"לא זמן למות", הסרט שהיה אמור היה לצאת לאקרנים כבר באפריל 2020 (הלא הוא סרט הג'יימס בונד ה-25) התעכב במשך שנה וחצי בגלל מגיפת הקורונה. לפני כן, הסרט התמודד עם עיכובים מאחורי הקלעים, לאחר ש-דני בויל, שנרשם תחילה כתסריטאי משותף ובמאי הסרט, עזב את ההפקה בסוף 2018. הדרך להפצה קולנועית הייתה מעין רכבת הרים סוערת, אבל "לא זמן למות" בעצמו, שביים כעת קארי ג'וג'י פוקונאגה – מתוך תסריט שכתב אותו יחד עם ניל פורביס, רוברט וייד, פיבי וולר-ברידג' ו-סקוט זי ברנס, לא מתגלגל גם הוא על דרך הישר. סרטו החמישי והאחרון של דניאל קרייג כג'יימס בונד רצוף קטעי פעולה נהדרים, אולם העלילה מעט מלנכולית, ואת מרבית הרעיונות – כבר ראינו…

ג'יימס בונד (קרייג) יוצא לפנסיה בתחילת הסרט, ומתגורר מתחת לרדאר בג'מייקה, חמש שנים לאחר שעזב את תפקידו כ-007 לצד זוגתו, מדלן סוואן (לאה סדו). עם זאת, חייו הישנים קורצים לו לחזור לאחר שסוכן ה-CIA, פליקס לייטר (ג'פרי רייט), מופיע כדי לבקש את עזרתו בהצלת המדען הרוסי החטוף ולדו אוברוצ'וב (דייויד דנצ'יק). מטבע הדברים, שום דבר לא פשוט כמו שזה נראה, כאשר בונד נזרק לסכנה הנלווית לרישיון להרוג, כל זאת תוך התאמה לשינויים שחלו בהיעדרו – כולל מרגלת חדשה, נומי (לאשנה לינץ'), שמשתלטת על המוניטין שלו כסוכן 007. בונד עובד עם M (ראלף פיינס), איב מאניפני (נעמי האריס), קיו (בן ווישו) ופעילת ה-CIA פלומה (אנה דה ארמס), ומתמודד מול אויבים ישנים (בלופלד, בגילומו של כריסטוף וולץ) וחדשים, כשהמרכזי הוא לוציפר סאפין המסתורי (רמי מאלק) – אויב מיומן ואינטליגנטי עם מזימה נקמנית ותוכניות קטלניות.

כשירת הברבור של קרייג, "לא זמן למות" הוא כל מה שאפשר לבקש כסרט סיום של קרייג, ועוטף את כל קווי העלילה הפתוחים מסרטיו הקודמים, עם מחווה למי שהשפיע על חייו של בונד בדרך. קרייג משרה על הדמות רגש רב משקל, יוצר הופעה שמדברת על בגידות, כאב לב ועייפות של אדם שחווה את כל הדברים האלה. ובכל זאת, הוא שומר על כמות קסם יוצאת דופן, חיוך קטן כאן, בדיחה שנונה שם, וקרייג עושה זאת מבלי לאבד את התחושה של הדמות. הסרט מאזן את בונד כמי שלמרות שניסה לחיות חיים נורמליים, תמיד מביט מעבר לכתפו. כשהוא חוזר לעובי הפעולה, כאילו מעולם לא עזב באמת.

שאר השחקנים, מהמרגלת התוססת ורעננת הפנים בדמותה של דה ארמס – שהיא חדשה בעבודה ונרגשת לעבוד עם בונד, ועד להופעה הקשוחה של לינץ' בתפקיד נומי, המנסה לשמור על קור רוח, להתבלט אל מול קרייג ולהגשים את העולם בו פועל בונד. פוקונאגה, שתמיד נהנה מעין מפורטת, מתעכב מספיק זמן כדי שהקהל יקבל משהו – אם זה מידע, חומרת המצב הרגשי או הלם של טוויסט – לפני שהוא ממשיך הלאה בפעולה מהירה. כוריאוגרפיית הקרב של פטריק וו מעולה, יסודית ומרגשת. גם הפעלולים (בעיצובם של לי מוריסון ו-פטר ריצ'לי) יוצאים מן הכלל, במיוחד בסצנות המתרחשות באיטליה ובקובה. הויזואליות, בזכות הצלם של לינוס סנדגרן, מדהימה, מושתקת, אך בהירה כשצריך.

"לא זמן למות" מתחשב הרבה במורשת: מה נשאר ומה משאירים אחרי. בעיות האמון של בונד בסביבה עדיין מהוות בעיה, ובכל זאת הוא מצליח לשמור על נאמנות וכבוד של מי שעבד איתו במשימות שונות. הסרט, אם כי רק במעט, מתמודד גם עם הסכנות של סוכנויות חשאיות המפתחות נשק במסווה של הגנה על אוכלוסיות. ההסלמה בסרט היא הדרגתית ומחמירה רק מעצם קיומה, לא משנה בידיים של מי היא. ברם, היא לא מרחיקה לכת, ומטילה את האשמה על נבל אחד שמחליט ללכת מספיק רחוק כדי לערב את בונד. התוכניות של סאפין כנבל מבולבלות, והסרט לא מתמקד בהן יותר מדי זמן, כשסצינת הסיום האחרונה נגררת ללא צורך. יש כיסים שבהם המתח לא מצליח להתגבר והאקשן נופל, אם כי הסרט אכן מספק עניין ברגעיו האחרונים כשהוא מגיע לסיומו. ובעוד שהעלילה הגלובלית של סאפין היא בינונית במקרה הטוב, ואינה מרגישה מאיימת כפי שהיא צריכה, הנבל (וההופעה של מאלק) עובדים הכי טוב כשהוא מהווה איום אישי על בונד ומדלן מאשר על העולם; כאשר תוכניותיו הופכות מרחיקות לכת, הסרט מסרב להזיז את המיקוד מהדמות הראשית שלו. זה לעיתים קרובות מביא לעצירה של המתח והמערכה השלישית של הסרט היא המקום שבו נאבד האמון בדמותו של הנבל.

בסופו של דבר, "לא זמן למות" ממריא כשהמיקוד שלו הוא בסיפור האישי של בונד, כמו גם במורשת שהוא משאיר אחריו. הסרט מרגיש כמו מכתב אהבה ופרידה לקרייג ול-007, ומביא דמויות חדשות שמטביעות חותם, תוך עטיפה מהורהרת וקפדנית על סיפורי בונד. הפעולה, עלילות המשנה האישיות והקצב הטוב ברוב הסרט יותיר את קהל הצופים בכורסתו, אולם סיום הסרט יגרום למעריצי הסרט לדבר עליו עוד זמן מה.

הסרט "לא זמן למות" | "No Time to Die" – עכשיו בבתי הקולנוע.