אין ספק כי הפגיעה האנושה של מדינת ישראל בזכויות האדם בפרט ובדמוקרטיה בכלל והגזענות שצמחה כפטריות בביצה באושה בשטחים הכבושים זלגה מהגדה המערבית לישראל ופגעה קשה בתוככי המדינה. הכיבוש הצמיח כנופיות טרור בגדה ותרם לא מעט לכנופיות הפשע בישראל.
האדנות הגזענית של מתנחלים שמזה עשרות שנים נתמכים במישרין ובעקיפין על ידי הימין בכלל ובתקופת שלטון נתניהו בפרט, זלגה עד מהרה אל הערים המעורבות בישראל והצמיחה ועדיין מצמיחה פטריות רעל. בעוד קבוצות מתנחלים מתיישבים על קרקע פלסטינית ומכריזים כי היא שלהם, קבוצות דתיים אחרות שלחו את זרועותיהן ללוד והקימו ב"תמימות" 'ישיבות' בשם האלוהים כמובן. הוא, האלוה מהווה לדידם סוג של חברת ביטוח שנותת כיסוי להכל. לא רחוק משם, בשכונת שיח' ג'ראח מנסים האדונים החדשים לסלק מבתיהם פלסטינים הגרים שם ובשל הכיבוש נותרו כמעט חסרי זכויות.

וכך ביום שישי האחרון שבה והתקיימה בפעם המי יודע כמה, הפגנה בשכונת שיח ג'ארח בירושלים נגד גירוש 7850 תושבי מזרח העיר מבתיהם בהתאם לחוק הסדרי משפט ומנהל משנת 1970. חוק זה קובע שיהודים שאיבדו נכסים במזרח ירושלים ב-1948 יוכלו לקבל אותם בחזרה.
אל תתבלבלו לרגע, פלסטינים שאיבדו נכסים בישראל באותה שנה, כמו למשל המשפחות הפלסטיניות שמתגוררות בשייח ג'ראח, לא יכולים לקבל את נכסיהם בחזרה מכוח חוק נכסי נפקדים שנחקק ב-1950. במילים פשוטות: מה שמותר לאדונים היהודים, אסור לשפופים הפלסטינים. לאלו נותרה רק דרך אחת. מאבק משפטי ומאבק אזרחי באמצעות הפגנות לא אלימות.  מאבקם של הפלסטינים תושבי מזרח העיר נערך בבתי המשפט הישראלי ומול השופטים מוצג סכסוך רכוש ובעלות כדין כל סכסוך רכוש בישראל.
בית המשפט דן בסכסוכים אלו בניתוק מלאכותי מההקשרים הלאומיים שלהם, מההשתלטות הישראלית על שטחי 'ארץ ישראל השלמה'. אפשר לנסות להתעלם מהקשרים אלה אך הם שבים וצפים על פני השטח, מתסיסים אותו וגורמים להתעצמות האיבה והאלימות בין יהודים לערבים כשהחוק אינו עומד כשווה בשווה בין הצדדים.

כך לדוגמה, מתנופפים להם דגלי פלסטין בהפגנות השבועיות בשכונת שיח' ג'ראח.  הפגנות ימי שישי המשותפות לערבים וליהודים. המשטרה ממהרת לחטוף דגלים אלה מידי הפלסטינים שמעזים להניף את דגלי פלסטין כאות מחאה לכיבוש ורעותיו. עד לא מזמן נעצרו אלו שהעז8ו להניף דגל פלסטיני.  לעומתם מגיעים 'מתנחלים' חרדים לאומיים שמניפים או מתעטפים בדגלי כחול לבן. דגל ישראל (לחלקם זה נוח לצרכי העימות ומאוד לא נוח כשנדרשו להתגייס), אלו הורשו להניף את דגלי הלאום. מי יעז למחות על יהודי המניף דגל לאום במדינתו 'הריבונית'? – לא זרועות החוק והמשפט. אלא שלפני מספר ימים הנחה השר לביטחון פנים, איש מפלגת העבודה, עומר בר-לב, את המשטרה להימנע מחטיפה שכזו אלא אם קיימת סכנה ברורה ומיידית לסדר הציבורי. מובן שקיום ההוראה כפוף לשיקול דעת המשטרה וכך בהפגנה לפני שבועיים נלקחו הדגלים, בעדינות מיהודים ופחות בעדינות מהערבים – אחד מהם שהעז להניף דגל פלסטין, אבו חומוס שמו, נעצר בסוף ההפגנה והורחק מהשכונה לשבועיים. השבוע שונתה מעט המשוואה ולילדה קטנה בת חמש או שש לערך הותר להניף דגל פלסטין. יותר מכך, גם לבוגרים הותר להניף דגל פלסטיני ובתנאי שהם רחוקים ממחסום המשטרה שהוקם לו במרכז השכונה. אבל בצמוד למחסום האלימות גדולה בהרבה. לא מעט בזכות פרובוקטורים חרדליים עטופים בדגלי ישראל שמגיעים מידי שישי ונעים בשכונה שיח' ג'ראח בחופשיות. ולכן, אם יש עדיין מי שחושב כי מדובר בסכסוך אזרחי הראוי לפתרון בבתי המשפט על פי תשתית חוקית רעועה בהתעלמות הדרג המדיני, פשוט טומן את ראשו בחול כבת יענה.

הזליגה לתוככי ישראל – אתמול יום ראשון התקיימה בלוד הפגנה בשל היעדר האכיפה כנגד פשיעה בחברה הערבית. באופן אירוני ההפגנה התקיימה בגינה על שמו של השר, האלוף במי"ל רחבעם זאבי – גינה הנטועה בין רחובות הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות. מחבר תפילת "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל: ברל כצנלסון וחוזה המדינה – בנימין זאב הרצל.  אולי מיקום הגינה גם הוא מעורר תהיה.
בין שלל הסיבות הרבות לפשיעה בחברה הערבית, הייתה התפוררות של ארגוני הפשע היהודים וזליגת הפשיעה המאורגנת מהחברה היהודית לערבית. תוך כך תוסיפו נשק צה"לי זמין, אבטלה גבוהה בחברה הערבית, פעילות שוק אפור, וגם יש להודות בכשלים תרבותיים של החברה הערבית עליהם עמד לאחרונה ראש העיר לוד ד"ר סמיר מחאמיד. כך או אחרת, יהיו גורמי האלימות אשר יהיו, ברור שפתרון הבעיה מחייב החלטת ממשלה רבת ממדים ותקציב שתטפל בחינוך, תעסוקה, כלכלה, תשתיות וכן, גם באכיפה באכיפה משטרתית ומשפטית של זרוע ברזל.

אבל גם כאן, לא ניתן לייחס את כל מהות  ההפגנה שזעקה על כישלון אכיפת החוק והמשפט. בלוד, כמו בשיח' ג'ראח, כמו בשטחים הכבושים, האדנות הגזענית מחלחלת בשם האלוה. בשטחים זו 'חזרה לארץ אבות', בשיח ג'ראח זו 'השבת רכוש' ובלוד זה 'יהוד לוד'. צריך להבין כי בלוד, בדומה ליפו ורמלה ישנם "גרעיניים תורניים" של חרדלים המעוניינים ל'ייהד את העיר' וגורמים לתחושת מרמור וכעס בקרב התושבים הערבים. וכך גם הפגנה שקטה של כחמישים מקומיים גברים, נשים וילדים כאחד בהשתתפות חבר הכנסת אוסאמה סעדי הופכת באחת לאירוע אלים בו מושלכות אבנים ונדרכים נשקי משטרה אוטומטיים. לשבאב שלום, אלו נעלמו בחשכת הלילה דרך הרחובות הרצל, ברנר והרב קוק. שתי הפגנות, שני סיפורים שונים לכאורה אך מכילים בתוכם את אותם סממני מחלה שאיננה פוסחת מעל המדינה ובה סמנני הכיבוש, האדנות הגזענית הלאומית והדתית וטמינת ראשי המדינה מזה עשורים, בחול, עד יעבור זעם – אלא שהוא לא עובר וענניו השחורים מכסים לאיטם את שמינו.