Skip to content

"הדיבוק – גרסת הבמאי" בתיאטרון הבית: יומרנות ללא כסוי

הבטיחו לנו תיאטרון אלטרנטיבי, בועט, חתרני ולוחמני. במבחן התוצאה קיבלנו יצירה מבולבלת, כאילו אוונגארדית, ואוסף של פרובוקציות, שמובילות לשומקום. גם הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות

"הדיבוק – גרסת הבמאי" בתיאטרון הבית: יומרנות ללא כסוי

הבטיחו לנו תיאטרון אלטרנטיבי, בועט, חתרני ולוחמני. במבחן התוצאה קיבלנו יצירה מבולבלת, כאילו אוונגארדית, ואוסף של פרובוקציות, שמובילות לשומקום. גם הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה  

★★★★★

לפני הכל אני חייב להתוודות, שהרבה זמן לא ראיתי הצגה כל כך יומרנית. יומרנות זה בסדר באמנות. השאלה החשובה, האם ליומרנות יש כיסוי?

בין שני עולמות. צילום: אורי רובינשטיין

יצירת המופת "הדיבוק – בין שני עולמות" של אנסקי מספרת על אהבה גדולה מהחיים ועל התנגשות בין שני עולמות: עולם החומר ועולם הרוח. "הדיבוק – גרסת הבמאי", בבימוי אבי גיבסון בר-אל ובביצוע קבוצת "סמרטוט", נוצרה בהשראת "הדיבוק" המקורי. יצירה אקטואלית לכאורה, נגד הון שלטון, כפיה דתית, כיבוש, אפליית נשים, ונגד דיכוי רוחו של האדם מול הממסד הדורסני.

עד כאן הכל בסדר. מסרים חשובים הראויים ליצירה אמנותית חדה ונוקבת. אבל מרוב רצון לבטא את המסרים האלה, קיבלנו יצירה מבולבלת, כאילו אוונגארדית, בביצוע שחקנים, שנעים על הבמה בלי תכלית ובלי סיבה אמיתית.

לאורך כל ההצגה בלט רצונו של הבמאי להוכיח את כשרונו וייחודו באמצעות המצאות בימתיות מקוריות. הדומיננטיות הזו כמעט והעלימה את נוכחותם של השחקנים, שנראו, רוב הזמן, כמו מריונטות בידי הבמאי. קצת צניעות, אפרופו גרסת הבמאי, לא היתה מזיקה כאן.

יש רופא באולם? צילום: אורי רובינשטיין

השפה של גיבסון בר-אל אינה מגובשת ולכן ההצגה התפזרה לכל עבר, יחד עם המסרים שלה. בלי מיקוד, בלי רגש עמוק, בלי טלטלה חזקה, עם קצת חומר למחשבה. איזו אכזבה. אם ניקח כל סצנה בנפרד, היו בהצגה כמה תמונות יפות ואפילו מעניינות. אבל הן לא התחברו לכדי יצירה שלמה וזורמת. מצד שני היו לא מעט סצנות מביכות. התוצאה: שיעמום אמנותי עמוק.

והעיקר – הבטיחו לנו תיאטרון אלטרנטיבי, בועט, חתרני ולוחמני. במבחן התוצאה קיבלנו אוסף של פרובוקציות, שמובילות לשומקום. גם הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.

"הדיבוק – גרסת הבמאי" נדבקה כנראה במחלה מדבקת. יש רופא באולם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה  

★★★★★

לפני הכל אני חייב להתוודות, שהרבה זמן לא ראיתי הצגה כל כך יומרנית. יומרנות זה בסדר באמנות. השאלה החשובה, האם ליומרנות יש כיסוי?

בין שני עולמות. צילום: אורי רובינשטיין

יצירת המופת "הדיבוק – בין שני עולמות" של אנסקי מספרת על אהבה גדולה מהחיים ועל התנגשות בין שני עולמות: עולם החומר ועולם הרוח. "הדיבוק – גרסת הבמאי", בבימוי אבי גיבסון בר-אל ובביצוע קבוצת "סמרטוט", נוצרה בהשראת "הדיבוק" המקורי. יצירה אקטואלית לכאורה, נגד הון שלטון, כפיה דתית, כיבוש, אפליית נשים, ונגד דיכוי רוחו של האדם מול הממסד הדורסני.

עד כאן הכל בסדר. מסרים חשובים הראויים ליצירה אמנותית חדה ונוקבת. אבל מרוב רצון לבטא את המסרים האלה, קיבלנו יצירה מבולבלת, כאילו אוונגארדית, בביצוע שחקנים, שנעים על הבמה בלי תכלית ובלי סיבה אמיתית.

לאורך כל ההצגה בלט רצונו של הבמאי להוכיח את כשרונו וייחודו באמצעות המצאות בימתיות מקוריות. הדומיננטיות הזו כמעט והעלימה את נוכחותם של השחקנים, שנראו, רוב הזמן, כמו מריונטות בידי הבמאי. קצת צניעות, אפרופו גרסת הבמאי, לא היתה מזיקה כאן.

יש רופא באולם? צילום: אורי רובינשטיין

השפה של גיבסון בר-אל אינה מגובשת ולכן ההצגה התפזרה לכל עבר, יחד עם המסרים שלה. בלי מיקוד, בלי רגש עמוק, בלי טלטלה חזקה, עם קצת חומר למחשבה. איזו אכזבה. אם ניקח כל סצנה בנפרד, היו בהצגה כמה תמונות יפות ואפילו מעניינות. אבל הן לא התחברו לכדי יצירה שלמה וזורמת. מצד שני היו לא מעט סצנות מביכות. התוצאה: שיעמום אמנותי עמוק.

והעיקר – הבטיחו לנו תיאטרון אלטרנטיבי, בועט, חתרני ולוחמני. במבחן התוצאה קיבלנו אוסף של פרובוקציות, שמובילות לשומקום. גם הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.

"הדיבוק – גרסת הבמאי" נדבקה כנראה במחלה מדבקת. יש רופא באולם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן