Skip to content

"גורלו של מר כהן" בתיאטרון הנגב: ככה לא עושים סאטירה

כל דמיון למציאות הישראלית אינו מקרי, אבל "גורלו של מר כהן" אינה סאטירה בועטת ונשכנית כפי שהיא מתיימרת להיות, אלא הצגה רדודה ופשטנית. גם שחקן החיזוק אורי גבריאל לא מצליח להציל את המצב
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★

מבקר התיאטרון המיתולוגי ד"ר חיים גמזו זכור, בין השאר, מביקורת בת חמש מילים, שכתב על ההצגה "סמי ימות בשש": "לדידי יכול היה למות בחמש".

נזכרתי במשפט הזה כשצפיתי בסאטירה "גורלו של מר כהן", שכתבו רענן פז ואמיר ירושלמי, וביים איסי ממנוב נוריאל. מר כהן הוא אזרח שנבחר למות למען השלום. כל ניסיונותיו להתנגד עולים בתוהו ואחרי שעה, בסיום העלילה, הוא מתיישב סופסוף, מרצונו החופשי, על הכיסא החשמלי. חבל שהוא לא עשה זאת קודם.

קורבן השלום. צילום: אייל בריברם

מר כהן הוא קורבן השלום בסאטירה פוליטית, שמפגישה דיקטטור מושחת עם מגישת טלוויזיה שאפתנית ואת האזרח הקטן מול הממסד הדורסני. סאטירה פוליטית? לא ממש. כל דמיון למציאות הישראלית אינו מקרי, אבל "גורלו של מר כהן" אינה סאטירה בועטת ונשכנית כפי שהיא מתיימרת להיות, אלא הצגה רדודה ופשטנית. גם שחקן החיזוק אורי גבריאל לא מצליח להציל את המצב. וחבל.

מה חשבו לעצמם הכותבים והבמאי כאשר החליטו להעלות את ההצגה? שהקהל מטומטם? ראוי לתיאטרון הנגב להתמודד עם חומרים איכותיים ומאתגרים ולא עם חלטורה, שעושה צחוק מהסאטירה, ומזלזלת באינטליגנציה של הקהל.

חסרה לנו סאטירה בתיאטרון הישראלי. אולי המציאות אצלנו עולה על דמיון ועל כל מחזה, אבל זו אינה סיבה להעלות הצגות מעליבות במסווה של סאטירה פוליטית.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן