חייו של נתן אלתרמן היו דרמה אחת גדולה, עם הרבה יצרים, מאבקים, הצלחות וכישלונות.

הדרמה הגדולה הזו מורכבת מכמה דרמות אישיות ופוליטיות: יחסיו הטעונים עם אשתו רחל מרקוס ועם המאהבת צילה בינדר, יחסיו המסובכים והמורכבים עם בתו המשוררת תרצה אתר, הקונפליקטים עם בן גוריון ותנועת העבודה, והמעבר שלו ממשורר כמעט לאומי לאיש של ארץ ישראל השלמה. וגם – המבקרים שהציקו לו ובראשם נתן זך, שפשוט זילזל בו ובשירתו, ואלתרמן לקח זאת ללב.

על כל אלה ועוד מבוסס המחזה המוזיקלי "עוד חוזר הניגון", שכתב מוטי לרנר על-פי הביוגרפיה של דן לאור וביים משה ("הזמר במסכה") קפטן. המחזה מאפשר לנו לראות ולנסות להבין את האדם שמאחורי המילים. את דמותו של אמן מיוסר, שהאמנות חזקה ממנו. את חולשותיו של יוצר, שאוהב לשתות, שזקוק לאהבה ומרוכז בעיקר בעצמו. והוא רוצה לטעום מכל העולמות.

המחזה אינו נאמן תמיד לעובדות ההיסטוריות, וזה בסדר. המחזאי לרנר לקח לעצמו חירות בכתיבה ובפרשנות. איך ההצגה? לפעמים משוחקת מדי, בעיקר בהתחלה, ויש בה קטעים מביכים ולא ממש משכנעים. אבל מעל הכל זו הצגה מרגשת. עם הרבה עוצמה, כאב וקסם.

והשירים הנפלאים. במהלך ההצגה משולבים השירים שכתבו אלתרמן ובתו תרצה אתר. בין השירים – "פגישה לאין קץ", "בכל זאת יש בה משהו", "אליפלט", "אוריאנה", "שלמה ושלמי", "אהבתיה" ו"שיר משמר" (שמרי נפשך), שאלתרמן כתב לבתו האהובה. לא כותבים היום שירים כאלה. עם ביצועים מרגשים של שלומית אהרון, רוני דלומי, ריקי גל ומירי מסיקה. ושל כל הלהקה.

אהבתי גם את מאיה מעוז, שמגלמת את אשתו של אלתרמן ואת אסנת פישמן היפה בתפקיד המאהבת. אלכס קרול משעשע בתפקיד נתן זך ועמי סמולרצ'יק עושה קריקטורה מדמותו של הבמאי שמואל בונים. יגאל שדה מגלם אלתרמן צעקני מדי, אבל אנושי מאוד, מיוסר, מתלבט, לא מאושר – ובדרך כלל נוגע ללב. הסצנות שלו עם רוני דלומי, שמגלמת את תרצה אתר הפגועה בנפשה, הן החזקות ביותר על הבמה.

"עוד חוזר הניגון", למרות שאינה מושלמת, היא הפקה גדולה מהחיים. בשביל הצגות כאלה באים לתיאטרון.