עיבודים מחודשים של סרטים קלאסיים אינו דבר חדש בעולם הקולנוע, אבל יש אחריות לעדכן אותם לתקופתנו, למרות פרק הזמן שבו הם הופקו במקור. הבמאי סטיבן ספילברג מנסה לעשות בדיוק את זה עם "סיפור הפרברים" מ-2021, ומשנה היבטים מסוימים של הסרט המוזיקלי המקורי משנת 1961, (המעובד ממחזמר מברודווי משנת 1957) של ארתור לורנטס, לאונרד ברנשטיין ו-סטיבן סונדהיים (נפטר לאחרונה בגיל 91), שכתבו את המוזיקה והמילים, בהתאמה. עם תסריט של טוני קושנר, "סיפור הפרברים" של ספילברג מרגש ומרתק מבחינה ויזואלית, כאשר הכוריאוגרפיה והבימוי מחממים את הלב, גם כאשר היבטים מסוימים של התסריט – לא תמיד עובדים.

כמו המחזמר המקורי והעיבוד הקולנועי שלאחר מכן, "סיפור הפרברים" של ספילברג עוקב אחר אותו רעיון: הג'טס – כנופיה אירית בראשותו של ריף (מייק פייסט) מתגרים בשארקס – כנופיה פורטוריקנית בראשות של ברנרדו (דיוויד אלוורז) – על שטחי טריטוריה, תוך ביטוי גזעני מצד הג'טס. יש הרבה מתח בין כנופיות הרחוב והן תמיד על סף מהומה. ריף מעודד את טוני (אנסל אלגורט) – מנהיג לשעבר של הג'טס ששוחרר מהכלא לאחר שהיכה מישהו למוות כמעט, להצטרף אליהם במאבקם נגד השארקס, אבל טוני מתנגד. בינתיים, ברנרדו וחברתו אניטה (אריאנה דבוס) מעודדים את אחותו – מריה בת ה-18 (רייצ'ל זגלר), לפגוש את צ'ינו (ג'וש אנדרס ריברה) – חברו טוב הלב של ברנרדו, שאינו חלק מכנופיית השארקס. עם זאת, מריה וטוני נפגשים במהלך ריקוד באולם ספורט בבית הספר ומתאהבים עד מעל הראש, מה שמגביר את המתח בין הג'טס לשארקס.

בעוד ש-"סיפור הפרברים" הנוכחי הוא עיבוד נאמן למדי למחזמר, ספילברג וקושנר עושים שינויים ברורים בסיפור ובדמויות במטרה להוסיף נגיעות של ריאליזם, לשנות היבטים של העלילה וזאת לטובת תקופת התקינות הפוליטית. יש בוטות שאופפת ועוטפת כל דמות וחייה, שמרגישה הרבה יותר קשוחה ממה שהייתה בסרט מ-1961. לשירים כמו "Gee, Officer Krupke" ו-"A Boy Like That" יש רובד נוסף של דיכאון וצער, כמו גם החלטות על שינוי דמויות מסוימות (כולל זו של ולנטינה בגילומה של ריטה מורנו, שהיא גרסה מחודשת לדמותו של דוק מהסרט המקורי). השינויים נעים בין מיקום השירים בעלילה, דרך הוספת דמויות כמו ולנטינה ועד הבחירה להפוך את דמותו של אניבודי'ס (עזרא מנאס) לטרנסית יותר ברורה (לעומת הנוכחות שנרמזה בסרט המקורי). אין שום ספק ש-"סיפור הפרברים" הוא סרט עשוי היטב, וספילברג מוכיח שהוא מסוגל ליצור מחזמר המטפל בהיסטוריה מורכבת ומרובדת.

השינויים בתסריט לא תמיד עובדים, בייחוד כשקווי עלילה ופרספקטיבות מסוימות מצטיירות כחסרות עומק ולא ממחישות באופן ברור חלקים בסיפור. כאן, הג'טס נמצאים באור הזרקורים – במיוחד כשסיפורי הרקע והדינמיקה שלהם זה עם זה מתרחשים מאחור, בזמן שהשארקס נהדרים בתפקידיהם ומובילים את הרגש. "סיפור הפרברים" ממשיך להדגיש את הכישלון ללכוד את חיי הקהילה הפורטוריקניית החיה בניו יורק, מכיוון שהמיקוד נוטה בכבדות לכיוון הג'טס. לסרט אין הרבה מה לומר על קשיי ההתבוללות בארצות הברית מעבר למילות השיר "אמריקה", שנכתב כאן כתערובת של גרסאות הסרט והמחזמר. הקטע הטוב ביותר בסרט, כשספילברג עוזב את תפאורת הגג של הסרט מ-1961, ומאפשר לצוות השחקנים לצאת לרחובות השכונה, שמציגה יותר מהתרבות והקהילה של פורטו-ריקו.

במקביל, הקטעים המוזיקליים והכוריאוגרפיים מבוצעים היטב ומבויימים תמיד בתנועה. המצלמות זזות כדי ללכוד באופן מלא את תנועות השחקנים והתלבושות המדהימות (בעיצובו של פול טזוול). החינניות והעוצמה של הביצועים המוזיקליים הופכים אותם לבלתי נשכחים ונפלאים לצפייה. הצילום של יאנוש קמינסקי הוא עמוק, מגורען ומחוספס, תואם את הטון של הסרט: המצלמה מתקרבת לשחקנים כשהרגש גבוה וגולמי מדי מכדי להסיט את מבטנו, ומוסיפה ניואנסים ועומק לעלילה מרובדת ממילא ולהופעות שחקנים חזקות בכלל. דבוס מעניקה הופעה מדהימה ובלתי נשכחת בתור אניטה, כזו שמלאה בשמחה, שברון לב וכל כך הרבה תשוקה. הנוכחות של דבוס על המסך ממגנטת להפליא והיא גונבת כל סצנה שהיא נמצאת בה. היא נועדה ללכוד גם את לב הקהל, שכנראה ירצה לראות יותר ממנה בסרטים עתידיים.

פייסט מחויב לתפקידו כריף, ומצליח לגרום לדמות מאוד לא חביבה להיות סימפטית במיוחד. אלוורז נפלא בתור ברנרדו – יש לו כריזמה והוא רקדן חלומי, ואפילו הכימיה שלו עם דבוס נהדרת. בתפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלה, זגלר עושה עבודה טובה בהעברת הנאיביות, המעורבות העצמית והאהבה של מריה לטוני. אלגורט, לעומת זאת, על אף שיש לו קול שירה סביר למדי, לא סוחף בתור טוני, משחק באופן מוגזם בסצנות שדורשות קצת יותר השתקפות ולא ממש נראה כצעיר מאוהב. מורנו עזה, אך עייפה כמו ולנטינה, וזה מקסים שהיא חלק מהסרט החדש בתפקיד שהוא לא רק כהופעת אורח.

יש הרבה מה לאהוב ב-"סיפור הפרברים" – בין אם זה הפרטים המרהיבים, המראה הצבעוני, התחושה של הסרט, ההופעות המוזיקליות או העדכונים שבוצעו בהיבטים מסוימים של הסיפור. עם זאת, ישנם גם שינויים שלא עובדים ולעולם לא יצליחו, ללא קשר למיטב המאמצים של יוצרי הסרט. ועדיין "סיפור הפרברים" מצליח לרתק ולהקסים, כשצוות השחקנים מאיר בלהט את המסך ומפיק את המקסימום מהסיפור מלא הרגש.

סיפורים הפרברים | West Side Story – עכשיו בבתי הקולנוע