Skip to content

“ספיידרמן: אין דרך הביתה”: טרילוגיה במלוא מובן המילה

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הסיפור המסקרן והמהנה ביותר של ספיידרמן עד כה. למרות שהרב-יקום ענק ומפותל, הסרט מתחשב בקו העיקרי – מסעו של פיטר פארקר

“ספיידרמן: אין דרך הביתה”: טרילוגיה במלוא מובן המילה

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הסיפור המסקרן והמהנה ביותר של ספיידרמן עד כה. למרות שהרב-יקום ענק ומפותל, הסרט מתחשב בקו העיקרי – מסעו של פיטר פארקר

אחד מן הסרטים המבוקשים ביותר של השנה, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הסרט הראשון ביקום הקולנועי של מארוול שנכנס באופן רשמי לרב-יקום, או אם תרצו בלועזית: מולטי-וורס. הסוף של "ספיידרמן: רחוק מהבית" (2019) הפך את פיטר פארקר לאדם מבוקש, זהותו פורסמה לציבור לאחר שמיסטריו הפליל את גיבור-העל ברצח. בבימויו של ג'ון ווטס ומתסריט מאת כריס מק'קנה ו-אריק סומרס, ל-"ספיידרמן: אין דרך הביתה" יש כוח גדול ואחריות גדולה בו-זמנית להמשיך ולפתח את הסיפור האישי של ספיידרמן, תוך כדי קידום הנרטיב הכולל של היקום של מארוול, וזה מצליח ברובו. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הסיפור המסקרן והמהנה ביותר של ספיידרמן עד כה. למרות שהרב-יקום ענק ומפותל, הסרט מתחשב בקו העיקרי – מסעו של פיטר פארקר.

פיטר פארקר / ספיידרמן (טום הולנד) מנסה לחיות חיים נורמליים, אך מתקשה להיות נער רגיל כעת, לאחר שהזהות הכפולה שלו הוצאה לאור. הוא מבוקש בגין רצח ועליו להגן על עצמו מפני ההאשמות – שבזכות הסרטון הערוך היטב של מיסטריו, ניתן לראות כי הן לא ממש אמינות. בפשטות, חייו של פיטר – מתהפכים. הדרך היחידה לדעתו לתקן את הבלגן ולחזור לשיגרה נורמלית היא להשתמש בקסם. לשם כך, ספיידרמן מבקר את דוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ'), שמסייע לו בכישוף שימחק את זהותו של פיטר מזיכרון העולם. מטבע הדברים, הדברים לא מסתדרים לפי התוכנית והכישוף פותח את הדלת לרב-יקום, שרואה את אויביו של ספיידרמן מיקומים אחרים – דוקטור אוקטפוס (אלפרד מולינה) מ-"ספיידרמן 2", אלקטרו (ג'יימי פוקס) מ-"ספיידרמן המופלא 2", גרין גובלין (וילם דפו) מ-"ספיידרמן" ועוד – אשר מתאחדים כדי להילחם בו.

לפני "ספיידרמן: אין דרך הביתה", כולם – החל מטוני סטארק ועד האפי (ג'ון פאברו) התייחסו לפיטר כנער שצריך ליווי תמיכה. במקרה של מיסטריו, הצורך לתמרן את פיטר נראה טבעי – כיוון שהיא מכיר את פיטר כאדם קצת פחות אינטליגנטי. עם זאת, ב-"ספיידרמן: אין דרך הביתה", לפיטר יש תחושת אחריות עמוקה יותר למעשיו והוא מסוגל לקבל החלטות נבונות כבוגר. זה מוציא אותו מהצל של המנטור שלו אל אור הזרקורים. הוא פחות הפכפך ויותר שותף פעיל במסע של עצמו. היקום של מארוול סוף סוף לוקח את ספיידרמן ברצינות רבה יותר וזה משב רוח צח לצפות בספיידרמן כשהוא מנסה לפתור בעיות ולנקות את הבלגן שהוא יצר. יש סצינה שבה פיטר לומד איך לצאת ממצב באמצעות גיאומטריה, וזה תזכורת לכמה הוא חכם, מבלי להסתמך על הגאדג'טים והטכנולוגיה שניתנו לו בסרטים הקודמים. הודות לעובדה שפיטר סוף סוף לוקח את העניינים לידיים שלו, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מסוגל להתעלות גבוה יותר מכל הסרטים הקודמים של ספיידרמן ביקום של מארוול. הסרט מהרהר איזה סוג של גיבור הוא ספיידרמן ומי הוא שואף להיות – האם הוא מישהו שלוקח אחריות על הבחירות שלו? האם הוא עוזר לאנשים במצוקה או שהוא מותיר אותם מאחור? השאלות הללו משתלבות בקו העלילה, ומוסיפות משיכה למסע שלו כגיבור שמנסה לפלס לעצמו דרך. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מרגיש יותר כמו סרט "ספיידרמן" המקורי. זה קצת נדוש ועם זאת חביב, לבבי ומהנה להפליא – וזה בדיוק מה שצריך.

יחד עם זאת, מה שהיה עושה את הסרט חזק יותר, היה אם פיטר זוכה לנבל משל עצמו ביקום זה – במקום להילחם אך ורק בנבלי העבר (טוב ככל שיהיה לראות אותם בחזרה על המסך). הסרט מתעכב זמן רב מדי על ביסוס כל הדמויות הרב-תכליתיות, אבל ברגע שכל המידע וההקדמות נפרסו, העלילה יוצאת לדרך ולא מרפה. כל זה אומר, הלב של הסרט נמצא בפיטר של הולנד ובמערכות היחסים שהוא רקם עם נד (ג'ייקוב בטאלון), אם. ג'יי. (זנדאיה) ודודה מיי (מריסה טומיי), ולכולם יש הרבה מה לעשות. רעיון הרב-יקום נראה כבד למדי בהתחלה, אבל "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מתמרן בצורה מפתיעה – והכל עובד. יש כמה סצנות המוקדשות לאקספוזיציה, אבל היא אף פעם לא גוברת על הסיפור או הופכת לכדי שטות. אולי מה שהופך את הסרט לכל כך מהנה ומרתק הוא שיש איזון – הטון הקליל מפנה את מקומו לרגעים כבדים יותר מבחינה רגשית, אבל הוא תמיד מתנדנד אחורה מבלי להיות צורם. ווטס ממלא את הסרט בהרבה קטעי פעולה, עם סצינה מסוימת שמציעה אפקטים ויזואליים מדהימים (מאת כריס ווינר), כמו גם פעלולי כוריאוגרפיה מופתיים של ג'ורג' קוטל ו-הוגו דוראן. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הולך על הכל, אבל לא שוכח להישאר נטוע בסיפור האישי של הדמות הראשית, ומעשיר את לב הצופים בנושאים סביב זהות, כוח ופעולה. סוף סוף פיטר מתבגר בגדול – וזה מחזק מאוד את הסרט.

מה שבטוח, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יהיה כייפי ביותר למי שכבר ראה את כל סרטי ספיידרמן הקודמים. צופים שטחנו את טרילוגיית "ספיידרמן" של סם ריימי וסרטי "ספיידרמן המופלא" יהיו מרוצים ביותר, לא רק בגלל ההופעה המחודשת של הנבלים שלהם, אלא בגלל שהפעימות הרגשיות והעומק בסרט נובעים, בין השאר, מסיפור הרקע של הנבלים. החיבור וההבנה של עלילות הסרטים הקודמים חיוניית להבנת עומק הסרט הנוכחי. הידיעה מאיפה מגיעים הנבלים שלא היו בעבר ביקום של מארוול גם מעלה דינמיקה מסוימת של אופי הדמויות ולא מעט הומור. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" בסופו של דבר מענג לצפייה, עם קטעי פעולה מרהיבים, הרבה לב וסיפור של גיבור מבוסס, שסולל את הדרך לדברים מרגשים שיבואו בעתיד.

אחד מן הסרטים המבוקשים ביותר של השנה, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הסרט הראשון ביקום הקולנועי של מארוול שנכנס באופן רשמי לרב-יקום, או אם תרצו בלועזית: מולטי-וורס. הסוף של "ספיידרמן: רחוק מהבית" (2019) הפך את פיטר פארקר לאדם מבוקש, זהותו פורסמה לציבור לאחר שמיסטריו הפליל את גיבור-העל ברצח. בבימויו של ג'ון ווטס ומתסריט מאת כריס מק'קנה ו-אריק סומרס, ל-"ספיידרמן: אין דרך הביתה" יש כוח גדול ואחריות גדולה בו-זמנית להמשיך ולפתח את הסיפור האישי של ספיידרמן, תוך כדי קידום הנרטיב הכולל של היקום של מארוול, וזה מצליח ברובו. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הסיפור המסקרן והמהנה ביותר של ספיידרמן עד כה. למרות שהרב-יקום ענק ומפותל, הסרט מתחשב בקו העיקרי – מסעו של פיטר פארקר.

פיטר פארקר / ספיידרמן (טום הולנד) מנסה לחיות חיים נורמליים, אך מתקשה להיות נער רגיל כעת, לאחר שהזהות הכפולה שלו הוצאה לאור. הוא מבוקש בגין רצח ועליו להגן על עצמו מפני ההאשמות – שבזכות הסרטון הערוך היטב של מיסטריו, ניתן לראות כי הן לא ממש אמינות. בפשטות, חייו של פיטר – מתהפכים. הדרך היחידה לדעתו לתקן את הבלגן ולחזור לשיגרה נורמלית היא להשתמש בקסם. לשם כך, ספיידרמן מבקר את דוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ'), שמסייע לו בכישוף שימחק את זהותו של פיטר מזיכרון העולם. מטבע הדברים, הדברים לא מסתדרים לפי התוכנית והכישוף פותח את הדלת לרב-יקום, שרואה את אויביו של ספיידרמן מיקומים אחרים – דוקטור אוקטפוס (אלפרד מולינה) מ-"ספיידרמן 2", אלקטרו (ג'יימי פוקס) מ-"ספיידרמן המופלא 2", גרין גובלין (וילם דפו) מ-"ספיידרמן" ועוד – אשר מתאחדים כדי להילחם בו.

לפני "ספיידרמן: אין דרך הביתה", כולם – החל מטוני סטארק ועד האפי (ג'ון פאברו) התייחסו לפיטר כנער שצריך ליווי תמיכה. במקרה של מיסטריו, הצורך לתמרן את פיטר נראה טבעי – כיוון שהיא מכיר את פיטר כאדם קצת פחות אינטליגנטי. עם זאת, ב-"ספיידרמן: אין דרך הביתה", לפיטר יש תחושת אחריות עמוקה יותר למעשיו והוא מסוגל לקבל החלטות נבונות כבוגר. זה מוציא אותו מהצל של המנטור שלו אל אור הזרקורים. הוא פחות הפכפך ויותר שותף פעיל במסע של עצמו. היקום של מארוול סוף סוף לוקח את ספיידרמן ברצינות רבה יותר וזה משב רוח צח לצפות בספיידרמן כשהוא מנסה לפתור בעיות ולנקות את הבלגן שהוא יצר. יש סצינה שבה פיטר לומד איך לצאת ממצב באמצעות גיאומטריה, וזה תזכורת לכמה הוא חכם, מבלי להסתמך על הגאדג'טים והטכנולוגיה שניתנו לו בסרטים הקודמים. הודות לעובדה שפיטר סוף סוף לוקח את העניינים לידיים שלו, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מסוגל להתעלות גבוה יותר מכל הסרטים הקודמים של ספיידרמן ביקום של מארוול. הסרט מהרהר איזה סוג של גיבור הוא ספיידרמן ומי הוא שואף להיות – האם הוא מישהו שלוקח אחריות על הבחירות שלו? האם הוא עוזר לאנשים במצוקה או שהוא מותיר אותם מאחור? השאלות הללו משתלבות בקו העלילה, ומוסיפות משיכה למסע שלו כגיבור שמנסה לפלס לעצמו דרך. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מרגיש יותר כמו סרט "ספיידרמן" המקורי. זה קצת נדוש ועם זאת חביב, לבבי ומהנה להפליא – וזה בדיוק מה שצריך.

יחד עם זאת, מה שהיה עושה את הסרט חזק יותר, היה אם פיטר זוכה לנבל משל עצמו ביקום זה – במקום להילחם אך ורק בנבלי העבר (טוב ככל שיהיה לראות אותם בחזרה על המסך). הסרט מתעכב זמן רב מדי על ביסוס כל הדמויות הרב-תכליתיות, אבל ברגע שכל המידע וההקדמות נפרסו, העלילה יוצאת לדרך ולא מרפה. כל זה אומר, הלב של הסרט נמצא בפיטר של הולנד ובמערכות היחסים שהוא רקם עם נד (ג'ייקוב בטאלון), אם. ג'יי. (זנדאיה) ודודה מיי (מריסה טומיי), ולכולם יש הרבה מה לעשות. רעיון הרב-יקום נראה כבד למדי בהתחלה, אבל "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מתמרן בצורה מפתיעה – והכל עובד. יש כמה סצנות המוקדשות לאקספוזיציה, אבל היא אף פעם לא גוברת על הסיפור או הופכת לכדי שטות. אולי מה שהופך את הסרט לכל כך מהנה ומרתק הוא שיש איזון – הטון הקליל מפנה את מקומו לרגעים כבדים יותר מבחינה רגשית, אבל הוא תמיד מתנדנד אחורה מבלי להיות צורם. ווטס ממלא את הסרט בהרבה קטעי פעולה, עם סצינה מסוימת שמציעה אפקטים ויזואליים מדהימים (מאת כריס ווינר), כמו גם פעלולי כוריאוגרפיה מופתיים של ג'ורג' קוטל ו-הוגו דוראן. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הולך על הכל, אבל לא שוכח להישאר נטוע בסיפור האישי של הדמות הראשית, ומעשיר את לב הצופים בנושאים סביב זהות, כוח ופעולה. סוף סוף פיטר מתבגר בגדול – וזה מחזק מאוד את הסרט.

מה שבטוח, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יהיה כייפי ביותר למי שכבר ראה את כל סרטי ספיידרמן הקודמים. צופים שטחנו את טרילוגיית "ספיידרמן" של סם ריימי וסרטי "ספיידרמן המופלא" יהיו מרוצים ביותר, לא רק בגלל ההופעה המחודשת של הנבלים שלהם, אלא בגלל שהפעימות הרגשיות והעומק בסרט נובעים, בין השאר, מסיפור הרקע של הנבלים. החיבור וההבנה של עלילות הסרטים הקודמים חיוניית להבנת עומק הסרט הנוכחי. הידיעה מאיפה מגיעים הנבלים שלא היו בעבר ביקום של מארוול גם מעלה דינמיקה מסוימת של אופי הדמויות ולא מעט הומור. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" בסופו של דבר מענג לצפייה, עם קטעי פעולה מרהיבים, הרבה לב וסיפור של גיבור מבוסס, שסולל את הדרך לדברים מרגשים שיבואו בעתיד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן