בבית ליבלינג מספרים כי "לפני כמה שנים, בעת שארזה את ביתה לקראת מעבר ללונדון, מצאה האמנית מאי עומר סרט 8 מ״מ שצילם סבה, המשורר ואדריכל הנוף ע. הלל (הלל עומר), בשכונת מנשיה. הסרט צולם באמצע שנות השישים, טרם פינויה הסופי של השכונה מתושביה לטובת הקמת גן צ׳ארלס קלור, שאותו תכנן. סרטו של עומר הסב הוא מבט רומנטי על נוף שהולך ונעלם. זהו תיעוד של בתים, סמטאות וקו חוף שאינם קיימים עוד כיום. נוף שהאדם המתעד היה שותף פעיל בהיעלמותו. בעשור האחרון, מתעדת מאי עומר, נכדתו, את הגן שתכנן סבה. היא חוקרת את תולדות השכונה שנעלמה תחת הגן השוקק חיים, ובכך ממשיכה את נקודת המבט של הסב, אך גם מרחיבה אותה ומתנגדת לה בו זמנית". כי, שכונת מנשייה נהרסה פעמיים: פעם אחת בהרס צבאי במלחמת העצמאות ופעם שניה בהרס תכנוני בשנות השישים. יש המאמינים כי הריסת הישן לטובת החדש תהיה נקייה מקונפליקט היסטורי ומוסרי.

פארק צ'רלס קלור הקרוי על שמו של מי שתרם להקמת הפארק, צ'רלס קלור, ממוקם על חוף ימה הדרומי של תל-אביב, על חורבותיה של השכונה הערבית מנשייה. השכונה נהרסה בשנות ה-60 ופסולת הבנין הרבה לא פונתה, אלא נזרקה אל הים. העירייה גילתה כי פינוי הפסולת העצומה יהיה יקר והעדיפה לייבש את השטח על ידי כיסויו באדמה. בתחילת שנות השבעים ראש העיר רבינוביץ בחר באדריכל הנוף, המשורר הנודע ע. הלל, לתכנן את הפארק. האזור עבר שיפוץ נוסף לרגל חגיגות המאה לתל אביב וכיום הפארק מכיל מדשאות ושבילים, מתקני שעשועים מעץ לילדים , פסלים, ביניהם פסל "האשה נגד הרוח" של אילנה גור שהועבר אליו ממיקומו הקודם בכיכר לונדון ובדרום הפארק מוזיאון בית גידי לתיעוד המאורעות בכפר הערבי מנשייה. בסוף שנות ה-90, כשנבנה החלק הדרומי של הטיילת, חובר הפארק ליפו.

על ההיסטוריה הבעייתית של השכונה, והתכנון להריסתה, כתב אור אלכסנדרוביץ' במאמרו "הריסה אזרחית: המחיקה המתוכננת של שכונת מנשייה ביפו, 1948– 1949": "מנשייה היתה שכונה שהשתרעה על שטח של כ–460 דונם בצפונה של יפו, גובלת בשכונותיה הדרומיות של תל אביב. זמן קצר לאחר אישור תכנית החלוקה של האו"ם ב–29 בנובמבר 1947 התרוקן האזור ממרבית תושביו הערבים והיהודים ונהפך זירת לחימה. הלחימה הגיעה לשיאה במערכה לכיבוש מנשייה בידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 ולאחריה נותרה השכונה ריקה מתושבים, כשחלק קטן מהמבנים בה הרוס, ומבנים רבים אחרים מוזנחים. במאמר זה אבקש לטעון כי ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח והמהנדס העירוני יעקב בן סירה (שיפמן) ניצלו את המצב שנוצר כדי ליזום כחודשיים לאחר תום הלחימה הריסה גורפת ומהירה של כל שטחה של שכונת מנשייה לקראת תכנונה מחדש ברוח מודרנית, אף על פי שהדבר נעשה בלא גיבוי של הממשלה או הצבא ובשטח שלא היה כפוף למרּות העירייה מבחינה חוקית. בין שלל הסיבות להריסה היתה גם תקוותם של השניים כי ההריסה תסייע בהגשמת תכניתם הישנה להרוס ולבנות מחדש גם את שכונותיה הדרומיות של תל אביב. מבצע ההריסה נקטע בעודו באִבו משהתברר לרוקח ולבן סירה כי לא יוכלו לקבל מימון מהממשלה להשלמתו. הם נאלצו להפסיק את הפעולות בעיצומן לא לפני שהספיקו לגרום לנזק בלתי הפיך לרקמה העירונית באזור…. הריסת מנשייה חשפה את ערוותה של תפיסת העולם שהניעה אותה, את חוסר יכולתה להתמודד בצורה יוצרת עם ממדי ההרס שקידמה בהתלהבות כה רבה ואת אזלת ידה בהמרת שטחי ההריסה האבודים למרחבים בנויים שיצדיקו את השימוש באלימות תכנונית. השטח ההרוס התקשה להתמלא, להיבנות מחדש, וסופו שנותר כצלקת חשופה, כפצע פעור, שספק רב אם יהיה אפשר עוד לאחות".

אוצר: ערן איזנהמר

פתיחה: יום ה', 2.12, בשעה 20:00 | נעילה: 1.2.2022

שיח אמן בתערוכה: יום שבת 4.12 בשעה 11:00: ד״ר פאתינה אבריק-זבידאת, ד"ר נורמה מוסי, מאי עומר וערן איזנהמר

בית ליבלינג העיר הלבנה, אידלסון 29 תל אביב