Skip to content

"קֶמְפּ – אָ – שְרֵף": סיפורה של פלוגה

באיחור של 7 ימים ממועד מלחמת יום כיפור, לוחם החרמ"ש (חיל רגלים משוריין), ישראל עריף כץ, פורש לפנינו את סיפורה של פלוגה אחת. פלוגת 'רומח'. על אימוניה המפרכים, תיזוז הלוחמים, תהילתם והמחיר הכבד ששלמו חלק מהם מספר ישראל עריף כץ, אחד מלוחמיה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

פרולוג
מלחמת יום כיפור אירעה לפני 48 שנים. מלחמה שצרבה את תודעת העם בישראל. ישראל עריף חווה עם אחיו לנשק את המלחמות. אבל רעות הלוחמים לא החלה בקרב, אלא דווקא באימון קשוח בלי במבה ובלי טלפון סולרי – אימון בו לבלבה הרעות – יהי זכר בנופלים ברוך. (המקום: – קמפ – א- שרף , התאריך : דצמבר 1966, – ינואר , פברואר 1967).

כמאתיים מטרים מערבית לכביש באר שבע – שדה בוקר, קרוב לצומת ירוחם, יש מבנה אבן, הרוס בחלקו הגדול. קֶמְפּ -אָ – שְרְף נקרא המקום (כנראה, ע"י חיילי הצבא הבריטי). לשווא יחפשו אותו החולפים באזור עם רכבם. המקום מוסתר וחבוי בשטח נחות. פעם חזרתי מחופשה, וכשהגעתי ל"יעד", ביקשתי מהנהג שלקח אותי טרמפ לעצור. הנהג הביט סביבו 360 מעלות, ומלבד סלעים, דיונות ושממה, לא ראה כלום עד האופק.
– "אתה בטוח?" שאל משתומם, ועקב אחריי הולך ומתרחק מהכביש, אל הלא נודע.

תעלה במעוז בקו בר לב (צילום ארכיון דובר צה"ל)

300 ימי אימון של קריעת תחת
חיילי קורס מ"כים חרמ"ש (חיל רגלים משורין), ואני ביניהם, עברנו מרגע גיוסנו ועד מלחמת ששת הימים, רצף של כ – 300 (כן, שלוש מאות), ימי אימון אינטנסיביים, בשלושה מסלולים נפרדים. כ – 100 ימים כול של סבבים (מסלול/סבב). סבב ראשון: טירונות והכנה למ"כים. סבב שני: טירונות שלב ב', והכנה למ"כים חרמ"ש. סבב שלישי: קורס מ"כים חרמ"ש.
בקמפ א – שרף עברנו את המסלול השני, המפרך והקשוח ביותר, מכול ההיבטים. התנאים הפיזיים, האימונים האינטנסיביים, שעות השינה המעטות, מזג האוויר החורפי והקר, איכות המזון, "והטרטורים". "קורס קצינים היה מסלול לא קשה בהשוואה לקמפ – א – שרף", אמר לי חברי לפלוגה, ישראל זֶלֶר, כשפגשתי אותו באקראי לאחר שנים, עטור בדרגות קצונה.
"רומח" (ובקיצור ר'), היה שם הפלוגה ב'קמפ – א שרף'. המ"פ היה סֶגֶן צעיר (בן 22 בלבד), "יוס" אנגלנדר, שעיבֵרֵת את שמו לאלדר. הייתה זאת הפלוגה הראשונה עליה פיקד, ולכן דאג "לחנך" אותנו כמו שצריך. לקראת סוף תקופת החינוך שלנו, קיבל דרגת סרן. רגשות מעורבים יש לי ממקום זה. מחד, הקשיים הביאו אחדים מחבריי למצבים גבוליים. כפסע בין להישאר שם, או לברוח (נפקדות או עריקה), ומאידך, האימון חישל אותנו, והכין אותנו, להתמודד עם מצבים קיצוניים.
"חדר האוכל", היה בד ברזנט שנקשר מעל מספר כלונסאות, ללא דפנות ופרוץ לרוח. "חדר האוכל" היה למעשה אדמה חשופה, ריק לחלוטין מכול חפץ, ריהוט, כלי אוכל, או סכו"ם. מתחת לברזנט חפרנו בקרקע שוחות רדודות, ארוכות וצרות את ישבננו הנחנו על האדמה, בצד החיצוני של השוחה. צד זה היה ה"ספסל". הקרקע בצד הפנימי הייתה ה"שולחן", עליו הנחנו את המסטינגים בשעת הארוחה. אבק, גרגרי חול ולעיתים גם כמה נמלים ורמשים אחרים, היו חלק מהתפריט.
לא היו מיטות, לא היו מזרונים, לא היו אוהלים. כל שני חיילים הקימו אוהל סיירים קטן. שמיכה מקופלת לאורכה הייתה ה"מזרון" שהפריד בינינו לבין האדמה הקרה. התכסינו בשתי שמיכות שקופלו לשתיים. מהר מאוד למדנו לישון מבלי לזוז. כול תזוזה לא מבוקרת, סיכנה אותנו בגלישה לקרקע, או הסיטה את השמיכות וחשפה אותנו לצינה הלחה שהרעידה את גופינו. לא היו מים זורמים, לא היו מקלחות ואני לא זוכר שירותים (מה רע בטבע -בית השימוש הגדול בעולם). פעמיים הסיעו אותנו להתקלח במי ברז קפואים במקלחות ליד קיבוץ שדה בוקר. האימונים התמקדו באימוני הפרט, שעיקרם – ללכת, לסחוב, לרוץ, ליפול, לזחול, לירות, וחוזר חלילה שוב ושוב כ-18 שעות ביממה, או 20, אם נפל בגורלך גם לשמור בלילה. מסעות ליליים היו בתדירות גבוהה. את הקילומטרים האחרונים בכול מסע קינחנו במסע אלונקות ובסחיבת פצוע. כול זוג סוחב לסירוגין, האחד את השני על הכתפיים. לכול "פצוע" משקל "נטו", כמשקל גופו, אך על כתפינו המשקל היה "ברוטו", שהרי יש לשאת גם את נשקו, חגורו, קסדתו, וכדומה. פעמיים או שלוש יצאנו לחופשת שישי/שבת. נוהל היציאה לחופשה היה "לא נעים" בלשון המעטה. ביום שישי, השכם בבוקר, יצאנו למסע של כמה עשרות קילומטרים, מ 'קמפ–א– שרף', ל'מחנה נתן' בבאר שבע. המסע היה מהיר, על גבול הריצה, זאת בגלל התמריץ השלילי שנלווה למסע זה – האחרונים שהגיעו למחנה נתן, נשארו לשמור בבסיס ופספסו את החופשה. נכון, הגינות, לא הייתה שם.
שיא המאמץ הפיזי, היה המסע המזורז האחרון שסיכם את שהותנו ב'קמפ – א – שרף'. יצאנו לפנות ערב לירוחם, מצוידים כרגיל בנשק וחגור מלא, הקפנו את ירוחם, המשכנו לדימונה, הקפנו את דימונה וחזרנו למחרת בבוקר, למחנה – "רק" שמונים (80) ק"מ. מקלעון, היה הנשק האישי שלי באותה עת, ולוִִֹֹֹ שלוש מגרעות: הוא כבד יותר מהרובה הסטנדרטי, בגלל הקנה המעובה והדוּרְגָלים. ל"מקלעוניסט", 17 מחסניות מלאות כדורים, ולאחרים רק 7. וצריך להבין כי הדּוּרַגְלִים מכים בכתף, ופוצעים אותו עד זוב דם. התנאים היו קשוחים, אך קיבלנו זאת בהבנה ובהשלמה. ככה זה בחיִל קרבי וזהו. צריך לשרוד את הרגע ולהמשיך הלאה.

ישן תוך הליכה וחגור על הגוף 24 שעות

המציאות יצרה גם מצבים מוזרים וקומיים, כגון:
נרדם והולך – חברי, אלכס (אָלי), היה נרדם תוך כדי הליכה, בעיקר במסעות ליציאה לחופשה. מדהים כיצד אדם יכול לישון, להמשיך ללכת, ובאותה עת להיזהר ממכשולים, לא למעוד, או להיתקל באבנים, שיחים ובדומה. התופעה לא הייתה מזיקה אילו היה ממשיך ללכת בתלם, אך כשהמוח יָשֵן, והרגליים ממשיכות ללכת, הוא היה סוטה פתאום מהטור וממשיך ללכת באלכסון אל יעד מסתורי שראה בחלומו. רק "זפטה" בכתפו החזירה אותו למסלול, ולא לזמן רב.
חגור על הגוף נון סטופ – בעת מנוחה, היה החגור מונח בפתח אוהלי החיילים, זאת, על מנת לחסוך זמן חגירתם, בעת "הקפצה. בכול עת אחרת היה החגור עלינו, והפך חלק מגופינו. לא הרגשנו בקיומו. פעם, הסתובב אחד החיילים, מ.ל במאהל. חייל אחר, ש.ד. צעק לעברו: "הֵיי חייל, איפה החגור שלך". מבלי להסס תפס מ. ל. את אחד החגורים שהיה בפתח האוהל הקרוב וחגר אותו. דקות ארוכות עברו עד ששם לב שהוא עוטה על גופו שני חגורים.

שתי גבעות

היכרות "מיוחדת" פיתחנו עם שתי גבעות; גבעת 'השעון', וגבעת 'התיאבון'.
גבעת "השעון", הייתה בשטח האימונים המרוחק. בראש הגבעה יצרו החיילים מאבנים וחול, "שעון" גדול. ניתן היה לזהותו ממרחק רב. בכול פעם מצאו המפקדים סיבה אחרת המצדיקה את הזזת המחוגים. פעם משום שאיחרנו למסדר הבוקר, ופעם משום שהיינו איטיים במילוי פקודות. כיתת חיילים הייתה מוזנקת, תוך הקצבת זמן, לראש הגבעה לשנות את ה"שעה". ואז אחד החיילים גילה יצירתיות מיוחדת. שתי אבנים הועברו מקדקודו של המחוג הגדול, לקדקודו של המחוג הקטן. וכך התהפכו היוצרות – השעה שונתה בלי מאמץ.
גבעת "התיאבון" הייתה קרובה לחדר האוכל. כְּשִגְרָה, נשלחנו כמעט לפני כול ארוחת צוהריים, לרוץ עד ראש הגבעה ולחזור לחדר האוכל, רק בשביל לקבל "תיאבון", כמובן. שתי דקות הקציבו לנו לשם כך.
קלי הרגליים טסו למעלה וחזרו, אחרים דשדשו באדישות, והיו גם כמה חכמולוגים,  שעשו אחורה פנה במחצית הדרך, והצטרפו לקלי הרגליים שכבר היו בדרכם מטה. המפקדים המתינו לחכמולוגים, ושילחו אותם לטפס שוב ושוב, עד שאיבדו את "התיאבון". באחד הימים, לא מצאה חן בעיני "יוס" המ"פ, ריצתנו הזחוחה במעלה הגבעה. הוא המתין לנו לרגלי הגבעה, ידיו על מותניו. את מבטו היפנה מעלה חצי באלכסון, לגבעה, ושאג: "שתי דקות אתם חזרה כאן בשלשות". כשחזרנו מתנשפים ומתנשמים, שילח אותנו שוב, כשידיו עדיין על מותניו.
אך לא עמידת ה"שְלוף" של "יוס", ולא כיבוש הגבעה, הן הסיבות לזיכרון החד הצרוב בי מאותו מעמד. הסיבה היא, אותה "הצגת תכלית", שנדרש סגן ירקוני לעשות מספר דקות לאחר מכן.
הסיפור הוא כי בעוד אנחנו מסתדרים בשלשות בפעם השלישית, התקרב אלינו סגן יעקב ירקוני, מ"מ מחלקה 2, שחזר באותו רגע מחופשה, לָבוּש בבגדי א' חורפיים, נקיים ומגוהצים, ועל גבו תרמיל.  צריך לדעת כי בגדי החורף, היו עשויים מצמר עבה וגס, שדקר, שרט וגרם לפריחות בכול מקום חשוף בגוף. אמנם, היו אלה בגדי א', אך כשחזרנו בחורף מחופשה, מיהרנו להיפטר מהבגד הקוצני, והמגרד.                                                    "יוֹס", שהיה שקוע בלשאוג עלינו שוב ושוב, קלט בזווית עיניו את ירקוני שהגיח מאחוריו ומבלי להסס צעק, "ירקוני, שתי דקות אתה חזרה כאן. המסר היה ברור. תראו וכך תעשו. ירקוני זינק, ועבר מהליכה רגועה לריצה מטורפת, התרמיל מקפץ על גבו. לא האט, לא בעליה, ולא בירידה מהגבעה. עמדתי סנטימטרים בודדים ממנו, כשחלף על פָּנָי בסוף הריצה. פניו היו מעוותים ממאמץ, ועיניו אדומות ודומעות, שילוב של המאמץ הפיזי ודקירות הצמר הגס. כמו לרוץ עירום בשדה קוצים. שום דבר לא עצר אותו למלא את המשימה עד כלות.

איך להתגלח, לרחוץ פנים, לצחצח שניים וללגום בחצי מימייה

בתום האימונים, ולפני שרובינו המשכנו למסלול/סבב שלישי – קורס המ"כים, הצטרף אלינו לתרגיל המסכם, סרן דוד ישראלי, מי שהיה אמור להיות המ"פ שלנו בקורס. עם שחר, בבוקר היום הראשון לתרגיל, בשיא הקור של חודש פברואר, כשכולנו עומדים רועדים מצינה ומקור, הסביר לנו דוד ישראלי את חשיבות משמעת המים בנגב הצחיח. בהצגת תכלית מדהימה, לקח מימיית מים כמעט קפואים, התגלח, צחצח שיניים, שטף פנים, לגם ושקשק בה, על מנת להבהיר שמחציתה עדיין מלאה.
בתום התרגיל המסכם, עברנו כמעט כולנו בוגרי פלוגת "רומח", כמקשה אחת, לקורס מ"כים. קציני הפלוגה לעומת זאת, התפזרו כל אחד לתפקידי פיקוד אחרים. ירקוני עבר לסיירת החטיבה, "יוס" קיבל פלוגה חדשה על מנת ל"חנך" אותה, דוד ישראלי קיבל דרגת רב סרן ומונה לסמג"ד גדוד 9 וסרן יוסי פלד החליף אותו על פיקוד קורס המ"כים.

על תהילת הלוחמים 

ב'קמפ – א- שרף' קיבלנו את היכולת הפיזית הטובה ביותר להתמודד עם מצבי לחימה קשים. אך באותה עת, לא הייתה כל מודעות להכנה נפשית. לא לכל החיילים היה מטען משמעותי של חוסן נפשי, שאִפשר לו להתמודד עם תוצאות הלחימה. היום זו תופעה מוכרת: הלומי קרב. אז…

ברור כי בוגרי וקציני הפלוגה, לקחו חלק במלחמות: ששת הימים, התשה, יום כיפור, ההתשה לאחר יום כיפור, לבנון הראשונה, ביטחון שוטף על הגבולות ומחוץ לגבולות, בלבנון, בסיני וברמת הגולן. תרומתם באה לביטוי בתהילה, ולדאבוני גם במחיר.

  • ב- 5 ביוני 1967, בצומת רפיח, הסתער ירקוני, בריצה מטורפת, מול הצבא המצרי. רץ, ירה, נפצע, קם, לא האט, המשיך לרוץ, ירה ונפגע שוב. על דבקות במילוי המשימה, וגילוי אומץ לב, הוענק לו צל"ש – אות המופת.
  • "יוס" אלדר פיקד במלחמת יום כיפור, על גדוד חרמ"ש ברמת הגולן, נפצע פעמיים. על דבקות במשימה וגילוי אומץ לב, הוענק לו צל"ש — אות המופת. 15 שנים לאחר מכן, התמנה לקצין חינוך ראשי של צה"ל בדרגת תת אלוף.
  • דוד ישראלי המשיך לטפס בסולם הדרגות והתפקידים, והתמנה לסמח"ט חטיבה 188. במלחמת יום כיפור, עצרה החטיבה, במחיר כבד, את הצבא הסורי שהיה בדרכו לכנרת. על דבקות במשימה וגילוי אומץ לב, היה מועמד לקבל צל"ש.
  • דויד דטנר – סמ"פ פלוגה ל', עמד חשוף במוצב "כָּד", תחת הפגזה מצרית קשה, וטיווח את ירי הנגד, של סוללות התותחים הישראליים.  על דבקות במשימה וגילוי אומץ לב, היה מועמד לקבל צל"ש.

 על המחיר הכבד

  • יעקב ירקוני – כמו אז, 4 חודשים קודם לכן, בגבעת התיאבון, הסתער כאמור, ב – 5 ביוני 1967 על היעד המצרי המחופר בצומת רפיח.         נפצע אנושות ונפטר למחרת.

 

 

  • חיים בר-דוד – החייל הוותיק ביותר בפלוגה. התגייס חצי שנה לפנינו, אך נשלח ממחלקת המרגמות של הגדוד לקורס מ"כים. בתום הקורס, כשהתבשר שהוא חוזר לחבריו במחלקת המרגמות, קפץ משמחה. היה בין הראשונים שירד לקנטרה על גדות תעלת סואץ. נהרג כחודש בלבד אחרי המלחמה, יולי 1967.

 

 

  • אברהם דניאל – שלושה חודשים היינו שותפים לאותה שוחה, ולאותה עמדה במוצב "טמפו", אותן חפרנו במו ידינו על גדת תעלת סואץ. ללא יין לקידוש המציא "תערובת" משלו, וקידש בליל שבת, על מים, סוכר, ומיץ פלחי אשכוליות. נהרג בנאות הכיכר, פברואר 1968.

 

 


  • עומרי טחובר
    – חכם, שקט וצנוע, בעל מבנה גוף, משקל וגובה דומה לשלי, שהסתיר כושר וסיבולת ללא גבול. באחד מתרגילי סחיבת פצוע, סחב אותי על גבו מרחק כפול מהמרחק שהצלחתי לסחוב אותו. נהרג במלחמת ההתשה באפריל 1969.

 

  • דויד דטנר – במהלך תרגיל ניווט לילי, נקלענו פעם, לקיבוצו, יד מרדכי. דטנר "פָּרָץ" למקרר בחדר האוכל, ואמר: "כשאין ברירה, גם סרדינים עם ריבה, זה לא נורא הזדמנתי מספר פעמים למוצבים עליהם פיקד כמ"מ וסמ"פ. שיחתנו האחרונה נערכה כשישבנו על גל אבנים קטן לרגלי בור, שנוצר יום קודם, מפגז מצרי. ישבנו ופטפטנו על פגזים וסכנות, על ניידת הקולנוע שלי שנפגעה מפגז במוצב "טמפו",  על אמנים, בדרנים, ולהקות צבאיות, ועלו גם שמות, שושנה דמארי, יפה ירקוני, וגם אנקדוטה מוזרה וחריגה עם חייל אלמוני (בזמנו), מלהקת חיל הים. (שלמה ארצי שמו). דטנר לא ידע פחד מהו, והמוטיבציה בשמיים. לדעתי, היה בו פוטנציאל עתידי לדרגות הבכירות ביותר בצה"ל. שבועות מספר לאחר שהכנסתי את שושנה דמארי תחת אש למוצב "כָּד", דרומית לקנטרה, נהרג שם דויד, ביולי 1969.
  • חיים טורגנו – שכני באוהל הגדול במחנה נתן, מיטה ליד מיטה. קיבוצו, נאות מרדכי, סיפק לו (ולי) סיגריות "אל-על. "סיגריות מלאות קש, בלי טבק", אמר. הוא התגלגל מצחוק כשקניתי לו בשקם קופסת סיגריות אמריקאיות ללא פילטר. ניצָל בקושי מההפגזות הקשות על "טמפו", במלחמת ההתשה. אבל תקופה קצרה לאחר שהתחתן, נהרג במלחמת יום כיפור ברמת הגולן, אוקטובר 1973.

 

 

 

 

 

  • דוד ישראלי – שלושה ירדנו, בצהרי היום השלישי למלחמת ששת הימים, לטהר רגלית את חוף התמרים באל-עריש. הסמג"ד דוד ישראלי במרכז, באגרופו אחז רימון יד ללא ניצרה, אני מימינו, חייל נוסף משמאלו. פגענו והרגנו שלושה חיילים מצרים חמושים בקלצ'ניקוב וקרל גוסטב, ולכדנו ארבעה שבויים. במלחמת יום כיפור היה סמח"ט חטיבה 188, שאיבדה כמעט את כול צמרת הפיקוד הבכיר, אך עצרה את הסורים מלגלוש לכנרת. ישראלי נהרג באוקטובר 197

 

 

זהו סיפורה הקצר של פלוגה אחת, קורס אחד, שני צל"שים, שני מועמדים לצל"ש. פצועים רבים בגוף ובנפש, אני לא יודע כמה, ושבעה חללים. מאז 1973, אני לא מעודכן אך מקווה בכל ליבי, שעד כתיבת אירוע זה לא היו יותר נפגעים.

בקשה לעזרה –  ניסיתי, אך לא הצלחתי לאתר עד כה, את אמנון ורשבסקי שכתב במגזין "בלייזר" מאמר תחת הכותרת: 'אף אחד לא זוכר'. מאמר שפורסם באפריל 2020 ובו סיפר על הדרך ל"טמפו", מוצב "כד" ועל דויד דטנר (בכותרת "אף אחד לא זוכר"). אודה לכם הקוראים על כל מידע שיסייע לי ליצור קשר עם אמנון.
הערה: פירוט והרחבה על חוויותיי המשותפות עם אברהם דניאל, דויד דטנר, ודוד ישראלי, כתבתי בנפרד באסופת אירועים שריכזתי, וטרם יצאה לאור.

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן