דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

הקורונה הולידה שלל הצגות חדשות בתיאטרון שלנו. "הסבתות", שכתבה (עם רוני סיני) וביימה שירילי דשא, היא אחת מהן.

ארבעה שחקנים גברים – ארז שפריר, יוסי עיני, ניר רון, ויטאלי פרידלנד, מגלמים ארבע נשים, שהן הסבתות האמיתיות שלהם (השחקנים היו שותפים בכתיבה). הן נמצאות בדיור מוגן ומתמודדות עם פחדים, תשוקות, בדידות ועם הנכדים שנטשו אותן. יחד איתן מופיעה אחות מוסמכת, סוזנה פפיאן, שעוזרת להן להפיג את השעמום בעזרת ריקודים ושירים.

הרעיון מעניין, התוצאה פחות. זוהי קומדיית מצבים, שבה ארבע הסבתות אמורות לצחוק על עצמן ולהצחיק אותנו. אבל המצבים מגוחכים ואפילו נלעגים, וארבע הסבתות נראות כמו קריקטורות של סבתות. אם הייתי סבתא, הייתי נעלבת.

מה שיותר מקומם, שמדובר במה שנראה כמו חלטורה במסווה של תיאטרון איכותי. אני מתפלא על שירילי דשא המוכשרת, שחתומה על ההצגה, שלא עצרה לרגע ואמרה: אינני יכולה לעמוד מאחורי הדבר הזה כזו. גם הסיום המלודרמטי נראה מאולץ ומודבק כדי לסיים איכשהו את המופע הפאתטי והמגוחך.

ועכשיו גילוי נאות: הרבה סבתות באולם צחקו ואף ליוו את ההצגה במחיאות כפיים. אני יצאתי מההצגה בתחושה של החמצה. "הסבתות" של החאן לא דיברו אלי.  ובשתי מילים: סיפורי סבתא.