בחודש יוני 1916 מצא את עצמו אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הארמייה הרביעית של הצבא העות'מאני ושליט מחוז דמשק, ניצב מול בעיה קשה: חיילים רבים ערקו משורות הצבא העות'מאני, שסבל ממחסור כבד בכוח אדם. ההסתערויות העות'מאניות על תעלת סואץ נגמרו בחוסר הצלחה והחיילים חזרו לארץ ישראל מובסים, מותשים ורעבים. ירושלים, כמו ערים רבות נוספות באימפריה העות'מאנית, התמלאה בחיילים רבים שערקו, ברחו ונעלמו.

העריקים כונו "פראר" (ערבית: فرار) ושוטרים צבאיים רבים הסתובבו בעיר בחיפוש אחריהם. ג'מאל פאשה, שזקוק היה בדחיפות לחיילים, דן למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו, אך ללא הועיל. בזעפו ובאכזריותו החליט שצריך ללמד את הציבור לקח. הוא פקד על אנשיו לתפוס חמישה עריקים ולהוציאם להורג במקום מרכזי בעיר. החמישה – שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד – נתפסו ונתלו בהליך מזורז, וזה סיפורם.

האיש החולה על הבוספורוס

ההצטרפות העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה הביאה למשבר כלכלי חריף מאוד ברחבי האימפריה, במיוחד באזור המזרח התיכון וירושלים בפרט. כלכלת התיירות המקומית קרסה ומקורות מימון רבים יבשו, שנת הבצורת פגעה קשות ביבולים של עובדי האדמה, ואם לא די בכך – מכת ארבה קשה שטפה את המזרח התיכון בשנים 1915-1914, והגיעה גם לעיר הקודש. גיוס החובה שהוטל על ידי המשטר העות'מאני הותיר משפחות רבות ללא מפרנס, והעוני והרעב החלו להתגבר. רבים מהמקומיים לא נשלחו ליחידות הלוחמות אלא ל"עמאלייה", גדודי עבודת-פרך בשירות הצבא העות'מאני.
השילוב של מלחמת העולם והמשבר הכלכלי הוביל למוראל נמוך ולאחוזי עריקה גבוהים מאוד בקרב החיילים העות'מאניים במזרח התיכון. במקביל, החלו תנועות לאומיות מקומיות למרוד בשלטון העות'מאנים ולצדד במדינות ההסכמה. מקרים כמו הקמת גדוד נהגי הפרדות שהשתתף בקרב על גליפולי והמרד של השריף חוסיין ממכה הביאו את גמ'אל פאשה לנהוג באלימות רבה כלפי כל מה שפירש כחוסר נאמנות וחוסר ציות. לאורך 1915-1916 ביצע אחמד ג'מאל פאשה שורה של פשעי מלחמה ופעולות, בראשם רצח-העם הארמני, שקיבעו את מעמדו בתור אחת הדמויות האכזריות ביותר במלחמת העולם הראשונה.

התלייה בשער יפו

באמצע שנת 1916, אחרי שתלה והגלה עריקים ו"בוגדים" ברחבי המזרח התיכון, הגיע לירושלים אחמד ג'מאל פאשה כדי "לעשות סדר" בתופעת העריקות. הוא הודיע שידון למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו עד סוף יוני 1916. הוא הבטיח למחול לכל העריקים אם יחזרו ליחידותיהם, אך ללא הועיל. בזעמו, פקד ג'מאל פאשה לתלות חמישה עריקים שיתפסו בצורה אקראית, למען יראו וייראו. העריקים נבחרו לפי מפתח עדתי – שני יהודים, שני ערבים נוצרים וערבי מוסלמי אחד.
בתוך יממה נלכדו חמישה עריקים שהתאימו לדרישותיו, ונתלו בכיכר המרכזית של ירושלים דאז – ברחבת שער יפו. חמשת הנתלים היו איברהים אנדלפט ומוסא סוס הנוצרים; אחמד אלוצו המוסלמי; והיהודים משה מלל ויוסף אמוזיג. הנידונים זכו לשיחה אחרונה עם חכמי הדת שלהם, ונתלו עד שנפחו את נשמתם. על צווארם נתלו שלטים המתארים את פשעם, וגופותיהם הושארו תלויות עד שעות הערב, למען יחלחל המסר האלים שביקש ג'מאל פאשה להעביר.

הידיעה בדבר תליית יהודים על-ידי העות'מאנים פשטה בעיר, ולמחרת דווח על כך גם בעיתון "החרות", בו ציטטו גם את בקשותיהם האחרונות של הנידונים למוות. אמוזיג, לפי הדיווח, הסתפק בלשתות מעט מים בטרם הוצא להורג; מלל, לעומתו, ביקש שיגבו כספים שחייבים לו וישלמו אותם לאמו, וכן דרש שיסירו את כיסוי העיניים ששמו עליו, כדי שילך לקראת מותו בעיניים פקוחות. הכתב הוסיף כי למרבה הצער לא התאפשרה בקשתו להסרת כיסוי העיניים, שכן הייתה מנוגדת לחוק העות'מאני.

הוצאתו של יוסף אמוזיג להורג הייתה טראגית במיוחד, שכן הוא כלל לא היה עריק. אמוזיג נולד במרוקו ועלה יחד עם אחותו ואמו חנינה לירושלים. יוסף, בעקבות אביו, הפך לחייט והקים סדנה בשותפות עם מוסלמי מקומי בעיר העתיקה בירושלים. עם לקוחותיו נמנו שועי הארץ, משפחות מיוחסות כמו הנאשאשיבים, ויש שמספרים שתפר בגדים אפילו לג'מאל פאשה ופמלייתו. עם התחלת המלחמה הגדולה נסגרה הסדנה שלו והוא גוייס לצבא. הוא נשלח להיות חייט בבסיס בבאר שבע, העיר היחידה שהקימו העות'מאנים בארץ-ישראל.

יום אחד נשלח על-ידי מפקדו בחזרה לירושלים כדי שיתפור לו כמה חליפות. הוא פתח את בית המלאכה שלו והתחיל לעבוד על המשימה, עד שהמלשינים של הצבא העות'מאני ראו אותו וסברו בטעות שהוא עריק. הוא נתפס על-ידי השוטרים הצבאיים והושם במאסר. כשניסה להבהיר את משימתו, נתקל בקשיים, לא הצליח ליצור קשר עם מפקדו, ואישור-המעבר הצבאי שלו נעלם. אמו של יוסף ניסתה למצוא את האישור נואשות, אך לא הצליחה. לאחר מעצרו הושם יוסף אמוזיג בקישלה (הכלא המקומי הסמוך למגדל דוד), אך האישור לא נמצא, ואמוזיג הוצא להורג לצד השאר.

המורשת

אחייניתו של אמוזיג, אסתר חרוש, התחתנה לימים עם עקיבא אזולאי שהיה סגן ראש העיר ירושלים. אסתר הייתה לאחת הבודדות שזכרו את הסיפור, לו נודעו כמה גרסאות דומות עם כמה פרטים שהשתנו בין הסיפורים. היהודים הספרדים של ירושלים היו מספרים את סיפור תלייתם של אמוזיג ומלל לאורך השנים עד שהפך למעשיה עירונית מוכרת בירושלים. אחד הפרטים שנודעו שנים לאחר ההוצאה להורג היה שהתליין היה יהודי בשם מרדכי ששון, שביצע את פקודות העות'מאנים בלב כבד וליווה את הנתלים היהודים עד לרגעיהם האחרונים.
ההחלטה של ג'מאל פאשה לתלות חמישה אנשים לפי שיוך דתי הייתה החלטה חריגה, גם ביחס לשאר פעולותיו האכזריות בזמן המלחמה. אקראיות הבחירה, הביצוע המהיר של גזר הדין וההשפעה על הקהילות השונות בעיר הפכו את המקרה לנקודת ציון בהיסטוריה של ירושלים. לצד אנשי ארגון ניל"י, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, שהוצאו להורג באותה תקופה בעוון פעילות הריגול שלהם, נמצאים גם אמוזיג ומלל, הרוגי מלכות שנתלו בשל יהדותם. במידה מסוימת, סיפור המקרה הזה מסמל גם הוא את קדושת העיר ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, וכיצד זו העיר בה נפגשים מאמיניהן.