Skip to content

הראשים המדברים של גבי בן זנו

בתערוכה "ראש" שאצר אריה ברקוביץ בבית האמנים בתל אביב, יוצר גבי בן זנו שירה צרופה בברזל, פילוסופיה מרותכת באש, פסיכולוגיה מוטחת בקווים עזים וכתמי צבע על גזרי נייר. הטקסט החזותי האינטימי מאתגר ועוסק בדרך מקורית בנושא הדיוקן האנושי בתולדות האמנות. הראשים האנונימיים והמופשטים, מציבים חידה אקזיסטנציאלית בחלל הצנוע תוך הדהוד אוניברסלי לחידת הזהות האישית. ויאמר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ , מקבל כאן משמעות מיוחדת… הראשים של בן זנו הם אף אדם שהופכים לכל אדם. תערוכה עוצמתית במינימליזם פראי שמתכתב עם ז'אנר הפורטרט החל מדיוקנאות המומיות מפיום, עבור דרך ליאונרדו, רמברנדט, ואן גוך, מונק, ברנקוזי ופרידה קאלו, וכלה בראשים המתגלגלים של יגאל תומרקין.
יותר מכל, בגיל 78 מתכתב בן זנו עם עצמו ועם דרכו האישית בשדה האמנות. התערוכה שננעלה בשבוע שעבר, המציתה שאלות על החיים, המוות ומה שביניהם, מפלחת את התודעה.

הראשים המדברים של גבי בן זנו

בתערוכה "ראש" שאצר אריה ברקוביץ בבית האמנים בתל אביב, יוצר גבי בן זנו שירה צרופה בברזל, פילוסופיה מרותכת באש, פסיכולוגיה מוטחת בקווים עזים וכתמי צבע על גזרי נייר. הטקסט החזותי האינטימי מאתגר ועוסק בדרך מקורית בנושא הדיוקן האנושי בתולדות האמנות. הראשים האנונימיים והמופשטים, מציבים חידה אקזיסטנציאלית בחלל הצנוע תוך הדהוד אוניברסלי לחידת הזהות האישית. ויאמר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ , מקבל כאן משמעות מיוחדת… הראשים של בן זנו הם אף אדם שהופכים לכל אדם. תערוכה עוצמתית במינימליזם פראי שמתכתב עם ז'אנר הפורטרט החל מדיוקנאות המומיות מפיום, עבור דרך ליאונרדו, רמברנדט, ואן גוך, מונק, ברנקוזי ופרידה קאלו, וכלה בראשים המתגלגלים של יגאל תומרקין.
יותר מכל, בגיל 78 מתכתב בן זנו עם עצמו ועם דרכו האישית בשדה האמנות. התערוכה שננעלה בשבוע שעבר, המציתה שאלות על החיים, המוות ומה שביניהם, מפלחת את התודעה.

"בניתי בדיו קונסטרוקציות של ראשים, ראשים, ראשים. בשחור קווי או כתמי, וגם רישומי גולגולת מוגדלים מאוד. 

מסתבר שאם ציירתי ראשים זה נגע ישירות אלי. לאני שבי, לדמות שלי. לזהות, לשאלות קיומיות שנשאלו, וכל מיני הבזקים והארות נבואיות אשר חשמלו אותי. הייתי מאוד מוזר כלפי עצמי, מפוחד, הייתי הצל של עצמי. השתדלתי למצוא חן גם באמנות שלי, וידעתי שישנו עוד מישהו שנצמד אלי, אילם ודומם…. עבודות הדיו הרעידו את נפשי. הרגשתי מרחף, מעופף – חסר משקל. היה מושג שנקרא לצייר מהבטן, ואני הרגשתי שהבטן שלי נקרעת מתרסקת. ישבתי שיום אחד אשתגע. ציירתי כמו מונק, כמו ואן גוך. ציירתי באופן אוטומטי לחלוטין. כלפי חוץ הייתי נחמד ושתקן נוראי. במקום לדבר חייכתי. בציור הייתי חוטף ויברציות ורעידות ממש. "

גבי בן זנו, "ראש" 1976. מתוך ספר אמן  "צבעים בראש" של גבי בן זנו בשנת 2000. צילום מן הספר: סיגל גליל.

כך כותב גבי בן זנו בהקדמה על ציורי הראש שלו בקטלוג מינימליסטי מלא ראשים שצייר תחת הכותרת: "גבי בן זנו 2000 מתכתב עם גבי בן זנו ההוא משנת 1975".

את הקטלוג הוא הקדיש ליגאל תומרקין. את הטקסט הוא חותם כך: הספרון הזה מוקדש ליגאל תומרקין, המשמש לי כמודל מעניין של אמן אינדיוידואליסט. מאחר והסכים להצעתי להפיק ספרון ראשים מיצירתו, זה דחף אותי לחשוף ולהפיק את הפרק הזה בחיי."

ראש – חלל זורם פתוח וסגור. "קונטור" בברזל חלוד. פסל כאידיאה אפלטונית של מהות האדם, ומכלול תודעתו וזהותו בין חיים למוות, ומה שנותר לאחר מותו. צילום מן התערוכהשל גבי בן זנו בבית האמנים: סיגל גליל

גבי בן זנו חוזר לנושא הראש 21 שנה אחרי התערוכה שלו "צבעים בראש 1985/6" שנערכה בשנת 2000 בגלריה של הסטודיו-המכללה ללימודי אמנות ברעננה.

התערוכה הנפלאה והאינטימית "ראש" שאצר אריה ברקוביץ בבית האמנים בתל אביב  מרגשת ברוחניות שלה, ובדיאלוג שהיא יוצרת עם סוגת הדיוקן בתולדות האמנות.

בחלל הקטן והאינטימי מעוררות היצירות של בן זנו במבקרים שיח אישי פנימי, פילוסופי, פסיכולוגי, ביוגרפי על משמעות המושג ראש. האמן בן זנו הוגה כפילוסוף בחלק הגוף האנושי שמייצג את האדם, מייחד ומבדל  את זהותו ביחס לאנשים אחרים.  בעיצוב המינימליסטי המופשט של הפסלים מצד אחד, והטחות המכחול הסוערות ומלאות התנועה על גבי גזרי הנייר מצד שני, הוא יוצר מטאפיזיקה של דימויים שמייצגים את האידיאה האוניברסלית של האדם. של האדם החושב. של האדם ההוגה, של האדם היוצר, ושל האדם הרואה, וחש את העולם מסביבו.

ראשים בדו מימד. בקווים חדים כמו איבחות חרב, בגזרי נייר על קרטון, מטיח גבי בן זנו מחשבות על הקיום האנושי והרהורים על מצבו האקזיסטנציאלי של האדם. צילום מן התערוכה "ראש" סיגל גליל.

האם זהו הצלם הידוע של האדם הראשון מן הפסוק החידתי בתיאור בריאת העולם מספר בראשית?…

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ …". וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ…"

ואיך זה מתיישב עם התפיסה הרווחת ביהדות שאלוהים הוא ישות רוחנית מופשטת "אין לו דמות הגוף ואינו גוף".

ואולי התכוון כותב ספר בראשית כי אלוהים טבע באדם זיק אלוהי… והעניק לו סגולות מיוחדות…  את הנשגב והנעלה במחשבה ובמוסר… תודעה, מחשבה, רפלקסיה…  ואת גופו הגשמי של האדם הוא חנן ביופי המושלם.

פיצול זהות? או ריבוי זהויות?… הראש המפוצל של גבי בן זנו. דיוקן עצמי המשתקף מן המראה. צילום עצמי, עבודת מראה, גבי בן זנו, 1972.  השער אחורי של ספר האמן משנת 2000. צילום מן הספר: סיגל גליל

הבחירה בראש דוקא, ליצוג מהותו וזהותו של בני אדם, אולי קשורה לכך שהראש האנושי הפך להיות סימן וסמל לאינטיליגנציה, למחשבה, למרכז הפעילות הקוגניטיבית. "יש לו ראש" אומרים על אדם שנחשב חכם ואינטליגנטי. ומצד שני, בראש מרוכזת מרבית הפעילות החושנית התופסת ומתווכת לנו את העולם. העיניים הרואות, האוזניים השומעות, האף המריח, הפה שהוא הפתח שדרכו מזין האדם את גופו, וגם מרכז הדיבור והתקשורת המילולית,  והלשון האחראית על חוש הטעם.

יצירת אמנות כאידיאה פילוסופית מאפלטון דרך ברנקוזי ועד בן זנו. 

בקווים עדינים או אקספרסיביים ופראיים יוצר בן זנו רישום בברזל חלוד. בתוך כל האין, הריק, והחלל מסתתר ומקופל באופן בלתי נראה כל מה שמתרחש בראש.  מבט אל הראשים הבלתי מזוהים הללו יוצר מיידית חידה בראש המתבונן. בן זנו מפעיל אותנו באלפי שאלות שקופצות למראה הראשים החלולים שהוא יצר.

המתבונן, מנסה בשיטת הגשטאלט להשלים את הדמות בראשו. בעיני רוחו הוא מאותגר לדמיין או להבין:  מיהו בעל הראש הזה?… אולי זה הראש של האמן?… אולי זה בכלל הראש שלי?… הראש שלי שמשתקף מן הראש הזה בחומר? מן היצירה של שום אדם שאולי היא כל אדם? כולל אותי?…

וכבר היצירות והראשים האלה בתערוכה שואבים את המתבוננים לתהליך של מדיטציה, ומחשבות רפלקטיביות על זהות, זהות עצמית, ודיאלוג אמנותי, פילוסופי, פסיכולוגי. העין רואה והרוח מתנועעת בין המבקר בתערוכה לבין הראשים השותקים באלף נארטיבים בברזל ובנייר, בטקסט גזור ובכתב יד.

ראש מופשט בקווים חדים ובאנרגיה פראית. האם פיסות הנייר הגזורות מלוחות מודעות מייצגות את התכנים והרעיונות שנקלטו בראש האמן כששוטט ברחוב?

וכך סוחף אותנו גבי בן זנו לחווייה אמנותית אסתטית / אינטלקוטאלית ומנטלית, שנוצרת תוך כדי תנועה בחלל עם הראשים החידתיים שלו. האובייקטים האומנותיים והדימויים היצוקים בחומר, ומשוחים בפחם ובפיסות נייר על קרטוני קולאז'ים צבעוניים, בקווים דינמיים יוצרים תנועה של חוויות חושניות ומחשבות בראש שלנו, תוך כדי נסיון לפענח את כתב החידה שהגה הראש של גבי בן זנו, ומתכתבים עם הראשים המפוסלים, והרשומים, וגם עם תולדות האמנות, והאמנים שהשפיעו עליו.

ראשים מדברים: קולאזים על קרטון, גבי בן זנו, צילום בתערוכה "ראש" : סיגל גליל
ראש : דיאלוג חזותי בין דו-מימד לתלת מימד, בין חומר לחומר, ובין חומר לרוח. צילום בתערוכה : סיגל גליל

בקו, צורה וצבע ראשים מדברים בשפת החומר. מדברים ביניהם. מדברים איתנו המבקרים בתערוכה. ואולי מעבירים איזה שהוא שיח פנימי אישי של גבי בן זנו על מה שמתרחש בראש שלו. יש בתערוכה המופלאה הזאת, חיבור בין שפת הנפח התלת מימדי לבין המישורים השטוחים של הקולאג'ים המצויירים בדו מימד. נוצר דיאלוג בין הכתם לצורה. בין החומר לרוח.

מבט לגלריה . התערוכה "ראש" של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב. צילום: סיגל גליל.

בקולאז' – עושה בן זנו שימוש בחומרים פשוטים. קרטון וגזרי פיסות עיתון. לפעמים עם הערות ומשפטים שפזורים עליהם בכתב יד, מאוד אישי. זרם התודעה שגבי טבע בחומר התובעני ויצק וצייר בו מחשבות.

הראש של גבי, שבו נמצאות הפנים שמשמשות לזיהוי האדם, שתמונת הפורטרט שלו מככבת בכל תעודת זהות, או דרכון או רשיון רכב, חסר איפיון ספציפי.

דרך הדיוקנאות הריקים שלו , באמצעות חזרה לאמנות הפורטרט,  יוצר גבי חיבור וזרימה בין האובייקטים האמנותיים שלו לבין החלל החיצוני של הגלריה.

ראש , 1984, גבי בן זנו, פרט מן הקולאז', צילום: סיגל גליל

תנועת הריק בחלל , ממוססת את המחיצות בין הפנים לבין החוץ, בין האני לבין האחר. היא מצייגת את הדיאלוג וההרמוניה והאוסמוזה בינינו כבני אדם לבין הסביבה. בינינו לבין עצמנו. בין הראש שלנו לראשים אחרים שאנחנו חווים אותם בחושינו. בין נפח פנימי בחלל הראש, פנים הקרקפת, מקום משכנו של המוח ומרכז העצבים,  לבין החלל החיצוני אשר בגלריה. כמו הקווים האנרגטיים ביצירות "הראש" , זוהי תנועה של חללים דרך קווים פתוחים שנסגרים בתודעה שלנו, ומעברים של אנרגיות שהופכים אותנו למה שאנחנו בדיאלוג אדם – עולם.

האמן כפילוסוף. גבי בן זנו בין הראשים שלו.  צילום: מעיין תדמור. מקור: פוסט של הצילום מעובד בקיר הפייסבוק של גבי בן זנו עם סיום התערוכה.

בתערוכה חלל חיצוני וחלל מסת הגוף האנושי מתמזגים. החל משרירים , מערכות הדם והעצבים, כלי הדם, הנמימים והעורקים, השלד, העצמות שכולם יחד יוצרים את העצמי שלי את גוף האדם המתחיל בראש. מרכז החשיבה והתחושה שחווה וחש ומגיב לעולם וליקום שמסביבו דרך איברי הגוף.

כל היצירה המפוארת הזאת גוף האדם שמשוטטת בגלריה – שלכאורה היא מערכת סגורה ומגדירה את עצמה על ידי העור שכבת האפידרמיס, הפתחים והחורים והנקבים נקבים חלולים חלולים והצינורות המחברים ביניהם מן האף הפה, הנקבוביות בעור, הנקבים של מוצא המזון, והפרשות הגוף, בקצה מערכת העיכול המסתיימת בשיפולי הבטן באיזור החלציים – למעשה היא מרחב פתוח לעולם שנמצא בדיאלוג איתו דרך הראש.

שירה בברזל, קווים, כתמים על נייר: הראשים של בן זנו נוגעים ברגש וחודרים לתודעה

התערוכה של בן זנו עשירה בקונוטציות אינטרטקסטואליות של ציורי ויצירות דיוקן האדם בתולדות האמנות.  הוא מותח קו יפהפה בין הדיוקנאות והפורטרטים של ליאונרדו, רמברנדט, ואן גוך עד לראשים של תומרקין. ויוצר כל אדם באמצעות השום אדם שהוא בורא. בשיטת הגשלטאלט הוא יוצר דמות שקל מאוד להזדהות איתה ולהיכנס לתוכה. כי היא ריקה. ומזמינה את הצופה למלא באני הפנימי שלו את החלל הריק, ולמלא אותו בזהות אידיבידואלית.

ראש . 1985. גבי בן זנו, צילום: סטודיו רמי זרנגר.

ראש, 2021, גבי בן זנו, צילום סטודיו : רמי זרנגר.

אמנות הדיוקן,  אולי נחשבת לז'אנר הנעלה ביותר בתולדות האמנות. אולם, בניגוד ליצירות ז'אנר הדיוקן, והדיוקן העצמי שנועדות לייצג אדם ספציפי באמנות, בציור, רישום, צילום, פיסול וכיו"ב, הראשים של גבי בן זנו הם אנונימיים.

בעוד יצירות הפורטרט המסורתיות מציגות לרוב את פלג הגוף העליון של אדם מסוים,  ומטרתן היא להציג את החזות הכללית שלו, ולפעמים גם  להוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו, היצירות של בן זנו הן מופשטות וחסרות תווי פנים. ובכך הוא מזכיר את הראשים הנפלאים והרוחניים של קונסטנטין ברקוזי. 

בתולדות האמנות ציור הדיוקן המפורסם ביותר בעולם הוא המונה ליזה, פרי מכחולו של ליאונרדו דה וינצ'י.  דיוקן עצמי הוא כאשר האמן יוצר פורטרט של עצמו. בין הפורטרטים העצמיים המפורסמים מוכרים הדיוקנאות של רמברנדט בתקופות שונות בחייו, של וינסנט ואן גוך, שהשתמש בפניו המשתקפים במראה כתרגיל בטכניקות ציור והבעה אישית. בכל אוטופורטרט שלו הוא מביע הלך רוח אחר, ומבטא מצב נפשי שבאותו רגע השתקף לו במראה.

המונה ליזה, הדיוקן המפורסם ביותר בעולם. החיוך שמהווה חידה למתבוננים בה. ליאונרדו דה וינצ'י, 1,503,  מוזיאון הלובר. מקור: ויקפדיה.
דיוקן עצמי, עם כובע לבד אפור. וינסנט ואן גוך 1887. ציור כמייצג את דמות האמן ואת דרכו האמנותית. מקור ויקיפדיה. באדיבות מוזיאון ואן גוך באמסטרדם.

ביצירות ראש מוקדמות שלו מצייר גבי בן זנו גולגולות, עדיין מופשטות ובוואריאציות צבעוניות שונות

גולגולת. ראש חסר זהות. המוות מסיר את ההבדלים החזותיים בין בני האדם. וינסנט ואן גוך, 1887. מקור הצילום: ויקיפדיה. באדיבות מוזיאון ואן גוך אמסטרדם. מוטיב הגולגולת והראשים האנונימיים חסרי הזהות , חוזרים ומופיעים ביצירה של גבי בן זנו.
גולגולת, שמן על בד, פריז, 1990, גבי בן זנו. צילום: רמי זרנגר, מאוסף האמן. אסוציאציה לצהוב ולרטט של וינסנט ואן גוך.

 

הטקסט המוזיאלי שכתב אריה ברקוביץ אוצר התערוכה "ראש" בבית האמנים

"בתערוכה החדשה של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב, הוא חוזר לעסוק בנושא  הראש האנושי הן בתלת מימד והן בדו מימד. הראשים של גבי עשויים מוטות ברזל חלודים שמחוברים זה לזה כערמת גרוטאות שיחד מייצרים צורה שמזכירה ראש אנושי. לדבריו, הראשים הם חלולים כלומר הם גם ראשים מוחשיים וגם כלום, פסי ברזל חלודים שאוצרים בתוכם אויר שיחד אנחנו בתודעה הקיבוצית מזהים אותם כראשים.

גבי בן זנו , אמן ותיק ומיומן עוסק ביש והאין במהות ובחוסר משמעות. בדיאלוג שלו עם הצופה הוא מעניק לו קצוות שניתן לרקום מהן חוויה. הוא מייצר אשליה דרך אובייקט שיש בו אויר וקווים, אובייקט שאינו קיים פיזית . הראשים של גבי יוצרים דיאלוג עם הקונסטרוקטיביזם הרוסי של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

ראש אוניברסלי. דמות אנונימית ללא תווי פנים. קולאז' עשוי מקרעי מודעות רחוב מודבקים על קרטון ועליהם קונטור סכמטי של ראש. 1975,גבי בן זנו בתערוכתו האחרונה "ראש" בבית האמנים בתל אביב.

הוא בונה קונסטרוקציה שלדית ללא מעטפת כשהאוויר מהווה חלק שווה ואף מרכזי ביצירה. הקונסטרוקציה שנראית אקראית לכאורה, הופכת למוחשית ואף מובנת כראש אנושי לא מזוהה,אסוציאטיבית כל אחד מהצופים יכול להרכיב לעצמו.

באותה רוח של שימוש ברדי מייד זניח ומשומש, גבי תלש  חלקי קרטון ונייר מלוחות מודעות ברעננה עיר מגוריו, והפך אותם לבסיס קולאזיסטי בתוספת קווי דיו לראשים דו מימדיים. גם כאן ישנו דיאלוג מעניין עם הדאדא והמסכות של מרסל ינקו  כשהמעבר מדו מימד לתלת מימד מפתיע בדיוקו.

התערוכה בבית האמנים שמורכבת מתלת מימד ודו מימד היא מעין וריאציות מוזיקאליות על נושא. הקווים כמו מרחפים באויר מפרקים ומרכיבים צורות מורפולוגיות שבסופו של דבר נראות לנו כצופים מוכרות אבל גם פתוחות לדיון על מציאות ואשליה.".

ראש בראש: מחווה סמויה לראשים של יגאל תומרקין

בתערוכה "ראש" ניתן לראות גם מחווה סמויה ליגאל תומרקין שהשנה הלך לעולמו, והותיר אחריו חלל ענק בעולם האמנות הישראלי.

בשנת 2,000 אצרו גבי בן זנו ורעייתו חניתה את התערוכה "ראשים" לפסל יגאל תומרקין בגלריית הסטודיו ברעננה, שהם ניהלו. מסתבר, שגם את תומרקין העסיק נושא הדיוקן העצמי.

מתוך ספר אמן  "ראשים" של יגאל תומרקין שהוציא לאור הסטודיו ברעננה , 2000. 

תומרקין יצר פסלי ראשים מנותקים מן הגוף, כפורטרטים עצמיים שלו, ושל דמויות שונות בהיסטוריה ובתרבות האנושית , כגון: קארל מארקס, סוקרטס, יוליוס קיסר, מיכאלאנג'לו, פרנץ קפקה, חנוך לוין ועוד… הראשים פוסלו בגבס, או נצבעו בצבעים עזים. כבר במיצב בתערוכה במוזיאון ישראל נראים ראשים מתגלגלים.

ראשים מתגלגלים, מיצב, בתערוכת יגאל תומרקין  "לצבוע שפם לזמיר", במוזיאון ישראל 1999/2000 צילום: נעמה תומרקין.  מתוך ספר אמן לתומרקין בהפקת הסטודיו.
ראשים של תומרקין, שער קדמי בספר אמן לתומרקין, בהפקת הסטודיו ברעננה. 2000. 
הראש החי של תומרקין בין הראשים הדוממים של פסליו. צילום בסטודיו שלו בבורגתא: יון תומרקין. מקור הצילום: ויקיפדיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראשים אלה ואחרים הוצגו בתערוכות שונות. מאוחר יותר בתערוכה "זביב אל ארד" שהוצגה יחד עם סיגלית לנדאו בגלריה הראל בשנת 2013, תומרקין חושף ראשים נוספים שלו. במבט ראשון הם נראים מתגלגלים על הרצפה. כאילו נערפו על ידי איזו גיליוטינה. התערוכה ציינה 80 שנה להולדתו של תומרקין.

הראשים של תומרקין. מנותקים מן הגוף, כרותים?… מתגלגלים?…  בתערוכה "זביב אל ארד" יחד עם סיגלית לנדאו, בגלריה הראל ביפו. 2013. הצילום מאתר גלריה הראל.
מסדר תומרקין, פסלי ראשים בגבס, יגאל תומרקין, מתוך ספר אמן בהפקת הסטודיו ברעננה. 

 

כל פסלי הראשים של תומרקין מאוד ספציפיים. ניתן לזהות בהם את תווי הפנים של הדמויות שהפסל מייצג אותם.  לעומתם, פסלי הראש של בן זנו הם חלולים ואנונימיים.  אין בהם עיניים, אוזניים, אף, או פה או כל פרט מזהה אחר שיאפשר לנו לדעת של מי הראש הזה בכלל.

 

 

 

 

גולגולת שוכבת בסגול, גבי בן זנו, שמן על בד, פריז 1990. הצילום רמי זרנגר.

סידרה נוספת של ראשים יצר בן זנו בפריז בשנת 1990. אז, אלה כבר היו גולגלות. בציורים האלה על הקיום אחרי המוות, נעלמת האינדיווידואליות החזותית של ראשי האנשים. אחרי המוות כולם שווים. בעוד שתווי הפנים האנושיים מאפיינים את בני האדם ומבדילים ביניהם, בעולם האמת, כשהגוף נח בחיקה של  אמא אדמה, הגוגלות של כולם נראות דומות.

ביצירות הראשים הן החיים והן המתים של בן זנו ישנה כמיהה להיעלמות מאפייני הגוף הגשמי, פרידה מן האינדיווידואליות החזותית, וזיקוק האני לכדי אידיאה אפלטונית. הראשים של בן זנו הם אולי השתקפות או בבואה של צלם אנוש מאוד רוחני ששואף להיפרד מן החומריות, ותימצות הצורה למושג מופשט של האני החושב והיוצר.

וכמעט אפילוג – גבי על בן זנו : כמה מילים אישיות על התערוכה "ראש" 2021

ממרום גילו והוא כיום בן 78 מתאר גבי בן זנו את תחושותיו בהקשר לתערוכה שהציג בבית האמנים:

"חשבתי אקרא לתערוכה "ראש" כפי שיצרתי ליתר עבודותי מזה 36 שנים. בכל זאת חושב זה לא ראש זה הכל וזה כלום. חתיכות ברזל חלודים מאוד, נערמים לכלל כולו ריק ואוויר. "כן עושה לא אמנות". ריקנות של תוכן של חללים דמויי ראש, שהוא גם בלתי נודע, מציק לא נותן מנוח, לא מאפשר לזהות ממשות, כי אין ממשות.

והנה כעת בחיי 78 רואה הכל ריק והכל כלום. הכל חסר משמעות אשליה גדולה, אכזבה גדולה. מה כל המאמץ הזה למצוא חן. כמה טוב שאני מייצר משהו ששוה כלום כלום כלום. כך אני גאה שהתפטרתי מכל המשמעויות. ואין לי שום מחוייבות.

הסיטואציה של יצירת העבודות האלו. בתקופת הקורונה שהכל בסגר.

רתכת מיני מקסימה, כמות ברזל בנין חלוד במיוחד, מלקחיים לברזל. והגג שלנו בפריחה יפה ושמיים.

מערים סוג של ראשים בדיוק כמו שציירתי בדיו שחור ומכחול ב-84/5. מופתע שהכל נוצר זהה בריתוכים כמו במכחול.

תבניות מובנות שהיו מאוחסנות בראשי. קמו ונערמו מעצמם.

הקולאג'ים 50X70 סמ'  1986/7.

הרבה קרעי נייר שקולפו מלוחות המודעות העירונים ברעננה. "

ביקור כתבת מגפון בתערוכה "ראש". גבי בן זנו מעלה פוסט בפייסבוק על ביקורה של סיגל גליל בתערוכתו בבית האמנים. הצילום באדיבות גבי בן זנו.

כמה מילים על האמן גבי בן זנו

גַּבִּי בֵּן זָנוֹ שנולד במקנס ב – 1943 החל ליצור בשדה האמנות הישראלי בשנות השבעים של המאה העשרים. הנושאים הבולטים ביצירתו מתחילים בצורות גאומטריות מופשטות המאופיינות במינימליזם צורני, עבור דרך ייצוגי הגוף האנושי במגוון הופעותיו; החל בעירום נשי, ראשים וגולגולות אדם כאלגוריות לוואניטס וממנטו מורי, ובין אם אלה סצנות אהבה אירוטיות. ביצירתו המאוחרת של בן זנו עוסק בסוגת טבע דומם ומתמקד בעיקר בפרחים. יצירתו של בן זנו מייצגת את המרחב המטאפיזי בין אהבה למוות ואת המתח האקזיסטנציאלי בין שכל לרגש בין תשוקה ליופי, בין הרציונלי לכאוטי.

עמוד השער של ספר אמן  "צבעים בראש 1985/6". הצילום מ-1972 , עבודת מראה עם הראש המפוצל של גבי בן זנו.  צילום מספר האמן: סיגל גליל

החשיפה הראשונה של בן זנו לציור הייתה כנער בן 13, כאשר פגש באקראי את הצייר צבי שור אשר ניסה לתפוס נקודת מבט לציור הצריפים ועצי האקליפטוס שליד בית הוריו של בן זנו בפתח תקוה. לימים הסתבר שזה היה מפגש גורלי שקבע את המשך דרכו כצייר. צבי שור הזמין אותו להצטרף לחוג הציור שלימד בפתח תקווה.

צילום על ידי בן משפחה, שמראה את בן זנו כנער הצעיר יושב ומצייר ורד על שיח שפרח בגינת הוריו, מתעד את משיכתו לציור עוד בנעוריו, ומבשר כבר על כיוון הזהות האישית והמקצועית שלו בעתיד כאמן. כבר בנעוריו ביקר בן זנו במוזיאונים ובגלריות, ונחשף לתערוכות בינלאומיות חשובות כגון  האימפרסיוניסטים ועל אמנים כווינסנט ואן גוך, ואז'ן דלקרואה שהוצגו במוזיאון תל אביב.

את לימודי האמנות הגבוהים שלו החל בן זנו במכון אבני לאמנות בתל אביב. שם הוא פגש אמנים ישראליים חשובים כמו אבשלום עוקשי, יחזקאל שטרייכמן, משה פרופס ועוד. במכון אבני הוא גם פגש את הציירת חניתה בירנפלד,  שאביה אהרון בירנפלד היה מראשוני הצלמים של תל אביב. בשנת 1966 הם נישאו. המורה שלהם, הצייר יחזקאל שטרייכמן, שימש כשושבין בחתונתם.

בשנים 76–1975,  בתקופת התמחותו בניו-יורק עם מלגת לימודים שקיבל מקרן התרבות אמריקה ישראל והמועצה לאמנות , הוא השתלם בהדפס אמנותי, בקולנוע נסיוני, ולמד אמנות אצל אגנס דניס ולואיז בורז'ואה, בסקול אוף ויזואל ארטס, וכן עבר התמחויות בצילום ובתהליכי יציקה מתקדמים בפיסול, במכון פראט Pratt Institute.

בניו יורק הוא נחשף לאמנים האמריקאיים שפעלו אז בסצנת האמנות הניו יורקית, בהם רוברט ראושנברג, רוברט מורים, נאם ג'ון פייק, ועוד. בתפוח הגדול הוא נשאב לפעילות האמנותית בסצנת הסוהו והמוזאונים, והתוודע לגלריות הסוהו, גלריית הקיטשן, ולחלל PS1 , סצנה תרבותית תוססת אשר הצמיחה את אמנות הווידיאו, את אמנות ההפנינג, ואת האמנות המינימליסטית.

בגיל 34 החליט בן זנו להקדיש את חייו לעיסוק באמנות.

בשנות השבעים, עם חזרתו לארץ, הוא הציג בין היתר כמה תערוכות יחיד, בהן: עבודות בכתום, במוזיאון חיפה. אישה / גוף ברזל / שמן בגלריה הוראס ריכטר, ועבודות רישום ברזל בגלריה העירונית בית יד לבנים ברעננה. ביצירתו הבשלה והמאוחרת יותר הושפע בן זנו מן האקספרסיביות העזה של וינסנט ואן גוך, חיים סוטין, וג'קסון פולוק, ומנגד, מן המינימליזם הקונספטואלי והגאומטרי , וכן מן המדיטטיביות של אמנים מופשטים של שדות צבע כמו מארק רותקו.

סגנון יצירתו, המתפרש על פני מגוון זרמים בתולדות האמנות, נע בין הרישום המצומצם, המדיטיטיבי ולעיתים גאומטרי, ועד לציור אקספרסיבי חושני מתפרץ, נוטף צבע ומלא רגש בשמן על בד. בן זנו הציג גם מיצבים, והעביר את הרישום הפיגורטיבי שלו מן הנייר אל רישום מפוסל במתכות שונות החל בברזל, וכלה בפליז מצופה זהב. טכניקות העבודה של בן זנו מגוונות והוא יוצר כאמן ציור, רישום, הדפס, פיסול שטוח, קולנוע נסיוני, ומיצב.

ביצירתו עושה בן זנו שימוש בקשת רחבה של חומרים. החל ברישום של עיפרון על נייר, ציור של צבע שמן על בד, דרך שימוש בצבעים תעשייתיים על אריזות קרטון משומשות שהושטחו, עבור דרך תגזירי לבד, הדפסי תחריט, מוטות ברזל מכופפים, חומרים מתכלים כגון עץ, וכלה במתכות מעודנות כגון חוטי פליז מצופים בזהב.

עבודתו של בן זנו מאופיינת במתח בין הסגנון האקספרסיבי-דרמטי שמתבטא בהטחות צבע עזות, לבין מינימליזם מאופק ועידון מדיטטיבי כמעט זני, ברישומים דלי קווים אך מלאי הבעה ורגש.

בשנת 1972 זכה בן זנו במדליית הכסף בפסטיבל הסרטים בוונציה על סרטו הקצר "צורה וקו", סרטון הנפשה של התרחשות קינטית.

גודל יצירותיו המפוסלות בברזל יכול להתפרש על פני קירות הגלריה, או להצטמצם למידות של פסלים זעירים שיכולים לשמש גם כתכשיט מצופה זהב. אחד מרישומי הראש של בן זנו הוגדל לפסל עשוי קורות של פיגומי עץ בגובה כ 6–7 מטר. הפסל הארעי הוצב ברחבת בית יד לבנים ברעננה. בשנת 1985 הוצב פסל אחר שלו העשוי מחומרים מתכלים בבסיס חיל האוויר בחצור.

יצירותיו של בן זנו נמצאות באוספים של המוזאונים החשובים בארץ כגון: מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון חיפה לאמנות,  וכן באוסף L.A. WORLD PRINT CENTER; וכן בגלריה הלאומית של תאילנד בבנגקוק The National Gallery, Bangkok, Thailand. עבודותיו הוצגו בתערוכות במוזאונים החשובים בארץ ויצירותיו ייצגו את ישראל בתערוכות ובגלריות בעולם.

גילוי נאות:

א. את הטקסט הראשוני למאמר זה כתבתי כאשר ישבתי בבוסתן של חצרות האבירים בעיר העתיקה של עכו. תחת צל  העצים העתיקים, ולצלילי פכפוך המים הזורמים מן המזרקה האוריינטלית במרכז הרחבה היפהפיה. הרוח הנעימה מלטפת את כפות רגלי היחפות, ומעסה את העור החשוף והרגיש. מימין היה פוסטר של חמאם אל פאשה התורכי, ועליה דמות של איש כורע ומקרצף את גופו של אדם אחר שבא לטהר ולנקות את הגוף והנפש גם יחד. הדמות השוכבת מתמסרת ומפקירה את גופה ללחיצות ולמגע גוף בגוף.  האדם המטפל פורש את אצבעותיו לש את הגוף, ולוחץ על המקומות הרגישים והכואבים, מזרים את הדם, ופותח את כל הצ'אקרות.  שניהם כאחד חסרי פנים, הזכירו לי את הראשים של גבי בן זנו שראיתי בתערוכה. הדמויות האנונימיות האלה, מייצגות את האידיאה של טיהור וניקוי הגוף. החלל הפנימי של החמאם בתוך קימרונות מקושתים, המחופות באבני קירמיקה בגוונים כחולים ותורקיזים.  לצד הסצנה הזאת הוצג גם צילום של שדירת העצים שעוצבה בצורת קשתות ירוקות שזורמות ברצף ומשולבת בשיחים מטפסים ירוקים, שמתפתלים ועוטפים קונסטרוציה של ברזל, ויוצרת פסל צומח.

הצללים שמתערבלים עם כתמי האור, והעלעלים המתנועעים ברוח. כולם ביחד, מנקים לי את התודעה מן המחשבות המטרידות וסוחפים אותי להלך רוח של השראה, לכתוב באופן זורם וחופשי את הגיגיי על התערוכה של גבי בן זנו.

ב. התערוכה של גבי בן זנו הותירה בי רושם כל כך עז, עד כדי כך שבשעת מנוחת צהרים במגדל נווה צדק , מצאתי את עצמי מצלמת את הראש שלי בשלל תנוחות. במהלך שינויי האור, פתאום אני מתכתבת עם הראשים של גבי בן זנו, והראשים היפהפיים של קונסטנטין ברנקוזי, שראיתי גם בסטודיו שלו בפריז , וגם בתערוכה במוזיאון קרולר מולר בהולנד.

על אף ההבדל בטכניקות ובסגנון של יצירותיהם,  המשותף לראשים של שניהם, שאלה הם ראשים אנונימיים וחסרי פרטים מזהים בדיוק כמו בצלמו ובדמותו של אלוהים שהוא רוחני וחסר דמות. הראשים שנתנו לי השראה ליצור צילומי אוטופורטרטים שלי, חשופה עד כלות, עם כל הקלוז אפ, וכל הקמטים ושערות השיבה שהאפירו. נכנסתי להזמנה שלהם ליצור ראש בטכניקה של צילום סלפי באייפון, בהמשך לדמויות של "אף אדם" בחומר שהופך ל"כל אדם" ברוח.

 

"המוזה ישנה", קונסטנטין בראנקוזי , 1910. ראש רוחני . כמעט חסר זהות אישית. מקור הצילום: ויקיפדיה.
גולגולת שוכבת. גבי בן זנו, שמן על בד, פריז 1990. הדהוד מורבידי ל"מוזה הישנה" של קוסנטנטין ברנקוזי.

ג. את האמן גבי בן זנו הכרתי כאשר הגיע כסטודנט לסידרת ההרצאות שלי על וינסנט ואן גוך שנתתי לקהל הרחב בבית ציוני אמריקה בשנת 2014. בעקבות התרשמותי ממנו כאמן איכותי, שפיתח סגנון אישי ומקורי, ובמידה מסויימת גם הושפע מוינסנט ואן גוך באמנות שלו, החלטתי לכתוב עליו ערך בויקיפדיה.

למידע נרחב יותר על האמן גבי בן זנו מוזמנים קוראי מגפון ניוז לקרוא את הערך שכתבתי עליו בויקיפדיה בשנת 2014.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%99_%D7%91%D7%9F_%D7%96%D7%A0%D7%95

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"בניתי בדיו קונסטרוקציות של ראשים, ראשים, ראשים. בשחור קווי או כתמי, וגם רישומי גולגולת מוגדלים מאוד. 

מסתבר שאם ציירתי ראשים זה נגע ישירות אלי. לאני שבי, לדמות שלי. לזהות, לשאלות קיומיות שנשאלו, וכל מיני הבזקים והארות נבואיות אשר חשמלו אותי. הייתי מאוד מוזר כלפי עצמי, מפוחד, הייתי הצל של עצמי. השתדלתי למצוא חן גם באמנות שלי, וידעתי שישנו עוד מישהו שנצמד אלי, אילם ודומם…. עבודות הדיו הרעידו את נפשי. הרגשתי מרחף, מעופף – חסר משקל. היה מושג שנקרא לצייר מהבטן, ואני הרגשתי שהבטן שלי נקרעת מתרסקת. ישבתי שיום אחד אשתגע. ציירתי כמו מונק, כמו ואן גוך. ציירתי באופן אוטומטי לחלוטין. כלפי חוץ הייתי נחמד ושתקן נוראי. במקום לדבר חייכתי. בציור הייתי חוטף ויברציות ורעידות ממש. "

גבי בן זנו, "ראש" 1976. מתוך ספר אמן  "צבעים בראש" של גבי בן זנו בשנת 2000. צילום מן הספר: סיגל גליל.

כך כותב גבי בן זנו בהקדמה על ציורי הראש שלו בקטלוג מינימליסטי מלא ראשים שצייר תחת הכותרת: "גבי בן זנו 2000 מתכתב עם גבי בן זנו ההוא משנת 1975".

את הקטלוג הוא הקדיש ליגאל תומרקין. את הטקסט הוא חותם כך: הספרון הזה מוקדש ליגאל תומרקין, המשמש לי כמודל מעניין של אמן אינדיוידואליסט. מאחר והסכים להצעתי להפיק ספרון ראשים מיצירתו, זה דחף אותי לחשוף ולהפיק את הפרק הזה בחיי."

ראש – חלל זורם פתוח וסגור. "קונטור" בברזל חלוד. פסל כאידיאה אפלטונית של מהות האדם, ומכלול תודעתו וזהותו בין חיים למוות, ומה שנותר לאחר מותו. צילום מן התערוכהשל גבי בן זנו בבית האמנים: סיגל גליל

גבי בן זנו חוזר לנושא הראש 21 שנה אחרי התערוכה שלו "צבעים בראש 1985/6" שנערכה בשנת 2000 בגלריה של הסטודיו-המכללה ללימודי אמנות ברעננה.

התערוכה הנפלאה והאינטימית "ראש" שאצר אריה ברקוביץ בבית האמנים בתל אביב  מרגשת ברוחניות שלה, ובדיאלוג שהיא יוצרת עם סוגת הדיוקן בתולדות האמנות.

בחלל הקטן והאינטימי מעוררות היצירות של בן זנו במבקרים שיח אישי פנימי, פילוסופי, פסיכולוגי, ביוגרפי על משמעות המושג ראש. האמן בן זנו הוגה כפילוסוף בחלק הגוף האנושי שמייצג את האדם, מייחד ומבדל  את זהותו ביחס לאנשים אחרים.  בעיצוב המינימליסטי המופשט של הפסלים מצד אחד, והטחות המכחול הסוערות ומלאות התנועה על גבי גזרי הנייר מצד שני, הוא יוצר מטאפיזיקה של דימויים שמייצגים את האידיאה האוניברסלית של האדם. של האדם החושב. של האדם ההוגה, של האדם היוצר, ושל האדם הרואה, וחש את העולם מסביבו.

ראשים בדו מימד. בקווים חדים כמו איבחות חרב, בגזרי נייר על קרטון, מטיח גבי בן זנו מחשבות על הקיום האנושי והרהורים על מצבו האקזיסטנציאלי של האדם. צילום מן התערוכה "ראש" סיגל גליל.

האם זהו הצלם הידוע של האדם הראשון מן הפסוק החידתי בתיאור בריאת העולם מספר בראשית?…

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ …". וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ…"

ואיך זה מתיישב עם התפיסה הרווחת ביהדות שאלוהים הוא ישות רוחנית מופשטת "אין לו דמות הגוף ואינו גוף".

ואולי התכוון כותב ספר בראשית כי אלוהים טבע באדם זיק אלוהי… והעניק לו סגולות מיוחדות…  את הנשגב והנעלה במחשבה ובמוסר… תודעה, מחשבה, רפלקסיה…  ואת גופו הגשמי של האדם הוא חנן ביופי המושלם.

פיצול זהות? או ריבוי זהויות?… הראש המפוצל של גבי בן זנו. דיוקן עצמי המשתקף מן המראה. צילום עצמי, עבודת מראה, גבי בן זנו, 1972.  השער אחורי של ספר האמן משנת 2000. צילום מן הספר: סיגל גליל

הבחירה בראש דוקא, ליצוג מהותו וזהותו של בני אדם, אולי קשורה לכך שהראש האנושי הפך להיות סימן וסמל לאינטיליגנציה, למחשבה, למרכז הפעילות הקוגניטיבית. "יש לו ראש" אומרים על אדם שנחשב חכם ואינטליגנטי. ומצד שני, בראש מרוכזת מרבית הפעילות החושנית התופסת ומתווכת לנו את העולם. העיניים הרואות, האוזניים השומעות, האף המריח, הפה שהוא הפתח שדרכו מזין האדם את גופו, וגם מרכז הדיבור והתקשורת המילולית,  והלשון האחראית על חוש הטעם.

יצירת אמנות כאידיאה פילוסופית מאפלטון דרך ברנקוזי ועד בן זנו. 

בקווים עדינים או אקספרסיביים ופראיים יוצר בן זנו רישום בברזל חלוד. בתוך כל האין, הריק, והחלל מסתתר ומקופל באופן בלתי נראה כל מה שמתרחש בראש.  מבט אל הראשים הבלתי מזוהים הללו יוצר מיידית חידה בראש המתבונן. בן זנו מפעיל אותנו באלפי שאלות שקופצות למראה הראשים החלולים שהוא יצר.

המתבונן, מנסה בשיטת הגשטאלט להשלים את הדמות בראשו. בעיני רוחו הוא מאותגר לדמיין או להבין:  מיהו בעל הראש הזה?… אולי זה הראש של האמן?… אולי זה בכלל הראש שלי?… הראש שלי שמשתקף מן הראש הזה בחומר? מן היצירה של שום אדם שאולי היא כל אדם? כולל אותי?…

וכבר היצירות והראשים האלה בתערוכה שואבים את המתבוננים לתהליך של מדיטציה, ומחשבות רפלקטיביות על זהות, זהות עצמית, ודיאלוג אמנותי, פילוסופי, פסיכולוגי. העין רואה והרוח מתנועעת בין המבקר בתערוכה לבין הראשים השותקים באלף נארטיבים בברזל ובנייר, בטקסט גזור ובכתב יד.

ראש מופשט בקווים חדים ובאנרגיה פראית. האם פיסות הנייר הגזורות מלוחות מודעות מייצגות את התכנים והרעיונות שנקלטו בראש האמן כששוטט ברחוב?

וכך סוחף אותנו גבי בן זנו לחווייה אמנותית אסתטית / אינטלקוטאלית ומנטלית, שנוצרת תוך כדי תנועה בחלל עם הראשים החידתיים שלו. האובייקטים האומנותיים והדימויים היצוקים בחומר, ומשוחים בפחם ובפיסות נייר על קרטוני קולאז'ים צבעוניים, בקווים דינמיים יוצרים תנועה של חוויות חושניות ומחשבות בראש שלנו, תוך כדי נסיון לפענח את כתב החידה שהגה הראש של גבי בן זנו, ומתכתבים עם הראשים המפוסלים, והרשומים, וגם עם תולדות האמנות, והאמנים שהשפיעו עליו.

ראשים מדברים: קולאזים על קרטון, גבי בן זנו, צילום בתערוכה "ראש" : סיגל גליל
ראש : דיאלוג חזותי בין דו-מימד לתלת מימד, בין חומר לחומר, ובין חומר לרוח. צילום בתערוכה : סיגל גליל

בקו, צורה וצבע ראשים מדברים בשפת החומר. מדברים ביניהם. מדברים איתנו המבקרים בתערוכה. ואולי מעבירים איזה שהוא שיח פנימי אישי של גבי בן זנו על מה שמתרחש בראש שלו. יש בתערוכה המופלאה הזאת, חיבור בין שפת הנפח התלת מימדי לבין המישורים השטוחים של הקולאג'ים המצויירים בדו מימד. נוצר דיאלוג בין הכתם לצורה. בין החומר לרוח.

מבט לגלריה . התערוכה "ראש" של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב. צילום: סיגל גליל.

בקולאז' – עושה בן זנו שימוש בחומרים פשוטים. קרטון וגזרי פיסות עיתון. לפעמים עם הערות ומשפטים שפזורים עליהם בכתב יד, מאוד אישי. זרם התודעה שגבי טבע בחומר התובעני ויצק וצייר בו מחשבות.

הראש של גבי, שבו נמצאות הפנים שמשמשות לזיהוי האדם, שתמונת הפורטרט שלו מככבת בכל תעודת זהות, או דרכון או רשיון רכב, חסר איפיון ספציפי.

דרך הדיוקנאות הריקים שלו , באמצעות חזרה לאמנות הפורטרט,  יוצר גבי חיבור וזרימה בין האובייקטים האמנותיים שלו לבין החלל החיצוני של הגלריה.

ראש , 1984, גבי בן זנו, פרט מן הקולאז', צילום: סיגל גליל

תנועת הריק בחלל , ממוססת את המחיצות בין הפנים לבין החוץ, בין האני לבין האחר. היא מצייגת את הדיאלוג וההרמוניה והאוסמוזה בינינו כבני אדם לבין הסביבה. בינינו לבין עצמנו. בין הראש שלנו לראשים אחרים שאנחנו חווים אותם בחושינו. בין נפח פנימי בחלל הראש, פנים הקרקפת, מקום משכנו של המוח ומרכז העצבים,  לבין החלל החיצוני אשר בגלריה. כמו הקווים האנרגטיים ביצירות "הראש" , זוהי תנועה של חללים דרך קווים פתוחים שנסגרים בתודעה שלנו, ומעברים של אנרגיות שהופכים אותנו למה שאנחנו בדיאלוג אדם – עולם.

האמן כפילוסוף. גבי בן זנו בין הראשים שלו.  צילום: מעיין תדמור. מקור: פוסט של הצילום מעובד בקיר הפייסבוק של גבי בן זנו עם סיום התערוכה.

בתערוכה חלל חיצוני וחלל מסת הגוף האנושי מתמזגים. החל משרירים , מערכות הדם והעצבים, כלי הדם, הנמימים והעורקים, השלד, העצמות שכולם יחד יוצרים את העצמי שלי את גוף האדם המתחיל בראש. מרכז החשיבה והתחושה שחווה וחש ומגיב לעולם וליקום שמסביבו דרך איברי הגוף.

כל היצירה המפוארת הזאת גוף האדם שמשוטטת בגלריה – שלכאורה היא מערכת סגורה ומגדירה את עצמה על ידי העור שכבת האפידרמיס, הפתחים והחורים והנקבים נקבים חלולים חלולים והצינורות המחברים ביניהם מן האף הפה, הנקבוביות בעור, הנקבים של מוצא המזון, והפרשות הגוף, בקצה מערכת העיכול המסתיימת בשיפולי הבטן באיזור החלציים – למעשה היא מרחב פתוח לעולם שנמצא בדיאלוג איתו דרך הראש.

שירה בברזל, קווים, כתמים על נייר: הראשים של בן זנו נוגעים ברגש וחודרים לתודעה

התערוכה של בן זנו עשירה בקונוטציות אינטרטקסטואליות של ציורי ויצירות דיוקן האדם בתולדות האמנות.  הוא מותח קו יפהפה בין הדיוקנאות והפורטרטים של ליאונרדו, רמברנדט, ואן גוך עד לראשים של תומרקין. ויוצר כל אדם באמצעות השום אדם שהוא בורא. בשיטת הגשלטאלט הוא יוצר דמות שקל מאוד להזדהות איתה ולהיכנס לתוכה. כי היא ריקה. ומזמינה את הצופה למלא באני הפנימי שלו את החלל הריק, ולמלא אותו בזהות אידיבידואלית.

ראש . 1985. גבי בן זנו, צילום: סטודיו רמי זרנגר.

ראש, 2021, גבי בן זנו, צילום סטודיו : רמי זרנגר.

אמנות הדיוקן,  אולי נחשבת לז'אנר הנעלה ביותר בתולדות האמנות. אולם, בניגוד ליצירות ז'אנר הדיוקן, והדיוקן העצמי שנועדות לייצג אדם ספציפי באמנות, בציור, רישום, צילום, פיסול וכיו"ב, הראשים של גבי בן זנו הם אנונימיים.

בעוד יצירות הפורטרט המסורתיות מציגות לרוב את פלג הגוף העליון של אדם מסוים,  ומטרתן היא להציג את החזות הכללית שלו, ולפעמים גם  להוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו, היצירות של בן זנו הן מופשטות וחסרות תווי פנים. ובכך הוא מזכיר את הראשים הנפלאים והרוחניים של קונסטנטין ברקוזי. 

בתולדות האמנות ציור הדיוקן המפורסם ביותר בעולם הוא המונה ליזה, פרי מכחולו של ליאונרדו דה וינצ'י.  דיוקן עצמי הוא כאשר האמן יוצר פורטרט של עצמו. בין הפורטרטים העצמיים המפורסמים מוכרים הדיוקנאות של רמברנדט בתקופות שונות בחייו, של וינסנט ואן גוך, שהשתמש בפניו המשתקפים במראה כתרגיל בטכניקות ציור והבעה אישית. בכל אוטופורטרט שלו הוא מביע הלך רוח אחר, ומבטא מצב נפשי שבאותו רגע השתקף לו במראה.

המונה ליזה, הדיוקן המפורסם ביותר בעולם. החיוך שמהווה חידה למתבוננים בה. ליאונרדו דה וינצ'י, 1,503,  מוזיאון הלובר. מקור: ויקפדיה.
דיוקן עצמי, עם כובע לבד אפור. וינסנט ואן גוך 1887. ציור כמייצג את דמות האמן ואת דרכו האמנותית. מקור ויקיפדיה. באדיבות מוזיאון ואן גוך באמסטרדם.

ביצירות ראש מוקדמות שלו מצייר גבי בן זנו גולגולות, עדיין מופשטות ובוואריאציות צבעוניות שונות

גולגולת. ראש חסר זהות. המוות מסיר את ההבדלים החזותיים בין בני האדם. וינסנט ואן גוך, 1887. מקור הצילום: ויקיפדיה. באדיבות מוזיאון ואן גוך אמסטרדם. מוטיב הגולגולת והראשים האנונימיים חסרי הזהות , חוזרים ומופיעים ביצירה של גבי בן זנו.
גולגולת, שמן על בד, פריז, 1990, גבי בן זנו. צילום: רמי זרנגר, מאוסף האמן. אסוציאציה לצהוב ולרטט של וינסנט ואן גוך.

 

הטקסט המוזיאלי שכתב אריה ברקוביץ אוצר התערוכה "ראש" בבית האמנים

"בתערוכה החדשה של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב, הוא חוזר לעסוק בנושא  הראש האנושי הן בתלת מימד והן בדו מימד. הראשים של גבי עשויים מוטות ברזל חלודים שמחוברים זה לזה כערמת גרוטאות שיחד מייצרים צורה שמזכירה ראש אנושי. לדבריו, הראשים הם חלולים כלומר הם גם ראשים מוחשיים וגם כלום, פסי ברזל חלודים שאוצרים בתוכם אויר שיחד אנחנו בתודעה הקיבוצית מזהים אותם כראשים.

גבי בן זנו , אמן ותיק ומיומן עוסק ביש והאין במהות ובחוסר משמעות. בדיאלוג שלו עם הצופה הוא מעניק לו קצוות שניתן לרקום מהן חוויה. הוא מייצר אשליה דרך אובייקט שיש בו אויר וקווים, אובייקט שאינו קיים פיזית . הראשים של גבי יוצרים דיאלוג עם הקונסטרוקטיביזם הרוסי של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

ראש אוניברסלי. דמות אנונימית ללא תווי פנים. קולאז' עשוי מקרעי מודעות רחוב מודבקים על קרטון ועליהם קונטור סכמטי של ראש. 1975,גבי בן זנו בתערוכתו האחרונה "ראש" בבית האמנים בתל אביב.

הוא בונה קונסטרוקציה שלדית ללא מעטפת כשהאוויר מהווה חלק שווה ואף מרכזי ביצירה. הקונסטרוקציה שנראית אקראית לכאורה, הופכת למוחשית ואף מובנת כראש אנושי לא מזוהה,אסוציאטיבית כל אחד מהצופים יכול להרכיב לעצמו.

באותה רוח של שימוש ברדי מייד זניח ומשומש, גבי תלש  חלקי קרטון ונייר מלוחות מודעות ברעננה עיר מגוריו, והפך אותם לבסיס קולאזיסטי בתוספת קווי דיו לראשים דו מימדיים. גם כאן ישנו דיאלוג מעניין עם הדאדא והמסכות של מרסל ינקו  כשהמעבר מדו מימד לתלת מימד מפתיע בדיוקו.

התערוכה בבית האמנים שמורכבת מתלת מימד ודו מימד היא מעין וריאציות מוזיקאליות על נושא. הקווים כמו מרחפים באויר מפרקים ומרכיבים צורות מורפולוגיות שבסופו של דבר נראות לנו כצופים מוכרות אבל גם פתוחות לדיון על מציאות ואשליה.".

ראש בראש: מחווה סמויה לראשים של יגאל תומרקין

בתערוכה "ראש" ניתן לראות גם מחווה סמויה ליגאל תומרקין שהשנה הלך לעולמו, והותיר אחריו חלל ענק בעולם האמנות הישראלי.

בשנת 2,000 אצרו גבי בן זנו ורעייתו חניתה את התערוכה "ראשים" לפסל יגאל תומרקין בגלריית הסטודיו ברעננה, שהם ניהלו. מסתבר, שגם את תומרקין העסיק נושא הדיוקן העצמי.

מתוך ספר אמן  "ראשים" של יגאל תומרקין שהוציא לאור הסטודיו ברעננה , 2000. 

תומרקין יצר פסלי ראשים מנותקים מן הגוף, כפורטרטים עצמיים שלו, ושל דמויות שונות בהיסטוריה ובתרבות האנושית , כגון: קארל מארקס, סוקרטס, יוליוס קיסר, מיכאלאנג'לו, פרנץ קפקה, חנוך לוין ועוד… הראשים פוסלו בגבס, או נצבעו בצבעים עזים. כבר במיצב בתערוכה במוזיאון ישראל נראים ראשים מתגלגלים.

ראשים מתגלגלים, מיצב, בתערוכת יגאל תומרקין  "לצבוע שפם לזמיר", במוזיאון ישראל 1999/2000 צילום: נעמה תומרקין.  מתוך ספר אמן לתומרקין בהפקת הסטודיו.
ראשים של תומרקין, שער קדמי בספר אמן לתומרקין, בהפקת הסטודיו ברעננה. 2000. 
הראש החי של תומרקין בין הראשים הדוממים של פסליו. צילום בסטודיו שלו בבורגתא: יון תומרקין. מקור הצילום: ויקיפדיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראשים אלה ואחרים הוצגו בתערוכות שונות. מאוחר יותר בתערוכה "זביב אל ארד" שהוצגה יחד עם סיגלית לנדאו בגלריה הראל בשנת 2013, תומרקין חושף ראשים נוספים שלו. במבט ראשון הם נראים מתגלגלים על הרצפה. כאילו נערפו על ידי איזו גיליוטינה. התערוכה ציינה 80 שנה להולדתו של תומרקין.

הראשים של תומרקין. מנותקים מן הגוף, כרותים?… מתגלגלים?…  בתערוכה "זביב אל ארד" יחד עם סיגלית לנדאו, בגלריה הראל ביפו. 2013. הצילום מאתר גלריה הראל.
מסדר תומרקין, פסלי ראשים בגבס, יגאל תומרקין, מתוך ספר אמן בהפקת הסטודיו ברעננה. 

 

כל פסלי הראשים של תומרקין מאוד ספציפיים. ניתן לזהות בהם את תווי הפנים של הדמויות שהפסל מייצג אותם.  לעומתם, פסלי הראש של בן זנו הם חלולים ואנונימיים.  אין בהם עיניים, אוזניים, אף, או פה או כל פרט מזהה אחר שיאפשר לנו לדעת של מי הראש הזה בכלל.

 

 

 

 

גולגולת שוכבת בסגול, גבי בן זנו, שמן על בד, פריז 1990. הצילום רמי זרנגר.

סידרה נוספת של ראשים יצר בן זנו בפריז בשנת 1990. אז, אלה כבר היו גולגלות. בציורים האלה על הקיום אחרי המוות, נעלמת האינדיווידואליות החזותית של ראשי האנשים. אחרי המוות כולם שווים. בעוד שתווי הפנים האנושיים מאפיינים את בני האדם ומבדילים ביניהם, בעולם האמת, כשהגוף נח בחיקה של  אמא אדמה, הגוגלות של כולם נראות דומות.

ביצירות הראשים הן החיים והן המתים של בן זנו ישנה כמיהה להיעלמות מאפייני הגוף הגשמי, פרידה מן האינדיווידואליות החזותית, וזיקוק האני לכדי אידיאה אפלטונית. הראשים של בן זנו הם אולי השתקפות או בבואה של צלם אנוש מאוד רוחני ששואף להיפרד מן החומריות, ותימצות הצורה למושג מופשט של האני החושב והיוצר.

וכמעט אפילוג – גבי על בן זנו : כמה מילים אישיות על התערוכה "ראש" 2021

ממרום גילו והוא כיום בן 78 מתאר גבי בן זנו את תחושותיו בהקשר לתערוכה שהציג בבית האמנים:

"חשבתי אקרא לתערוכה "ראש" כפי שיצרתי ליתר עבודותי מזה 36 שנים. בכל זאת חושב זה לא ראש זה הכל וזה כלום. חתיכות ברזל חלודים מאוד, נערמים לכלל כולו ריק ואוויר. "כן עושה לא אמנות". ריקנות של תוכן של חללים דמויי ראש, שהוא גם בלתי נודע, מציק לא נותן מנוח, לא מאפשר לזהות ממשות, כי אין ממשות.

והנה כעת בחיי 78 רואה הכל ריק והכל כלום. הכל חסר משמעות אשליה גדולה, אכזבה גדולה. מה כל המאמץ הזה למצוא חן. כמה טוב שאני מייצר משהו ששוה כלום כלום כלום. כך אני גאה שהתפטרתי מכל המשמעויות. ואין לי שום מחוייבות.

הסיטואציה של יצירת העבודות האלו. בתקופת הקורונה שהכל בסגר.

רתכת מיני מקסימה, כמות ברזל בנין חלוד במיוחד, מלקחיים לברזל. והגג שלנו בפריחה יפה ושמיים.

מערים סוג של ראשים בדיוק כמו שציירתי בדיו שחור ומכחול ב-84/5. מופתע שהכל נוצר זהה בריתוכים כמו במכחול.

תבניות מובנות שהיו מאוחסנות בראשי. קמו ונערמו מעצמם.

הקולאג'ים 50X70 סמ'  1986/7.

הרבה קרעי נייר שקולפו מלוחות המודעות העירונים ברעננה. "

ביקור כתבת מגפון בתערוכה "ראש". גבי בן זנו מעלה פוסט בפייסבוק על ביקורה של סיגל גליל בתערוכתו בבית האמנים. הצילום באדיבות גבי בן זנו.

כמה מילים על האמן גבי בן זנו

גַּבִּי בֵּן זָנוֹ שנולד במקנס ב – 1943 החל ליצור בשדה האמנות הישראלי בשנות השבעים של המאה העשרים. הנושאים הבולטים ביצירתו מתחילים בצורות גאומטריות מופשטות המאופיינות במינימליזם צורני, עבור דרך ייצוגי הגוף האנושי במגוון הופעותיו; החל בעירום נשי, ראשים וגולגולות אדם כאלגוריות לוואניטס וממנטו מורי, ובין אם אלה סצנות אהבה אירוטיות. ביצירתו המאוחרת של בן זנו עוסק בסוגת טבע דומם ומתמקד בעיקר בפרחים. יצירתו של בן זנו מייצגת את המרחב המטאפיזי בין אהבה למוות ואת המתח האקזיסטנציאלי בין שכל לרגש בין תשוקה ליופי, בין הרציונלי לכאוטי.

עמוד השער של ספר אמן  "צבעים בראש 1985/6". הצילום מ-1972 , עבודת מראה עם הראש המפוצל של גבי בן זנו.  צילום מספר האמן: סיגל גליל

החשיפה הראשונה של בן זנו לציור הייתה כנער בן 13, כאשר פגש באקראי את הצייר צבי שור אשר ניסה לתפוס נקודת מבט לציור הצריפים ועצי האקליפטוס שליד בית הוריו של בן זנו בפתח תקוה. לימים הסתבר שזה היה מפגש גורלי שקבע את המשך דרכו כצייר. צבי שור הזמין אותו להצטרף לחוג הציור שלימד בפתח תקווה.

צילום על ידי בן משפחה, שמראה את בן זנו כנער הצעיר יושב ומצייר ורד על שיח שפרח בגינת הוריו, מתעד את משיכתו לציור עוד בנעוריו, ומבשר כבר על כיוון הזהות האישית והמקצועית שלו בעתיד כאמן. כבר בנעוריו ביקר בן זנו במוזיאונים ובגלריות, ונחשף לתערוכות בינלאומיות חשובות כגון  האימפרסיוניסטים ועל אמנים כווינסנט ואן גוך, ואז'ן דלקרואה שהוצגו במוזיאון תל אביב.

את לימודי האמנות הגבוהים שלו החל בן זנו במכון אבני לאמנות בתל אביב. שם הוא פגש אמנים ישראליים חשובים כמו אבשלום עוקשי, יחזקאל שטרייכמן, משה פרופס ועוד. במכון אבני הוא גם פגש את הציירת חניתה בירנפלד,  שאביה אהרון בירנפלד היה מראשוני הצלמים של תל אביב. בשנת 1966 הם נישאו. המורה שלהם, הצייר יחזקאל שטרייכמן, שימש כשושבין בחתונתם.

בשנים 76–1975,  בתקופת התמחותו בניו-יורק עם מלגת לימודים שקיבל מקרן התרבות אמריקה ישראל והמועצה לאמנות , הוא השתלם בהדפס אמנותי, בקולנוע נסיוני, ולמד אמנות אצל אגנס דניס ולואיז בורז'ואה, בסקול אוף ויזואל ארטס, וכן עבר התמחויות בצילום ובתהליכי יציקה מתקדמים בפיסול, במכון פראט Pratt Institute.

בניו יורק הוא נחשף לאמנים האמריקאיים שפעלו אז בסצנת האמנות הניו יורקית, בהם רוברט ראושנברג, רוברט מורים, נאם ג'ון פייק, ועוד. בתפוח הגדול הוא נשאב לפעילות האמנותית בסצנת הסוהו והמוזאונים, והתוודע לגלריות הסוהו, גלריית הקיטשן, ולחלל PS1 , סצנה תרבותית תוססת אשר הצמיחה את אמנות הווידיאו, את אמנות ההפנינג, ואת האמנות המינימליסטית.

בגיל 34 החליט בן זנו להקדיש את חייו לעיסוק באמנות.

בשנות השבעים, עם חזרתו לארץ, הוא הציג בין היתר כמה תערוכות יחיד, בהן: עבודות בכתום, במוזיאון חיפה. אישה / גוף ברזל / שמן בגלריה הוראס ריכטר, ועבודות רישום ברזל בגלריה העירונית בית יד לבנים ברעננה. ביצירתו הבשלה והמאוחרת יותר הושפע בן זנו מן האקספרסיביות העזה של וינסנט ואן גוך, חיים סוטין, וג'קסון פולוק, ומנגד, מן המינימליזם הקונספטואלי והגאומטרי , וכן מן המדיטטיביות של אמנים מופשטים של שדות צבע כמו מארק רותקו.

סגנון יצירתו, המתפרש על פני מגוון זרמים בתולדות האמנות, נע בין הרישום המצומצם, המדיטיטיבי ולעיתים גאומטרי, ועד לציור אקספרסיבי חושני מתפרץ, נוטף צבע ומלא רגש בשמן על בד. בן זנו הציג גם מיצבים, והעביר את הרישום הפיגורטיבי שלו מן הנייר אל רישום מפוסל במתכות שונות החל בברזל, וכלה בפליז מצופה זהב. טכניקות העבודה של בן זנו מגוונות והוא יוצר כאמן ציור, רישום, הדפס, פיסול שטוח, קולנוע נסיוני, ומיצב.

ביצירתו עושה בן זנו שימוש בקשת רחבה של חומרים. החל ברישום של עיפרון על נייר, ציור של צבע שמן על בד, דרך שימוש בצבעים תעשייתיים על אריזות קרטון משומשות שהושטחו, עבור דרך תגזירי לבד, הדפסי תחריט, מוטות ברזל מכופפים, חומרים מתכלים כגון עץ, וכלה במתכות מעודנות כגון חוטי פליז מצופים בזהב.

עבודתו של בן זנו מאופיינת במתח בין הסגנון האקספרסיבי-דרמטי שמתבטא בהטחות צבע עזות, לבין מינימליזם מאופק ועידון מדיטטיבי כמעט זני, ברישומים דלי קווים אך מלאי הבעה ורגש.

בשנת 1972 זכה בן זנו במדליית הכסף בפסטיבל הסרטים בוונציה על סרטו הקצר "צורה וקו", סרטון הנפשה של התרחשות קינטית.

גודל יצירותיו המפוסלות בברזל יכול להתפרש על פני קירות הגלריה, או להצטמצם למידות של פסלים זעירים שיכולים לשמש גם כתכשיט מצופה זהב. אחד מרישומי הראש של בן זנו הוגדל לפסל עשוי קורות של פיגומי עץ בגובה כ 6–7 מטר. הפסל הארעי הוצב ברחבת בית יד לבנים ברעננה. בשנת 1985 הוצב פסל אחר שלו העשוי מחומרים מתכלים בבסיס חיל האוויר בחצור.

יצירותיו של בן זנו נמצאות באוספים של המוזאונים החשובים בארץ כגון: מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון חיפה לאמנות,  וכן באוסף L.A. WORLD PRINT CENTER; וכן בגלריה הלאומית של תאילנד בבנגקוק The National Gallery, Bangkok, Thailand. עבודותיו הוצגו בתערוכות במוזאונים החשובים בארץ ויצירותיו ייצגו את ישראל בתערוכות ובגלריות בעולם.

גילוי נאות:

א. את הטקסט הראשוני למאמר זה כתבתי כאשר ישבתי בבוסתן של חצרות האבירים בעיר העתיקה של עכו. תחת צל  העצים העתיקים, ולצלילי פכפוך המים הזורמים מן המזרקה האוריינטלית במרכז הרחבה היפהפיה. הרוח הנעימה מלטפת את כפות רגלי היחפות, ומעסה את העור החשוף והרגיש. מימין היה פוסטר של חמאם אל פאשה התורכי, ועליה דמות של איש כורע ומקרצף את גופו של אדם אחר שבא לטהר ולנקות את הגוף והנפש גם יחד. הדמות השוכבת מתמסרת ומפקירה את גופה ללחיצות ולמגע גוף בגוף.  האדם המטפל פורש את אצבעותיו לש את הגוף, ולוחץ על המקומות הרגישים והכואבים, מזרים את הדם, ופותח את כל הצ'אקרות.  שניהם כאחד חסרי פנים, הזכירו לי את הראשים של גבי בן זנו שראיתי בתערוכה. הדמויות האנונימיות האלה, מייצגות את האידיאה של טיהור וניקוי הגוף. החלל הפנימי של החמאם בתוך קימרונות מקושתים, המחופות באבני קירמיקה בגוונים כחולים ותורקיזים.  לצד הסצנה הזאת הוצג גם צילום של שדירת העצים שעוצבה בצורת קשתות ירוקות שזורמות ברצף ומשולבת בשיחים מטפסים ירוקים, שמתפתלים ועוטפים קונסטרוציה של ברזל, ויוצרת פסל צומח.

הצללים שמתערבלים עם כתמי האור, והעלעלים המתנועעים ברוח. כולם ביחד, מנקים לי את התודעה מן המחשבות המטרידות וסוחפים אותי להלך רוח של השראה, לכתוב באופן זורם וחופשי את הגיגיי על התערוכה של גבי בן זנו.

ב. התערוכה של גבי בן זנו הותירה בי רושם כל כך עז, עד כדי כך שבשעת מנוחת צהרים במגדל נווה צדק , מצאתי את עצמי מצלמת את הראש שלי בשלל תנוחות. במהלך שינויי האור, פתאום אני מתכתבת עם הראשים של גבי בן זנו, והראשים היפהפיים של קונסטנטין ברנקוזי, שראיתי גם בסטודיו שלו בפריז , וגם בתערוכה במוזיאון קרולר מולר בהולנד.

על אף ההבדל בטכניקות ובסגנון של יצירותיהם,  המשותף לראשים של שניהם, שאלה הם ראשים אנונימיים וחסרי פרטים מזהים בדיוק כמו בצלמו ובדמותו של אלוהים שהוא רוחני וחסר דמות. הראשים שנתנו לי השראה ליצור צילומי אוטופורטרטים שלי, חשופה עד כלות, עם כל הקלוז אפ, וכל הקמטים ושערות השיבה שהאפירו. נכנסתי להזמנה שלהם ליצור ראש בטכניקה של צילום סלפי באייפון, בהמשך לדמויות של "אף אדם" בחומר שהופך ל"כל אדם" ברוח.

 

"המוזה ישנה", קונסטנטין בראנקוזי , 1910. ראש רוחני . כמעט חסר זהות אישית. מקור הצילום: ויקיפדיה.
גולגולת שוכבת. גבי בן זנו, שמן על בד, פריז 1990. הדהוד מורבידי ל"מוזה הישנה" של קוסנטנטין ברנקוזי.

ג. את האמן גבי בן זנו הכרתי כאשר הגיע כסטודנט לסידרת ההרצאות שלי על וינסנט ואן גוך שנתתי לקהל הרחב בבית ציוני אמריקה בשנת 2014. בעקבות התרשמותי ממנו כאמן איכותי, שפיתח סגנון אישי ומקורי, ובמידה מסויימת גם הושפע מוינסנט ואן גוך באמנות שלו, החלטתי לכתוב עליו ערך בויקיפדיה.

למידע נרחב יותר על האמן גבי בן זנו מוזמנים קוראי מגפון ניוז לקרוא את הערך שכתבתי עליו בויקיפדיה בשנת 2014.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%99_%D7%91%D7%9F_%D7%96%D7%A0%D7%95

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן