Skip to content

"בית ג'וצי": ליידי גאגא גונבת את ההצגה

"בית גוצ'י" מתהדר בשחקנים עוצמתיים והוא מספיק עמוס כדי להיות מהנה ביחס לאורכו המופרז, אם כי היעילות הכללית נופלת לעיתים בשל התסריט האמפתי

"בית ג'וצי": ליידי גאגא גונבת את ההצגה

"בית גוצ'י" מתהדר בשחקנים עוצמתיים והוא מספיק עמוס כדי להיות מהנה ביחס לאורכו המופרז, אם כי היעילות הכללית נופלת לעיתים בשל התסריט האמפתי

"בית גוצ'י" מתהדר בשחקנים עוצמתיים והוא מספיק עמוס כדי להיות מהנה ביחס לאורכו המופרז, אם כי היעילות הכללית נופלת לעיתים בשל התסריט האמפתי

.

עברו יותר מ-26 שנים מאז הרצח של מאוריציו גוצ'י, שניהל בעבר את עסקי האופנה המפורסמים של משפחתו. הפשע עלה לכותרות והרעיד את תעשיית האופנה. "בית גוצ'י" לא רק חוזר לרגע הזה, אלא קופץ שני עשורים אחורה, כדי לבנות את מערכות היחסים, הסכסוך והאירועים שהובילו למותו. בבימויו של רידלי סקוט מתסריט מאת בקי ג'ונסטון ו-רוברטו בנטיבנה – השואבים מהספר, 'הבית של גוצ'י: סיפור סנסציוני של רצח, טירוף, זוהר וחמדנות', מאת שרה גיי פורדן – "בית גוצ'י" מתהדר בשחקנים עוצמתיים והוא מספיק עמוס כדי להיות מהנה ביחס לאורכו המופרז, אם כי היעילות הכללית נופלת לעיתים בשל התסריט האמפתי.

"בית גוצ'י" עוקב אחר פטריציה רג'יאני (ליידי גאגא), בתו של בעל עסק למשאיות אשר זוכה לכבוד אביה על היכולת לזייף חתימות. פטריציה פוגשת את מאוריציו (אדם דרייבר) במסיבה והם מתחתנים זמן קצר לאחר מכן, החלטה שמכעיסה את אביו, רודולפו גוצ'י (ג'רמי איירונס). מאוריציו מסתפק בעבודה אצל אביה של אשתו, אבל פטריציה מכירה את כוחו של השם גוצ'י ופועלת להחזיר את מאוריציו לחסדיו הטובים של רודולפו – כלומר, על ידי יצירת קשר טוב עם דודו, אלדו גוצ'י (אל פאצ'ינו) ובמידה פחותה, עם בנו האאוטסיידר של אלדו, פאולו (ג'ארד לטו). מתוך כוונה להפוך את מאוריציו לשם גדול בחברה של משפחתו, משהו שהוא בהחלט נשען אליו, בני הזוג עובדים על עלייתם לפסגה, תוך השלכות חמורות.

המשחק של ליידי גאגא בתור פטריציה הוא ללא ספק אחד הדברים הטובים ביותר ב-"בית גוצ'י", מספיק מגוחך מבלי לגדוש יתר על המידה. היא באמת מתחייבת למבטא איטלקי ממרבית השחקנים, וכאשר הזמן מחייב זאת, התיאור שלה יכול להיות הרסני ומצחיק בו זמנית. עם זאת, אחת האכזבות הגדולות ביותר של הסרט היא כמה מעט מובן לגבי הפרספקטיבה הכוללת שלה. התסריט יכול היה להשתמש בהרבה יותר ליטוש ביחס למה שמניע את פטריציה מלבד כסף וכוח. שאלות לגבי איך היא באמת מרגישה לגבי משפחת גוצ'י, מאוריציו ספציפית וחייה בכלל, אבל "בית גוצ'י" לא מתעכב מספיק זמן כדי להרהר או לחקור את הפנימיות שלה מעבר לבחירות שהיא עושה כדי לתקוע טריז בין בני משפחת גוצ'י.

עד שמאוריציו עוזב אותה והיא מנסה לחזור לחייו, לא ברור אם היא אי פעם אהבה אותו בכלל, או שפטריציה רק נמשכה למורשת ולעושר של משפחת האופנה. "בית גוצ'י" מקפיד להשאיר את פטריציה בתחושה של אאוטסיידרית – בכל פעם שהיא מנסה להכניס את רגלה דרך הדלת, היא נדחפת החוצה על ידי הערה שמשמיע בן משפחה, כולל עורך דינו של רודולפו, דומניקו דה סול (ג'ק יוסטון). אבל הסרט לא מנצל את זה לעתים קרובות מספיק, מה שבונה את המתח לקראת מותו של מאוריציו – ואת האווירה ברגע שהסיפור מתפרק – כמאופק במקצת.

בעוד שסרטו של סקוט אף פעם לא לועג לדמויות או לרצינות שבה הם מתייחסים לעבודה הפנימית של העסק ולעניינים המשפחתיים שלהם, "בית ג'וצ'י" מבזבז הזדמנות להיות הרבה יותר כיף ממה שהוא. התלבושות (שעוצבות על ידי ג'נטי ייטס) הן ללא דופי, מעניקות לסיפור ולדמויות דחיפה של דרמה ואווירה של חשיבות עצמית, שמחלחלת לכל רגע לאורך הסרט. עם זאת, יש הרבה פוטנציאל שלא מנוצל, כשהפעימות הרגשיות של הסרט חסרות אפקטיביות, מנעד או קתרזיס. אפילו הרצח של מאוריציו נופל בסופו של דבר כפחות רגשי מהאופן שבו הוא מטופל.

ואחרי יותר משעתיים ו-46 דקות, הקצב של "בית גוצ'י" מותיר היבטים מסוימים של התסריט כזקוקים לכתיבה הדוקה יותר. בסופו של דבר, נראה שהשחקנים בהחלט נהנים מהאווירה בצילומים, כשההופעה של לטו מצליחה להביא כמה צחוקים ו-פאצ'ינו מאמץ את הלהט שבפרסונה של אלדו. לשם כך, "בית גוצ'י" בהחלט מגיע לפסגות של דרמה ודקדנטיות של אופרת סבון ללא זיופים; ועדיין, זה דורש דחיפה אנרגטית כדי להדביק את הסיום הרגשי והמפותל. אז בעוד "בית גוצ'י" הוא מלודרמטי מספיק כדי להיות מושך ומסקרן לצד משחק משובח, היה צורך לגהץ חלק גדול מהסיפור ולחקור אותו עוד יותר, כדי להשיג משהו מעבר לשטחיות חצי רצינית.

"בית גוצ'י" | "House of Gucci" – עכשיו בבתי הקולנוע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"בית גוצ'י" מתהדר בשחקנים עוצמתיים והוא מספיק עמוס כדי להיות מהנה ביחס לאורכו המופרז, אם כי היעילות הכללית נופלת לעיתים בשל התסריט האמפתי

.

עברו יותר מ-26 שנים מאז הרצח של מאוריציו גוצ'י, שניהל בעבר את עסקי האופנה המפורסמים של משפחתו. הפשע עלה לכותרות והרעיד את תעשיית האופנה. "בית גוצ'י" לא רק חוזר לרגע הזה, אלא קופץ שני עשורים אחורה, כדי לבנות את מערכות היחסים, הסכסוך והאירועים שהובילו למותו. בבימויו של רידלי סקוט מתסריט מאת בקי ג'ונסטון ו-רוברטו בנטיבנה – השואבים מהספר, 'הבית של גוצ'י: סיפור סנסציוני של רצח, טירוף, זוהר וחמדנות', מאת שרה גיי פורדן – "בית גוצ'י" מתהדר בשחקנים עוצמתיים והוא מספיק עמוס כדי להיות מהנה ביחס לאורכו המופרז, אם כי היעילות הכללית נופלת לעיתים בשל התסריט האמפתי.

"בית גוצ'י" עוקב אחר פטריציה רג'יאני (ליידי גאגא), בתו של בעל עסק למשאיות אשר זוכה לכבוד אביה על היכולת לזייף חתימות. פטריציה פוגשת את מאוריציו (אדם דרייבר) במסיבה והם מתחתנים זמן קצר לאחר מכן, החלטה שמכעיסה את אביו, רודולפו גוצ'י (ג'רמי איירונס). מאוריציו מסתפק בעבודה אצל אביה של אשתו, אבל פטריציה מכירה את כוחו של השם גוצ'י ופועלת להחזיר את מאוריציו לחסדיו הטובים של רודולפו – כלומר, על ידי יצירת קשר טוב עם דודו, אלדו גוצ'י (אל פאצ'ינו) ובמידה פחותה, עם בנו האאוטסיידר של אלדו, פאולו (ג'ארד לטו). מתוך כוונה להפוך את מאוריציו לשם גדול בחברה של משפחתו, משהו שהוא בהחלט נשען אליו, בני הזוג עובדים על עלייתם לפסגה, תוך השלכות חמורות.

המשחק של ליידי גאגא בתור פטריציה הוא ללא ספק אחד הדברים הטובים ביותר ב-"בית גוצ'י", מספיק מגוחך מבלי לגדוש יתר על המידה. היא באמת מתחייבת למבטא איטלקי ממרבית השחקנים, וכאשר הזמן מחייב זאת, התיאור שלה יכול להיות הרסני ומצחיק בו זמנית. עם זאת, אחת האכזבות הגדולות ביותר של הסרט היא כמה מעט מובן לגבי הפרספקטיבה הכוללת שלה. התסריט יכול היה להשתמש בהרבה יותר ליטוש ביחס למה שמניע את פטריציה מלבד כסף וכוח. שאלות לגבי איך היא באמת מרגישה לגבי משפחת גוצ'י, מאוריציו ספציפית וחייה בכלל, אבל "בית גוצ'י" לא מתעכב מספיק זמן כדי להרהר או לחקור את הפנימיות שלה מעבר לבחירות שהיא עושה כדי לתקוע טריז בין בני משפחת גוצ'י.

עד שמאוריציו עוזב אותה והיא מנסה לחזור לחייו, לא ברור אם היא אי פעם אהבה אותו בכלל, או שפטריציה רק נמשכה למורשת ולעושר של משפחת האופנה. "בית גוצ'י" מקפיד להשאיר את פטריציה בתחושה של אאוטסיידרית – בכל פעם שהיא מנסה להכניס את רגלה דרך הדלת, היא נדחפת החוצה על ידי הערה שמשמיע בן משפחה, כולל עורך דינו של רודולפו, דומניקו דה סול (ג'ק יוסטון). אבל הסרט לא מנצל את זה לעתים קרובות מספיק, מה שבונה את המתח לקראת מותו של מאוריציו – ואת האווירה ברגע שהסיפור מתפרק – כמאופק במקצת.

בעוד שסרטו של סקוט אף פעם לא לועג לדמויות או לרצינות שבה הם מתייחסים לעבודה הפנימית של העסק ולעניינים המשפחתיים שלהם, "בית ג'וצ'י" מבזבז הזדמנות להיות הרבה יותר כיף ממה שהוא. התלבושות (שעוצבות על ידי ג'נטי ייטס) הן ללא דופי, מעניקות לסיפור ולדמויות דחיפה של דרמה ואווירה של חשיבות עצמית, שמחלחלת לכל רגע לאורך הסרט. עם זאת, יש הרבה פוטנציאל שלא מנוצל, כשהפעימות הרגשיות של הסרט חסרות אפקטיביות, מנעד או קתרזיס. אפילו הרצח של מאוריציו נופל בסופו של דבר כפחות רגשי מהאופן שבו הוא מטופל.

ואחרי יותר משעתיים ו-46 דקות, הקצב של "בית גוצ'י" מותיר היבטים מסוימים של התסריט כזקוקים לכתיבה הדוקה יותר. בסופו של דבר, נראה שהשחקנים בהחלט נהנים מהאווירה בצילומים, כשההופעה של לטו מצליחה להביא כמה צחוקים ו-פאצ'ינו מאמץ את הלהט שבפרסונה של אלדו. לשם כך, "בית גוצ'י" בהחלט מגיע לפסגות של דרמה ודקדנטיות של אופרת סבון ללא זיופים; ועדיין, זה דורש דחיפה אנרגטית כדי להדביק את הסיום הרגשי והמפותל. אז בעוד "בית גוצ'י" הוא מלודרמטי מספיק כדי להיות מושך ומסקרן לצד משחק משובח, היה צורך לגהץ חלק גדול מהסיפור ולחקור אותו עוד יותר, כדי להשיג משהו מעבר לשטחיות חצי רצינית.

"בית גוצ'י" | "House of Gucci" – עכשיו בבתי הקולנוע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן