ב-3 לספטמבר 1666 הגיע נחמיה כהן, מקובל מפולין, אל חצי האי גליפולי שליד טורקיה, היכן ששהה שבתי צבי, גדול משיחי השקר שקמו ליהדות. לא ברור מה התרחש באותה פגישה, אולם דבר אחד ידוע – אותה פגישה הייתה נקודת המפנה בתנועת השבתאות: בעקבותיה נאלץ שבתי צבי להתאסלם, דבר שגרם לרבים ממאמיניו לנטוש את דרכו ומאז תנועת השבתאות רק דעכה. מי הוא אותו נחמיה כהן שלמעשה סתם את הגולל על אחת התנועות המשמעותיות בהיסטוריה היהודית?

על השאלה הזו מבקש להשיב הרומן ההיסטורי "נחמיה" של יעקב צ. מאיר. גיבור הספר, נחמיה כהן, נולד בפולין, ובגיל צעיר הוא התייתם מהוריו שנרצחו בפרעות ת"ח-ת"ט (1648). עוד בנעוריו נחמיה התגלה כתלמיד חכם ובהמשך הוא נהיה מקובל, אולם הוא גם, כפי שהוא מעיד על עצמו, "שליש רוכל, רבע דרשן, שישית כותב קמעות, שמינית שבשמינית רופא כפרי ועוד כמה אחוזים של נוכל ורמאי".

לנחמיה יש גם יצר הרע, או ליתר דיוק שניים, כמו שני מלאכי חבלה שלוחשים על אזנו, זה מימין וזה משמאל: תאוות הספרים ותאוות המסעות, ושני אלו הם שמניעים את נחמיה, והם אלו שמוליכים אותו לפגוש את שבתי צבי.

*

"נחמיה" הוא ספר מומלץ לחובבי היסטוריה, אולם גם לאלו שמבקשים ליהנות מספר פרוזה משובח. מאיר מצליח לגולל את סיפור חייה של דמות מרתקת, מורכבת והפכפכה, מיום לידתה ועד יום מותה. אחת המעלות של השתייכות הספר לז'אנר הרומן ההיסטורי היא המפגש של דמויות שוליות יחסית, כמו נחמיה, עם דמויות מוכרות יותר, כמו פוסקי ההלכה השונים שנחמיה פוגש, וכמובן שבתי צבי, וכיצד דמויות שוליות כמו נחמיה מסוגלות לשנות את מהלך ההיסטוריה. במטרה לשוות לספר נופך היסטורי, מאיר נוקט בשפה ארכאית. לי זה הרגיש מלאכותי ולא אותנטי, אולם זה לא פגם בהנאת הקריאה.

הספר שזור דיאלוגים גאוניים, עמוקים ונונסנסיאליים בו-זמנית, מעין דיאלוגים שאם קוונטין טרנטינו היה בחור ישיבה הוא בוודאי היה כותב אותם. דיאלוגיים אלו הם בבחינת "שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד", ולכן אנשים ונשים שמצויים עמוק בתוך עולם היהדות יהנו מרבדים ורמזים בספר שלא מובנים לכל אדם. הנה דיאלוג מעולה כזה, בין נחמיה לבין רבי אבא'לה גומבינר, מחבר הספר "מגן אברהם" על השולחן-ערוך, שנחמיה פוגש אותו באחד ממסעותיו:

"רבי אבא'לה", אמר נחמיה, מותניו חגורים ונעליו ברגליו, "יש לי וידוי".

"מצוין" אמר לו רבי אבא'לה, "אתה נוסע לקושטא, תעבור בדרך בלמברג אצל הרב הט"ז, הוא תלמיד חכם גדול. תתוודה לפניו ויוקל לך".

עיניו של נחמיה התרחקו. "ר' אבא'לה", אמר, "לפניך אני רוצה להתוודות".

"רבי נחמיה, אם אתה רוצה להתוודות גש פה לבית התפלה של הנוצרים, שם כל אחד יכול לבוא ולהתוודות ולקבל מחילה מלאה".

נחמיה הביט בו באימה.

"אצלנו", המשיך רבי אבא'לה, "אצלנו הקב"ה לא צריך את הווידוי שלך, וגם אני לא, ואולי אפילו לא אתה. שלשם מה להתוודות, כי כבד מדי המשא? אז תישא

[…]

במקום וידוי אתן לך הנהגה טובה, כשאתה עושה קידוש בערב שבת תן עיניך בנרות ויועיל לך בעזרת השם לפסיעה גסה".

*

באחד הראיונות עמו מאיר ציין שהוא התחיל את המסע שלו אל עבר כתיבת הספר בעקבות האירוע על המפגש הגורלי של נחמיה ושבתי צבי. אולם נדמה כי מאיר קיבל החלטה שלא להתמקד במפגש של שני אלו אלא בדמותו של נחמיה. כפי שכתבתי למעלה, התוצאה מעולה, אולם לאלו שמחפשים מענה מה התרחש באותו יום – צפויה מעט אכזבה. ככלל, על אף שתחושת "פעמי המשיח" ששבתי צבי הביא עמו ריחפה באוויר בשנים שהספר מתרחש בהם, התחושה הזו מעט חסרה בספר.

בחירתו זו של מאיר מאירה את אחד משני יצרי הרע של נחמיה – תאוות המסעות. כפי שהראתה בהרחבה אהובה ליברלס נוימן בעבודת התזה שלה, לאורך ההיסטוריה יצאו בני אדם למסעות מסיבות שונות: היו שיצאו מסיבות פרקטיות (עסקי מסחר); היו שיצאו בכדי להעניק משמעות לחייהם (כמו מסעות למקומות קדושים); ואילו אצל אחרים המסע עצמו היה היעד, כלומר המסע לא היה מסע פיזי אלא מסע רוחני. נוסעים אלו תפסו את החיים כולם כמסע מתמשך, ואת האדם לנודד נצחי – הומו ויאטור.  

על אף שנדמה כי כל האמור לעיל מתקיים בנחמיה ובמהלך הספר ניתנות תשובות שונות לשאלה מדוע נחמיה לא חדל מלנדוד – כולל סיפור מדהים של נחמיה עצמו שמדבר על הריגוש שבמסעות – אין ספק כי נחמיה הוא נודד נצחי – הומו ויאטור, כלומר בעיניו הדגש הוא על המסע כדרך ולא כמסע ליעד מסוים או עם מטרה מסוימת.

במהלך הקריאה תהיתי האם יש כאן אמירה בנוגע לדמותו של המשיח ביהדות, כלומר שלפי היהדות המטרה היא לא גילוי המשיח אלא המסע אליו, הכמיהה אליו. ובעצם אולי זו התשובה של מאיר לשאלה מה התרחש ביום שבו נחמיה פגש את שבתי צבי.

**

נחמיה • יעקב צ. מאיר •  ידיעות ספרים – ספרי חמד • 2019 • 335 עמ'