Skip to content

"אלוהי הקטל" בקאמרי: תסתכלו עליהם ותראו אותנו

יוצרי ההצגה מעמידים מול הקהל מראה חדה ונוקבת, ומה שניבט במראה אינו מחמאה גדולה לאנושות. מי אנחנו באמת מאחורי העמדות הפנים, מה אנחנו מסתירים וממה אנחנו פוחדים? משחק טוב של קרן מור, יובל סגל, אולה שור סלקטר ובעיקר של אוהד שחר, שמאבד את זה לגמרי ומתפרק על הבמה

"אלוהי הקטל" בקאמרי: תסתכלו עליהם ותראו אותנו

יוצרי ההצגה מעמידים מול הקהל מראה חדה ונוקבת, ומה שניבט במראה אינו מחמאה גדולה לאנושות. מי אנחנו באמת מאחורי העמדות הפנים, מה אנחנו מסתירים וממה אנחנו פוחדים? משחק טוב של קרן מור, יובל סגל, אולה שור סלקטר ובעיקר של אוהד שחר, שמאבד את זה לגמרי ומתפרק על הבמה

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

אלימות היא שם המשחק. הסיפור, שכתבה יסמינה רזה, מתחיל בקטן כאשר שני זוגות הורים תרבותיים ונורמטיבים נפגשים כדי לפתור קטטה שהתרחשה בין הילדים שלהם – ולחנך אותם לסובלנות ולחיים של דו-קיום. זה נמשך בוויכוח שפורץ בין שני הזוגות ובהטחת האשמות הדדית. וזה מסתיים באיבוד שליטה, בהיסטריה, בקללות ובעלבונות.

מה מסתתר מאחורי המסכות של האנשים "הנורמטיבים". צילום: רדי רובינשטיין

המסכות יורדות ואנו מגלים מי הם באמת האנשים הנורמטיבים והתרבותיים לכאורה ומה הם מייצגים: גזענות, שוביניזם, דעות קדומות. אנחנו רואים איך העמדות הפנים התרבותיות נעלמות כשזה מגיע לוויכוחים על כסף, נשים, מעמדות והחיים עצמם. הבמה הנקייה שהופיעה בהתחלה, הופכת לשדה קרב. אבל יש גם הומור באמצע.

בימוי מינימלסטי של גדי רול (ע"פ יורגן גוש) ומשחק טוב של קרן מור, יובל סגל, אולה שור סלקטר ובעיקר של אוהד שחר, שמאבד את זה לגמרי ומתפרק על הבמה.

"אלוהי הקטל" אינה יצירה מרגשת במיוחד או מטלטלת. אין כאן בימוי יצירתי או משחק עוצמתי. היא הצגה שמציבה מראה חדה ונוקבת מול הקהל. ומה שניבט במראה אינו מחמאה גדולה לאנושות.

הבמה הנקיה הופכת לשדה קרב. צילום: רדי רובינשטיין

לא צריך ללכת להצגה כדי להבין באיזו חברה אלימה וחסרת סובלנות אנחנו חיים. אנחנו חווים זאת מדי יום במהדורות החדשות. כדאי לראות את ההצגה כדי לבדוק באומץ היכן אנחנו, הצופים, מעמידים פנים, מה אנחנו מסתירים, ממה אנחנו פוחדים ומי אנחנו באמת מאחורי המסכות שאנו עוטים על פנינו.

ואני לא מתכוון למסכות נגד קורונה.

 

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

אלימות היא שם המשחק. הסיפור, שכתבה יסמינה רזה, מתחיל בקטן כאשר שני זוגות הורים תרבותיים ונורמטיבים נפגשים כדי לפתור קטטה שהתרחשה בין הילדים שלהם – ולחנך אותם לסובלנות ולחיים של דו-קיום. זה נמשך בוויכוח שפורץ בין שני הזוגות ובהטחת האשמות הדדית. וזה מסתיים באיבוד שליטה, בהיסטריה, בקללות ובעלבונות.

מה מסתתר מאחורי המסכות של האנשים "הנורמטיבים". צילום: רדי רובינשטיין

המסכות יורדות ואנו מגלים מי הם באמת האנשים הנורמטיבים והתרבותיים לכאורה ומה הם מייצגים: גזענות, שוביניזם, דעות קדומות. אנחנו רואים איך העמדות הפנים התרבותיות נעלמות כשזה מגיע לוויכוחים על כסף, נשים, מעמדות והחיים עצמם. הבמה הנקייה שהופיעה בהתחלה, הופכת לשדה קרב. אבל יש גם הומור באמצע.

בימוי מינימלסטי של גדי רול (ע"פ יורגן גוש) ומשחק טוב של קרן מור, יובל סגל, אולה שור סלקטר ובעיקר של אוהד שחר, שמאבד את זה לגמרי ומתפרק על הבמה.

"אלוהי הקטל" אינה יצירה מרגשת במיוחד או מטלטלת. אין כאן בימוי יצירתי או משחק עוצמתי. היא הצגה שמציבה מראה חדה ונוקבת מול הקהל. ומה שניבט במראה אינו מחמאה גדולה לאנושות.

הבמה הנקיה הופכת לשדה קרב. צילום: רדי רובינשטיין

לא צריך ללכת להצגה כדי להבין באיזו חברה אלימה וחסרת סובלנות אנחנו חיים. אנחנו חווים זאת מדי יום במהדורות החדשות. כדאי לראות את ההצגה כדי לבדוק באומץ היכן אנחנו, הצופים, מעמידים פנים, מה אנחנו מסתירים, ממה אנחנו פוחדים ומי אנחנו באמת מאחורי המסכות שאנו עוטים על פנינו.

ואני לא מתכוון למסכות נגד קורונה.

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן