ניצחון המוזיקה

לה טרוויאטה  ריתמית  ולירית

עומר אריאלי מנצח על הפקה קוהרנטית ל"לה טרוויאטה" של ורדי, ומוכיח שגם ללא פעלולי התחכמויות של בימוי עדכני ותפאורה מפוארת אפשר להתרגש מיופיה של יצירת ורדי, ובלבד שיהיו על הבמה סולנים ותזמורת ששירתם משכנעת וכובשת

האופרה הירושלמית מעלה ביצוע קונצרטנטי ל-"לה טרוויאטה", בשיתוף עם התזמורת הסימפונית ירושלים, ומקהלת האופרה הירושלמית בניצוח ענבל בריל

מנהל מוסיקלי ומנצח: עומר אריאלי

תיאטרון ירושלים, 25.11.2021

מי שציפה לתמונת קזינו תוסס או סלון אצולה של פריז במאה התשע-עשרה – את פניו קיבלה התזמורת הסימפונית ירושלים שישבה בהרכב מלא על הבמה.  בקדמתה הייתה תנועה מתמדת של המקהלה והסולנים. הבמה לא הייתה סטטית אף לרגע. בבימוי המינימליסטי הקיצוני הפכה תמונת הנשף בסלון ביתה של ויולטה לחגיגית בשמלות נשף וגביעי יין,  כאשר המקהלה לובשת במופגן חולצות לבנות של "קבלת שבת". תחת פרחים של ממש – היו קמליות מודפסות על שמלתה של ויולטה. ככל שהתקדמה העלילה, הפכה שמלתה לדרמטית יותר, ובמערכה האחרונה היא נהייתה שחורה ומוזהבת כדמות מותה. תאורה סגולה סמלה את חדוות הנשף, ובהפכה ללבנה  – את  המוות המאיים. ובאותם הצבעים הייתה גם הסופרן אסתר קופל — פלורה, חברתה של ויולטה  — שלבשה שמלה סגולה בעלת מחשוף ענק ומחרוזת ראוותנית משל אכן הייתה חלק מסלון פריזאי נוצץ. היא היטיבה לשיר את תפקידה. ליטוש פרטי הפרטים בתלבושות היה מרשים

את סיפורה של הקורטיזונה שנוטשת את חייה בפריז ועוברת לכפר לטובת אידיאל של חיי האהבה והיטהרות – הלחין ורדי בהשראת רעייתו, שהייתה שחקנית תיאטרון נודעת. באופן אבסורדי היא הדמות המייצגת באופרה את הטוב והטוהר. תחת שרביטו של עומר אריאלי הייתה התזמורת הסימפונית ירושלים מצוינת עם הרבה מאד גוונים וירידה נהדרת לפיאניסימו. המנצח שלט בה ביד רמה והעלה את הנושאים הראשיים בעיצוב ניגודים נהדר בדינמיקה. כבר בפתיחה האיטית ומלאת הגוונים שבתה את הלב התזמורת בליריות המדובבת של נגינתה ובהמשך בניגודים הריתמיים המחודדים. למן הצליל הראשון ועד לתום האופרה הצליח עומר אריאלי לשמור על מתח כמעט מחשמל בנגינת התזמורת. הפתיחה הייתה מאד ריתמית ומרשימה בקצביות המחודדת שלה ומאידך הפיקה צליל חם ועדין כאשר קבוצת הכינורות מצטיינת בלכידות ובכיווניות של נגינתה. לאורך כל האופרה נשמר ברקע קצב הוולס של ה"סלון" הפריזאי.  לכל אריה או הרכב קולי העניק המנצח תמיכה וגיבוי מוזיקלי. יפות במיוחד היו הסיומות העגולות לכל אריה.

את האופרה פתח הטנור אהרון בלייק, שהרשים בתפקיד המאהב אלפרדו בטנור נמוך יפה,  שהתעצם במהלך האופרה, בשירה בוטחת. את רגעי הקנאה והתשוקה גילם בסוג מסוים של בל קנטו. הוא שיחק נפלא: התיאום בין גון קולו לזה של הסופרן אולגה סנדרסקאיה היה מושלם.  את ארית היין ואת ארית ההתאהבות שר בקול גדול. הוא היטיב לשחק את תפקיד אלפרדו הפגוע והזועם.

  את הברון דוּפּוֹל שרוצה לצאת לדו קרב היטיב לשחק עם אש נקם יוקדת בעיניו הבריטון דמיטרי לובצוב.

הבריטון גבריאלה ריביס, המוכר לנו כבמאי מבריק של האופרה הירושלמית, גילם בסטטיות את תפקיד האב, ג'רמונט, ושר בפה סגור כלפי פנימה — מה שעיוות את הצליל ויצר אי ניקיונות. במיטבו היה כששר "בכי בכי" ובסוף האופרה כשהתאחד עם בנו וויולטה על ערש דווי. בהרכבים ניתן היה ליהנות מקולו הגדול.

 למרות שלא היה קשר עין בין המקהלה והסולנים לבין המנצח, שפניו היו מופנות לתזמורת ולמעשה ניצח על האופרה מגבו – בכל זאת היו כל הכניסות מדויקות והמקהלה שרה בביטחון — כמעט בתקיפות — ובלכידות מרשימה.

הסולנים היו מצוינים; הבימוי הצנוע לא הפריע. תפקידי המשנה הוסיפו לעליצות הנשף בפתיחה. לסופרן ענבל בריל בתפקיד אנינה היה קול קטן אבל משחק מצוין. היא הידסה אנה ואנה על הבמה בעקביה ומסכה חיות לביצוע. את תפקיד הקורטיזנה הקשוחה יותר – פלורה — גילמה הסופרן אסתר קופל בקול עם נוכחות.  יורי קיסין גילם את תפקיד הרופא בבס מרשים ביופיו.

עזר כנגדה של התזמורת הייתה הסופרן הנהדרת אולגה סנדרסקאיה שכבשה את לב הקהל  ביכולותיה לבצע את תפקידה התובעני. קולה הייחודי של ויולטה הצטיין לא רק בווירטואוזיות ובניקיון הרגיסטר העליון, אלא גם בליריות נדירה וכישרון דרמטי. היא שמרה על  המתח והדרמה לאורך כל האופרה. היא לא שרה רק קולורטורה, אלא בעיקר שרה ברגש ללא שביב של לחץ. בשירתה גילמה את הקורטיזנה היהירה, ובהמשך את דמות האישה הפגועה והגוססת. באטיות מופלגת שרה את האריה בה מבקש ממנה אביו של אלפרדו להיפרד מבנו. את ארית ההתאהבות באלפרדו שרה ברוך ובעיצוב דינמיקה נפלא. בעיקר התעלתה על עצמה במונולוג  הפרידה שלה  (Addio). המשוב התזמורתי הדגיש את יכולתה להחזיק מעמד בצליל ארוך.

המשוב של כלי הנשיפה והתזמורת הגביר את עליצות הנשף בפתיחה. מה שהיה נפלא בביצוע הייתה הדרך בה חתם המנצח כל אריה או דיאלוג בנגינה "קפיצית" מלאת חן. במקהלה המצוינת שמעו טנורים, אלטים וסופרן, והם שרו בלכידות מרשימה.  המקהלה התפצלה לגברים שמהמרים ונשים ששותות קפה.  הנשף היה מלא עליצות והתזמורת מדויקת וכל הזמן בתנועה.

בניצוחו של עומר אריאלי לא היה רגע דל, כשהכול זורם, המקהלה שרה בביטחון, והקטעים המהירים היו מבריקים. היה יפה לעקוב אחרי שירתה המאוזנת והמלוכדת של המקהלה כשהגיבור הראשי שלה הוא הבריטון המרשים  עודד רייך. המנצח הבליט את הניגודים בתזמור אפילו באטיות שהוא מלווה ונותן גיבוי הוא לא שוקע הוא תמיד דוחף הלאה.

מאחר שהבימוי התמקד הפעם רק באביזרים ותלבושות, – כשהייתה בכפר, לבשה ויולטה שמלה אחת פחות מאשר ב"סלון".

מה שתרם לחיות האופרה הוא המשחק של הסולנים, שהזדהו עם תפקידם, – למשל כשריביס שר בסרקסטיות ונוזף בבנו. דימטרי לובצוב שיחק מצוין. המקהלה הייתה נהדרת כשהם שיחקו את הצוענים.  יפים במיוחד היו קטעי הדיאלוגים והקוורטטים: כך, למשל, בסצינה של המהמרים הפוחזים, בה שרו כל ארבעת הגברים הנוזפים באלפרדו על הדרך בה הכלים את אהובתו. בין ארבעתם היה תיאום נפלא.  כאן שר מרק שיימר קצת "על יד".

אלפרדו – הטנור אהרון בלייק — פיזר בזעם שטרות של משחק מונופול. הליווי התזמורתי לאריה של הפרידה היה מאד סוער ודרמטי בקצב של הכינורות. יורי קיסין היה  מהמר נוסף ששר מצוין בקזינו ורופא. אהרון בלייק היה נהדר כששר בפה פתוח – הסיומת החגיגית של האריה הייתה מופלאה ביופייה.  המקהלה הייתה נהדרת ושרה ברכות. ההפסקות של המקהלה בסוף כל אריה העצימו את הדרמה. הקטע של ההשפלה הדרמטית היה מצוין.

המנצח השכיל להבליט תדיר את הפן הנוצץ של הוולס יחד עם התוגה. הנשפים בסוף המערכה השנייה כשהוולס חזר – היו נהדרים.

במערכה האחרונה שוב קינח המנצח בתזזית של מקצבים בתזמורת. נהדרת הייתה גם תמונת הסיום שבה שרו אלפרדו ואביו על "הים והשמש של חבל פרובנס". את הסצינה קינח אהרון בלייק בשירה לירית נהדרת, כשברקע נשמע הקצב המשולש של התזמורת והמקהלה ששרה בלכידות מרשימה ובקולות משוחררים.

המערכה השלישית התחילה בסולו נהדר של הכנרת הראשית שניגנה בזוך שמימי ובאטיות שתרמה לדרמה. השקיעות בנגינת כלי הקשת הבליטו את הבכי, והכנרת החזיקה את הצליל  לאורך כל האריה. את הטריו שלה עם יורי קיסין הרופא והמשרתת אנינה שרה ויולטה בגוונים הכהים של הסופרן שלה. גם הדיאלוג שלה עם האב ג'רמונט לא היה סטטי.

ומיד אחר כך התזמורת הייתה נהדרת במשוב הריתמי החי והסוער שלה. התזמורת מצוינת  כשהיא עולה למעלה – אולגה סנדרסקאיה שרה בווירטואוזית ובמעט רכות. אהובה,  אלפרדו לא לחץ ושר בדרמטיות וליריות.  הריתמיות שלה הייתה נהדרת ובעיקר כישרונה הדרמטי.

                                              ברוח המינימליזם הקיצוני קצת פתטי היה המוות בסוף האופרה כשוויולטה התיישבה בהדרגה על כיסא עץ.

ובכל זאת יצא הקהל מהאולם כשהוא שיכור מיופי ומפזם את האריות האהובות של "לה טרוואיטה" ומשתוקק לשמוע אותן שוב