון בונהם עם דפיקות הלב החזקות על התופים ומקיף את שניהם על האורגן ג'ון פול ג'ונס, ואחרי כמה זמן בוקע קולו של רוברט פלאנט המצמרר, שמספר סיפור של שבע דקות ועשרים וחמש שניות על חיינו .ואני וברכט צורחים לתוך חלל החדר שכל החלונות פתוחים לרחוב המתעורר, "since i've been loving you".
לוגמים קניאק חזק ומחכים נרגשים לגיטרה של ג'ימי שתנסר את חלל הבית.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן