Skip to content

כשהחרב חותכת את הספר: על הספר "מנצחת" של ישי שריד

הספר "מנצחת" של ישי שריד הוא ספר נעים לקריאה, מעניין ומאתגר מחשבה, אשר מעלה שאלות מרתקות בנוגע למציאות בישראל ולאתיקה של הפסיכולוגיה. אולם, שריד, עורך דין לפרנסתו, אינו מצליח להתנתק לחלוטין מכובעו כמשפטן, ובכתיבתו עדיין ניתן לזהות כתיבה שמתאימה יותר למסמכים משפטיים ולא לפרוזה, כתיבה שלא מותירה די מקום לדמיון

כשהחרב חותכת את הספר: על הספר "מנצחת" של ישי שריד

הספר "מנצחת" של ישי שריד הוא ספר נעים לקריאה, מעניין ומאתגר מחשבה, אשר מעלה שאלות מרתקות בנוגע למציאות בישראל ולאתיקה של הפסיכולוגיה. אולם, שריד, עורך דין לפרנסתו, אינו מצליח להתנתק לחלוטין מכובעו כמשפטן, ובכתיבתו עדיין ניתן לזהות כתיבה שמתאימה יותר למסמכים משפטיים ולא לפרוזה, כתיבה שלא מותירה די מקום לדמיון

הספר "מנצחת" של ישי שריד מספר על אביגיל, פסיכולוגית ששירתה שנים רבות בצה"ל והתמחתה בפסיכולוגיה של ההרג, כלומר לסייע לחיילים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בלחימה ולהרוג ביתר קלות, כפי שאביגיל עצמה מכנה זאת. לאחר שחרורה מהצבא אביגיל פותחת קליניקה פרטית, ומטפלת בעיקר בפגועי נפש והלומי קרב מהשירות הצבאי. אביגיל היא גם אם יחידנית לשאול, שעם תחילתו של הספר מתגייס לשירות קרבי בצה"ל.

"מנצחת" הוא ספר נעים לקריאה, מעניין ומאתגר מחשבה. הספר מעלה שאלות מרתקות בנוגע למציאות בישראל, כמו המחיר הנפשי שנדרשים לשלם החיילים או העובדה שהשירות הצבאי דורש מנגנון מסועף של תחזוקה פסיכולוגית (ובמשתמע גם הצדקות פסיכולוגיות), וגם על הקשר שבין המוות שזרוע בכל שעל בצבא וכיצד הוא מניע את הארוס, יצר החיים. סופו של הספר משתעשע גם בתמה של "עקדת יצחק", התמה לפיה ההורים מקריבים את ילדיהם החיילים עבור אידיאולוגיה, ומראה כי דווקא העובדה שהבנים יודעים שההורים הקריבו אותם היא שנותנת להם כוחות להמשיך ללחום.

בתום הקריאה של מנצחת נותרתי עם תחושת החמצה, שכן הספר נגמר מהר מדי, ונושאים רבים ודמויות רבות מטופלות בפזיזות, ברישול או פשוט בחוסר סבלנות. כזה למשל הוא הקשר שבין הפסיכולוגיה של ההרג לבין הארוס שציינתי למעלה, שמצוין רק בחטף. הדברים נכונים גם לדמויות, שרובן, אולי למעט אביגיל, חצי-אפויות, כאילו מישהו התחיל לצייר את קווי האופי שלהן והתייאש באמצע. כך היא דמותה של נגה, טייסת שאביגיל פוגשת במהלך שירותה הצבאי, ושתיהן ממשיכות לשמור על קשר. אולם הקשר בין אביגיל לנוגה נותר חסר פשר ועד סיומו של הסיפור לא ברור מה טיבו.

*

שריד אינו נמנה על הטייפ הקלאסי של הסופרים. שריד הוא עורך דין ובורר לפרנסתו, ובין שאר עיסוקיו הוא גם סופר שהוציא לאור כבר חמישה ספרים, ו"מנצחת" הוא ספרו השישי. אני מחבב ומעריך מאוד אנשים כמו שריד, אנשי ה"סַפְרָא וְסַיָּיפָא", הספר והחרב, אנשים שעובדים לפרנסתם ביום וכותבים ספרים בלילה. שריד ספציפית קרוב ללבי, שכן שנינו עורכי דין שאוהבים את המילה הכתובה.

הלהטוט בין הספרא לסייפא דורש להתגבר על שניים ואולי אף שלושה מכשולים: המכשול הראשון הוא הפנאי. ישנו הפנאי במובן "הטכני", קרי זמן שניתן להקדיש לצורך כתיבת ספרים. לאנשי עמל שבנפשם מביאים לחמם אמנם גם פנאי כזה הוא מותרות, אבל כמדומני שפנאי כזה יש לכולנו. המכשול המרכזי יותר הוא פנאי במובן המלא של המילה, הפנאי הנפשי: כתיבה דורשת התכנסות, התעמקות, שקיעה לתוך עולם של דמיון וחשיבה, שהייה בתוך יקום של מילים ומשפטים, להיות במעין ריטריט, התנתקות והתנקות מן העולם. יש אנשים שמסוגלים לצלול אל המילים בתוך שעתיים של פנאי שיש להם ביום, אולם לרוב נדרש איזה פרק זמן של הצללת (מלשון צלילות) המחשבות בכדי לגשת אל הכתיבה.

מכשול הפנאי הנפשי קשור למכשול נוסף והוא היכולת לחצוץ בין עבודת היום לעבודת הלילה, לנטרל לחלוטין את ההשפעה של הפרנסה על הכתיבה. בעריכת דין, אם בשריד עסקינן, המלאכה קשה יותר. לכאורה, עורכי דין הם הסופרים האולטימטיביים, שהרי גם אנחנו טווים נרטיביים עבור הלקוחות שלנו, וגם אנחנו עוסקים בכתיבה, מילים ומשפטים. אבל דווקא כיוון שיש קרבה מסוימת בין "משפט" ל"ספרות", החלחול בין שניהם יכול להיות מסוכן. הכתיבה של עורכי הדין חייבת להיות כתיבה בהירה, רזה, כתיבה שהיא לעתים חזרתית, כתיבה שנועדה להבהיר את הנקודה, שמשתמשת במשפטים קצרים, ממוספרים, וכל המרבה למספר הרי זה משובח. כתיבת ספרות חייבת לברוח מן הבהירות והפשטות, היא צריכה לסבך ולערפל, לעמעם ולהשאיר מקום רב לדמיון.

נדמה כי שריד אינו מצליח להתנתק לחלוטין מכובעו כמשפטן. הכתיבה של שריד היא כתיבה רזה ובהירה, כזו שמתאימה יותר למסמכים משפטיים ולא לפרוזה. רוב התבניות בספר הן שבלוניות ומוכרות, ומותירות מעט מאוד מקום לדמיון.

למשל, הספר מעלה שאלות אתיות שונות בנוגע למהות הפסיכולוגיה ולשאלה האם ראוי שהפסיכולוגיה תשרת מטרות אחרות שאינן האינדיבידואל עצמו, שכן כאמור אביגיל משרתת את הצבא ולא את החיילים.

הדיון על האתיקה של הפסיכולוגיה אינו פרי מוחי, אלא הוא עולה במפורש בשיחה שאביגיל מנהלת עם אבא שלה, פסיכולוג קליני, שמבקר את הבחירה שלה לשרת כפסיכולוגית בצבא – והנה לנו עוד תבנית מוכרת של בת שממשיכה את אביה אך מורדת בו. בעיני הדיון הזה משקף את חוסר יכולתו של שריד הסופר להשתחרר משריד עורך הדין: דיון זה, כמו הרבה לבטים בספר, הוא גלוי ומפורש ולא מתוחכם מדי. שלא כמו שופטים שצריך לומר להם את הדברים במפורש, רצוי כמה פעמים, לנו הקוראים מגיע קצת מקום לדמיון.

מנצחת • ישי שריד • הוצאת עם עובד • 2020 • 195 עמ'

הספר "מנצחת" של ישי שריד מספר על אביגיל, פסיכולוגית ששירתה שנים רבות בצה"ל והתמחתה בפסיכולוגיה של ההרג, כלומר לסייע לחיילים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בלחימה ולהרוג ביתר קלות, כפי שאביגיל עצמה מכנה זאת. לאחר שחרורה מהצבא אביגיל פותחת קליניקה פרטית, ומטפלת בעיקר בפגועי נפש והלומי קרב מהשירות הצבאי. אביגיל היא גם אם יחידנית לשאול, שעם תחילתו של הספר מתגייס לשירות קרבי בצה"ל.

"מנצחת" הוא ספר נעים לקריאה, מעניין ומאתגר מחשבה. הספר מעלה שאלות מרתקות בנוגע למציאות בישראל, כמו המחיר הנפשי שנדרשים לשלם החיילים או העובדה שהשירות הצבאי דורש מנגנון מסועף של תחזוקה פסיכולוגית (ובמשתמע גם הצדקות פסיכולוגיות), וגם על הקשר שבין המוות שזרוע בכל שעל בצבא וכיצד הוא מניע את הארוס, יצר החיים. סופו של הספר משתעשע גם בתמה של "עקדת יצחק", התמה לפיה ההורים מקריבים את ילדיהם החיילים עבור אידיאולוגיה, ומראה כי דווקא העובדה שהבנים יודעים שההורים הקריבו אותם היא שנותנת להם כוחות להמשיך ללחום.

בתום הקריאה של מנצחת נותרתי עם תחושת החמצה, שכן הספר נגמר מהר מדי, ונושאים רבים ודמויות רבות מטופלות בפזיזות, ברישול או פשוט בחוסר סבלנות. כזה למשל הוא הקשר שבין הפסיכולוגיה של ההרג לבין הארוס שציינתי למעלה, שמצוין רק בחטף. הדברים נכונים גם לדמויות, שרובן, אולי למעט אביגיל, חצי-אפויות, כאילו מישהו התחיל לצייר את קווי האופי שלהן והתייאש באמצע. כך היא דמותה של נגה, טייסת שאביגיל פוגשת במהלך שירותה הצבאי, ושתיהן ממשיכות לשמור על קשר. אולם הקשר בין אביגיל לנוגה נותר חסר פשר ועד סיומו של הסיפור לא ברור מה טיבו.

*

שריד אינו נמנה על הטייפ הקלאסי של הסופרים. שריד הוא עורך דין ובורר לפרנסתו, ובין שאר עיסוקיו הוא גם סופר שהוציא לאור כבר חמישה ספרים, ו"מנצחת" הוא ספרו השישי. אני מחבב ומעריך מאוד אנשים כמו שריד, אנשי ה"סַפְרָא וְסַיָּיפָא", הספר והחרב, אנשים שעובדים לפרנסתם ביום וכותבים ספרים בלילה. שריד ספציפית קרוב ללבי, שכן שנינו עורכי דין שאוהבים את המילה הכתובה.

הלהטוט בין הספרא לסייפא דורש להתגבר על שניים ואולי אף שלושה מכשולים: המכשול הראשון הוא הפנאי. ישנו הפנאי במובן "הטכני", קרי זמן שניתן להקדיש לצורך כתיבת ספרים. לאנשי עמל שבנפשם מביאים לחמם אמנם גם פנאי כזה הוא מותרות, אבל כמדומני שפנאי כזה יש לכולנו. המכשול המרכזי יותר הוא פנאי במובן המלא של המילה, הפנאי הנפשי: כתיבה דורשת התכנסות, התעמקות, שקיעה לתוך עולם של דמיון וחשיבה, שהייה בתוך יקום של מילים ומשפטים, להיות במעין ריטריט, התנתקות והתנקות מן העולם. יש אנשים שמסוגלים לצלול אל המילים בתוך שעתיים של פנאי שיש להם ביום, אולם לרוב נדרש איזה פרק זמן של הצללת (מלשון צלילות) המחשבות בכדי לגשת אל הכתיבה.

מכשול הפנאי הנפשי קשור למכשול נוסף והוא היכולת לחצוץ בין עבודת היום לעבודת הלילה, לנטרל לחלוטין את ההשפעה של הפרנסה על הכתיבה. בעריכת דין, אם בשריד עסקינן, המלאכה קשה יותר. לכאורה, עורכי דין הם הסופרים האולטימטיביים, שהרי גם אנחנו טווים נרטיביים עבור הלקוחות שלנו, וגם אנחנו עוסקים בכתיבה, מילים ומשפטים. אבל דווקא כיוון שיש קרבה מסוימת בין "משפט" ל"ספרות", החלחול בין שניהם יכול להיות מסוכן. הכתיבה של עורכי הדין חייבת להיות כתיבה בהירה, רזה, כתיבה שהיא לעתים חזרתית, כתיבה שנועדה להבהיר את הנקודה, שמשתמשת במשפטים קצרים, ממוספרים, וכל המרבה למספר הרי זה משובח. כתיבת ספרות חייבת לברוח מן הבהירות והפשטות, היא צריכה לסבך ולערפל, לעמעם ולהשאיר מקום רב לדמיון.

נדמה כי שריד אינו מצליח להתנתק לחלוטין מכובעו כמשפטן. הכתיבה של שריד היא כתיבה רזה ובהירה, כזו שמתאימה יותר למסמכים משפטיים ולא לפרוזה. רוב התבניות בספר הן שבלוניות ומוכרות, ומותירות מעט מאוד מקום לדמיון.

למשל, הספר מעלה שאלות אתיות שונות בנוגע למהות הפסיכולוגיה ולשאלה האם ראוי שהפסיכולוגיה תשרת מטרות אחרות שאינן האינדיבידואל עצמו, שכן כאמור אביגיל משרתת את הצבא ולא את החיילים.

הדיון על האתיקה של הפסיכולוגיה אינו פרי מוחי, אלא הוא עולה במפורש בשיחה שאביגיל מנהלת עם אבא שלה, פסיכולוג קליני, שמבקר את הבחירה שלה לשרת כפסיכולוגית בצבא – והנה לנו עוד תבנית מוכרת של בת שממשיכה את אביה אך מורדת בו. בעיני הדיון הזה משקף את חוסר יכולתו של שריד הסופר להשתחרר משריד עורך הדין: דיון זה, כמו הרבה לבטים בספר, הוא גלוי ומפורש ולא מתוחכם מדי. שלא כמו שופטים שצריך לומר להם את הדברים במפורש, רצוי כמה פעמים, לנו הקוראים מגיע קצת מקום לדמיון.

מנצחת • ישי שריד • הוצאת עם עובד • 2020 • 195 עמ'

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן