Skip to content

אמנות נשכחת: מוזיאון הרצליה עושה כבוד לאהרן אבני, רות דורית יעקובי ויעקב רכטר

מייסד המדרשה לאמנות, האמנית הקונצפטואלית מערד והסקיצות האדריכליות למוזיאונים וגלריות, נחשפים לראשונה בתערוכות מקיפות ומרתקות במסגרת אשכול התערוכות החדש המוצג בימים אלו במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

אמנות נשכחת: מוזיאון הרצליה עושה כבוד לאהרן אבני, רות דורית יעקובי ויעקב רכטר

מייסד המדרשה לאמנות, האמנית הקונצפטואלית מערד והסקיצות האדריכליות למוזיאונים וגלריות, נחשפים לראשונה בתערוכות מקיפות ומרתקות במסגרת אשכול התערוכות החדש המוצג בימים אלו במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

מוזיאון הרצליה בחר הפעם להציג אשכול תערוכות הקשורות כולן לאוסף המוזיאון או למבנה שלו. עיון וחיפוש באוספי המוזיאון, הניבו לאוצרים רעיונות לפיתוח תערוכות יחיד, לאמנים שראוי לקיים היכרות מחודשת עם עבודתם ולתת להם את חלל התצוגה המכבד את יצירותיהם. גם בנין המוזיאון שתוכנן ע"י יעקב רכטר, זוכה לתצוגה ארכיונית מרתקת של עבודתו האייקונית בתכנון הארץ ישראלי בשילוב עם צלם האדריכלות הידוע אלי סינגלובסקי.

התערוכה "אהרון אבני: בסטודיו ובסטודיה", אותה אצר רון ברטוֹש, מציגה את אהרון אבני, מחשובי האמנים "הנשכחים" בישראל. אבני היה בן 45 בלבד במותו, בשנת 1951, ועיקר פעילותו האמנותית התרחשה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אבני היה צייר של פְּנים, של פָּנים ושל נופים מופנמים שהתאפיינו באינטימיות, רגש וצבעוניות כהה. בנוסף ליצירתו האמנותית פעל אבני לקידום החינוך לאמנות, שאותו ראה כשליחות בעלת ערך חברתי וחשיבות תרבותית. בשנת 1936 הקים את ה"סטודיה לציור ופיסול ליד ועדת התרבות של מועצת פועלי תל אביב" . הסטודיה הוקמה בחסות ההסתדרות הכללית ובזכות קשריו של אבני במפא"י, ומטרתה הייתה "לתת לתלמידיה חינוך מושלם, הלכה ומעשה, בשטח האמנות הפלסטית ולהפיץ ברבים את ההשכלה האמנותית". אבני עצמו עמד בראש מחלקת הציור ולימד ציור, רישום, תורת הפרספקטיבה ותולדות האמנות הצרפתית. מאוחר יותר, ייסד אבני, עם אליהו ביילס, את המדרשה למורים לציור ומלאכה מטעם זרם העובדים, לימים בית הספר החשוב המדרשה לאמנות, הפועל עד היום במכללה האקדמית בית ברל. לאחר מותו ב-1951, שונה שם הסטודיה ל”מכון אבני”, הנושא את שמו עד היום. בתערוכה מוצגות יצירות מעזבונו של אהרן אבני שהופקדו באוספיו של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, יחד עם אוספים ממקורות נוספים.

אהרן אבני דיוקן עצמי. צילום: שרה פלד
אהרן אבני. צילום: שרה פלד
אהרן אבני, צילום בתערוכה שרה פלד

"רות דורית יעקבי: הדלת לגן הסודי" תערוכת יחיד באוצרותה של הדס קידר, חושפת אמנית "נשכחת" שהציגה תערוכות רבות בישראל, אך לא הצליחה להתקבל לסצינת האמנות המקומית וזאת לעומת השבחים שזכתה להם בארצות אחרות, כשהציגה תערוכות יחיד בסין, תאילנד, סינגפור, טייוואן,יפן, גרמניה והוותיקן. האוצרת הדס קידר מניחה כי "הדבר נבע מכך שעבודתה חרגה מן הזרמים המקובלים בשיח האמנות הישראלי באותה עת, שהיה ברובו בשליטה גברית. כמי שהתגוררה ועבדה בשוליים הגיאוגרפיים של המדינה, הצטרפה לעולם האמנות בגיל מבוגר כאם לארבעה, והתמקדה בנושאים נשיים, רבים בעולם האמנות המקומי ראו בה אאוטסיידרית".

הדס קידר על רקע צילום בסטודיו של דורית יעקבי. צילום: שרה פלד

רות יעקבי, ילידת 1952, גדלה במושב ארבל ליד הכינרת. בנעוריה, עזבה את המושב ללימודים בפנימיית בויאר לבני נוער מחוננים בירושלים, ובבגרותה עברה לגור בערד יחד עם בעלה, גיורא יעקבי, שעבד כמהנדס בתעשיית המחצבים רותם דשנים. לאחר שהשלימה את לימודיה והוסמכה כפסיכולוגית, החלה לעבוד בעיר. בעודה מגדלת ארבעה ילדים, החלה בלימודי אמנות, תחילה בבאר שבע, ולאחר מכן במדרשה. אף שהחלה את מסעה האמנותי בגיל מבוגר יחסית, היבול האמנותי שלה הכיל אלפי עבודות העוסקות בנושאים אוניברסליים כגון לידה, מוות, יצירה, אמונה, רוחניות, פמיניזם, אקולוגיה, נשיות, אימהות, מלחמה, שכול ועוד. יעקובי נפטרה ב-2015.

צילום: שרה פלד

קידר יצרה תערוכה מוזיאלית בחלל הגדול של מוזיאון הרצליה, חלל אותו חילקה לחללים. קונצפט התערוכה על פי קידר נוצר "על מנת להדגיש את האינטימיות ולהעמיק את חוויית המפגש עם עבודותיה של יעקבי, פיתחתי את רעיון התערוכה כמערך צפייה אינטימי, ובו סדרת חדרים המוקדשים לתימות מרכזיות ביצירתה ומאפשרים לצופים להתייחד עם העבודות. התערוכה, שבתשתיתה שאיפתה של יעקבי לשחרור הסובייקט הנשי מהסדר הפטריארכלי, מעדיפה אינטימיות וחלקיות על פני אובייקטיביות וכוליות. בהתאם לכך, פיתחתי יחד עם אריאל ערמוני, מעצב התערוכה, סדרה של חללים אדריכליים, שכל אחד מהם מציג מכלול או "אירוע" המדגיש תימה מרכזית בעבודת האמנית. כך מציעה התערוכה מפגש מקרוב עם מורכבות עבודתה של אמנית חידתית זו, ומאפשרת להכיר בה כקול חשוב בשיח האמנות בישראל".

צילום: שרה פלד

תערוכה נוספת מעניינת באשכול התצוגות הנוכחי, "רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון" אותה אצרה דנה גורדון, עוסקת בתכניות אדריכליות של חללים המיועדים לתצוגת אמנות, תכניות שהוגשו אל לא התקבלו או לא בוצעו מסיבות כלשהן. התכניות "האבודות" נלקחו מארכיון מרכז רכטר לאדריכלות ומתעדות הצעות למוזיאונים, ביתנים וגלריות לתערוכות קבועות או מתחלפות.

צילום: שרה פלד

לתערוכה שני קצוות: מצד אחד מוצגת התכנית המוקדמת ביותר של רכטר, שהיא סקיצה רעיונית לתכנון ביתן פלשתינה עבור התערוכה הקולוניאלית בפריז ב-1931, בה בחר לייצג את ארץ ישראל ע"י מערך של קוביות מודרניסטיות ובינלאומיות, ללא עיטורים, עוטפות חללים ניטרליים ובהירים המאפשרים תצוגה מכובדת. בצד שמנגד, תצלום עכשווי של הצלם אלי סינגלובסקי, המציג את הבניין המאוחר ביותר המיוצג בתערוכה, החזית הדרומית של מוזיאון הרצליה לאמנות. ד"ר איה לוריא מציינת כי "בתצלום בחר סינגלובסקי להפנות מבט דווקא אל חלק חבוי יותר של המבנה, והתמקד באיכותו החומרית, האפורה, של הבטון, בפרופורציות המלבניות, המתעגלות, ובשפתו הפורמלית, הקצבית והמדודה". התצלום הענק עשוי מ-28 פריימים בצמצם פתוח, בהזרקת דיו על מדבקת בד פוטו. בין שני הקצוות, ממוקמות עבודות אחרות שעלו בחיפוש בארכיון, כמו הצעות לתכנון מוזיאונים וחללי תצוגה במסגרת תחרויות אדריכלות בשנות השישים של המאה הקודמת ושלושה בניינים שנבנו בפועל, ביתן ישראל בוונציה 1952, ביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב לאמנות 1959 ובית כהנא ברמת גן 1962.

צילום: שרה פלד

בנוסף, בתערוכות החדשות, תצוגות של קרמיקה וטקסטיל עבודות יד בטכניקות מסורתיות ועכשוויות מאת יוצרות ויוצרים בני דורות שונים.

אברהם קריצמן, גבס. צילום: שרה פלד

נעילה: 22.4.2022

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, רח' הבנים 4, הרצליה

מוזיאון הרצליה בחר הפעם להציג אשכול תערוכות הקשורות כולן לאוסף המוזיאון או למבנה שלו. עיון וחיפוש באוספי המוזיאון, הניבו לאוצרים רעיונות לפיתוח תערוכות יחיד, לאמנים שראוי לקיים היכרות מחודשת עם עבודתם ולתת להם את חלל התצוגה המכבד את יצירותיהם. גם בנין המוזיאון שתוכנן ע"י יעקב רכטר, זוכה לתצוגה ארכיונית מרתקת של עבודתו האייקונית בתכנון הארץ ישראלי בשילוב עם צלם האדריכלות הידוע אלי סינגלובסקי.

התערוכה "אהרון אבני: בסטודיו ובסטודיה", אותה אצר רון ברטוֹש, מציגה את אהרון אבני, מחשובי האמנים "הנשכחים" בישראל. אבני היה בן 45 בלבד במותו, בשנת 1951, ועיקר פעילותו האמנותית התרחשה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אבני היה צייר של פְּנים, של פָּנים ושל נופים מופנמים שהתאפיינו באינטימיות, רגש וצבעוניות כהה. בנוסף ליצירתו האמנותית פעל אבני לקידום החינוך לאמנות, שאותו ראה כשליחות בעלת ערך חברתי וחשיבות תרבותית. בשנת 1936 הקים את ה"סטודיה לציור ופיסול ליד ועדת התרבות של מועצת פועלי תל אביב" . הסטודיה הוקמה בחסות ההסתדרות הכללית ובזכות קשריו של אבני במפא"י, ומטרתה הייתה "לתת לתלמידיה חינוך מושלם, הלכה ומעשה, בשטח האמנות הפלסטית ולהפיץ ברבים את ההשכלה האמנותית". אבני עצמו עמד בראש מחלקת הציור ולימד ציור, רישום, תורת הפרספקטיבה ותולדות האמנות הצרפתית. מאוחר יותר, ייסד אבני, עם אליהו ביילס, את המדרשה למורים לציור ומלאכה מטעם זרם העובדים, לימים בית הספר החשוב המדרשה לאמנות, הפועל עד היום במכללה האקדמית בית ברל. לאחר מותו ב-1951, שונה שם הסטודיה ל”מכון אבני”, הנושא את שמו עד היום. בתערוכה מוצגות יצירות מעזבונו של אהרן אבני שהופקדו באוספיו של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, יחד עם אוספים ממקורות נוספים.

אהרן אבני דיוקן עצמי. צילום: שרה פלד
אהרן אבני. צילום: שרה פלד
אהרן אבני, צילום בתערוכה שרה פלד

"רות דורית יעקבי: הדלת לגן הסודי" תערוכת יחיד באוצרותה של הדס קידר, חושפת אמנית "נשכחת" שהציגה תערוכות רבות בישראל, אך לא הצליחה להתקבל לסצינת האמנות המקומית וזאת לעומת השבחים שזכתה להם בארצות אחרות, כשהציגה תערוכות יחיד בסין, תאילנד, סינגפור, טייוואן,יפן, גרמניה והוותיקן. האוצרת הדס קידר מניחה כי "הדבר נבע מכך שעבודתה חרגה מן הזרמים המקובלים בשיח האמנות הישראלי באותה עת, שהיה ברובו בשליטה גברית. כמי שהתגוררה ועבדה בשוליים הגיאוגרפיים של המדינה, הצטרפה לעולם האמנות בגיל מבוגר כאם לארבעה, והתמקדה בנושאים נשיים, רבים בעולם האמנות המקומי ראו בה אאוטסיידרית".

הדס קידר על רקע צילום בסטודיו של דורית יעקבי. צילום: שרה פלד

רות יעקבי, ילידת 1952, גדלה במושב ארבל ליד הכינרת. בנעוריה, עזבה את המושב ללימודים בפנימיית בויאר לבני נוער מחוננים בירושלים, ובבגרותה עברה לגור בערד יחד עם בעלה, גיורא יעקבי, שעבד כמהנדס בתעשיית המחצבים רותם דשנים. לאחר שהשלימה את לימודיה והוסמכה כפסיכולוגית, החלה לעבוד בעיר. בעודה מגדלת ארבעה ילדים, החלה בלימודי אמנות, תחילה בבאר שבע, ולאחר מכן במדרשה. אף שהחלה את מסעה האמנותי בגיל מבוגר יחסית, היבול האמנותי שלה הכיל אלפי עבודות העוסקות בנושאים אוניברסליים כגון לידה, מוות, יצירה, אמונה, רוחניות, פמיניזם, אקולוגיה, נשיות, אימהות, מלחמה, שכול ועוד. יעקובי נפטרה ב-2015.

צילום: שרה פלד

קידר יצרה תערוכה מוזיאלית בחלל הגדול של מוזיאון הרצליה, חלל אותו חילקה לחללים. קונצפט התערוכה על פי קידר נוצר "על מנת להדגיש את האינטימיות ולהעמיק את חוויית המפגש עם עבודותיה של יעקבי, פיתחתי את רעיון התערוכה כמערך צפייה אינטימי, ובו סדרת חדרים המוקדשים לתימות מרכזיות ביצירתה ומאפשרים לצופים להתייחד עם העבודות. התערוכה, שבתשתיתה שאיפתה של יעקבי לשחרור הסובייקט הנשי מהסדר הפטריארכלי, מעדיפה אינטימיות וחלקיות על פני אובייקטיביות וכוליות. בהתאם לכך, פיתחתי יחד עם אריאל ערמוני, מעצב התערוכה, סדרה של חללים אדריכליים, שכל אחד מהם מציג מכלול או "אירוע" המדגיש תימה מרכזית בעבודת האמנית. כך מציעה התערוכה מפגש מקרוב עם מורכבות עבודתה של אמנית חידתית זו, ומאפשרת להכיר בה כקול חשוב בשיח האמנות בישראל".

צילום: שרה פלד

תערוכה נוספת מעניינת באשכול התצוגות הנוכחי, "רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון" אותה אצרה דנה גורדון, עוסקת בתכניות אדריכליות של חללים המיועדים לתצוגת אמנות, תכניות שהוגשו אל לא התקבלו או לא בוצעו מסיבות כלשהן. התכניות "האבודות" נלקחו מארכיון מרכז רכטר לאדריכלות ומתעדות הצעות למוזיאונים, ביתנים וגלריות לתערוכות קבועות או מתחלפות.

צילום: שרה פלד

לתערוכה שני קצוות: מצד אחד מוצגת התכנית המוקדמת ביותר של רכטר, שהיא סקיצה רעיונית לתכנון ביתן פלשתינה עבור התערוכה הקולוניאלית בפריז ב-1931, בה בחר לייצג את ארץ ישראל ע"י מערך של קוביות מודרניסטיות ובינלאומיות, ללא עיטורים, עוטפות חללים ניטרליים ובהירים המאפשרים תצוגה מכובדת. בצד שמנגד, תצלום עכשווי של הצלם אלי סינגלובסקי, המציג את הבניין המאוחר ביותר המיוצג בתערוכה, החזית הדרומית של מוזיאון הרצליה לאמנות. ד"ר איה לוריא מציינת כי "בתצלום בחר סינגלובסקי להפנות מבט דווקא אל חלק חבוי יותר של המבנה, והתמקד באיכותו החומרית, האפורה, של הבטון, בפרופורציות המלבניות, המתעגלות, ובשפתו הפורמלית, הקצבית והמדודה". התצלום הענק עשוי מ-28 פריימים בצמצם פתוח, בהזרקת דיו על מדבקת בד פוטו. בין שני הקצוות, ממוקמות עבודות אחרות שעלו בחיפוש בארכיון, כמו הצעות לתכנון מוזיאונים וחללי תצוגה במסגרת תחרויות אדריכלות בשנות השישים של המאה הקודמת ושלושה בניינים שנבנו בפועל, ביתן ישראל בוונציה 1952, ביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב לאמנות 1959 ובית כהנא ברמת גן 1962.

צילום: שרה פלד

בנוסף, בתערוכות החדשות, תצוגות של קרמיקה וטקסטיל עבודות יד בטכניקות מסורתיות ועכשוויות מאת יוצרות ויוצרים בני דורות שונים.

אברהם קריצמן, גבס. צילום: שרה פלד

נעילה: 22.4.2022

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, רח' הבנים 4, הרצליה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן