Skip to content

עזיבתו של ברקאי היא ניצחון עצוב לברדוגואים

המדינה ברחה לרזי ברקאי, אבל גם התחנה שבה הוא שידר עד לאחרונה ברחה לו ומאפשרת לברדוגואים להשתלט על השידור. לא חסרים פרשנים הוגנים גם בימין. כשהתקשורת חלשה אין חופש עיתונות ואין חופש לעיתונאים. מי יחליף את ברקאי?

עזיבתו של ברקאי היא ניצחון עצוב לברדוגואים

המדינה ברחה לרזי ברקאי, אבל גם התחנה שבה הוא שידר עד לאחרונה ברחה לו ומאפשרת לברדוגואים להשתלט על השידור. לא חסרים פרשנים הוגנים גם בימין. כשהתקשורת חלשה אין חופש עיתונות ואין חופש לעיתונאים. מי יחליף את ברקאי?

"אני מרגיש כבר כמה שנים שהמדינה בורחת לי – ונמאס לי לרדוף אחריה". כך נפרד רזי ברקאי מ-27 שנות הגשה של תוכניתו "מה בוער" בגלצ. לא רק המדינה ברחה לברקאי. גם התחנה שבה הוא משדר ברחה לו בשנים האחרונות.

כבר לא בוער לו. ברקאי נפרד מ"מה בוער". צילום מסך

זה התחיל במסגרת תוכנית ההשתלטות של ראש הממשלה הקודם, נתניהו, על התקשורת האלקטרונית והכתובה. מפקד גלצ, ירון דקל, סימן את תחילת ההידרדרות של התחנה עם מינויו של יעקב ברדוגו לפרשן פוליטי בתואנה של "מגוון דעות". דקל הכחיש שזו היתה דרישתו של נתניהו, כפי שטענו גורמים בגלצ. אבל גם אם לא היתה דרישה מפורשת, זו היתה רוח המפקד, שניסה לאיים כי התחנה תיסגר אם לא יוכנס אליה פרשן בולט מהימין. במקביל, קיצץ דקל את תוכניתו של ברקאי, משעתיים לשעה. "מגוון דעות" כבר אמרנו?

הבעיה, שברדוגו אינו פרשן הוגן ומקצועי, אלא איש עסקים ממולח, ותועמלן של נתניהו והליכוד. סוס טרויאני במסווה של פרשן פוליטי. את הסחף לא עצר המפקד הבא והרופס של גלצ, שמעון אלקבץ, שבתקופת כהונתו מונה ברדוגו לאחד ממגישי יומן הערב של התחנה. ברדוגו השתלט ברגל גסה ובשפה עילגת על היומן והפך באמצעותו לשופר הבולט ביותר בין כל עיתונאי החצר של נתניהו. המגישים המתחלפים לצידו בתוכנית הם חלשים ונגררים אחריו, ובמקרה הטוב מרימים לו להנחתה.

בתוכנית הפרידה שלו אמר ברקאי: "אני לא רוצה לתת שמות כאן, אבל כאילו השתלטו לא רק על גלי צה"ל, השתלטו על מערכות התקשורת עסקנים, בורים, גסי רוח, ששכחו מה זה להיות עיתונאי".

עיתונות מתרפסת. צילום מסך

העיתונאים בגלצ לא גילו רוח לחימה בשנים האחרונות, שבהן פוליטיקאים נגסו בתחנה וניסו לסתום פיות או כאשר עובדים פוטרו או נאלצו להתפטר. לכולם היה חשוב לשמור על שקט תעשייתי ועל מקום עבודתם. שתיקתם הרועמת רק שיקפה את חולשתה של העיתונות ואת חולשתם של העיתונאים. כשהתקשורת חלשה אין חופש עיתונות ואין חופש לעיתונאים.

עזיבתו של ברקאי בן ה-72 מותירה את העיתונאי רינו צרור, הצעיר ממנו בכמה שנים, לבדו במאבק נגד הברדוגואים. עם עזרה קטנה של יעל דן ושל טלי ליפקין שחק. צרור עם שעת השידור שלו בגלצ, לא יוכל להחזיר לבדו את התחנה לימיה הטובים. הוא יזדקק לשחקני חיזוק, שבינתיים אינם נראים באופק.

המפקדת הזמנית של גלצ, גלית אלטשטיין, מותירה בינתיים את ברדוגו על מקומו (קיצצה לו חצי שעה) ומאפשרת לו להשתלח בגסות בכל מי שמייצג את השלטון הנוכחי ולנסות להחיות את הממשל הקודם. ההתנהלות של ברדוגו שקופה ומרגיזה, אבל השארתו בתפקיד – מקוממת. גם השארתם של עירית לינור וקובי אריאלי על מקומם בתוכנית "המילה האחרונה" מעוררת תהיות מאחר וזו תוכנית שהיתה אמורה לשקף שתי דעות מנוגדות. במקום זאת אנחנו מקבלים מקהלה ביביסטית לעוסה לעייפה.

נשאר לבד במערכה. רינו צרור וברקאי בתוכנית הסיום. צילום מסך

לא חסרים פרשנים הגונים מהימין. אריה אלדד, למשל, שמשדר בתחנה המתחרה, 103 אף.אם. הוא אחד מהם. אפילו ינון מגל (שמשדר באותה תחנה לצידו של בן כספית), למרות גסות הרוח והסגידה לנתניהו ולדרכו, עדיף על ברדוגו, שחוזר ומדגיש שאינו עיתונאי. לאלדד ולמגל יש הומור עצמי, נשק הכרחי של כל עיתונאי שמכבד את עצמו.

צריך להודות, שברקאי איבד מכוחו ומהשפעתו במהלך השנים וזה לא אותו ברקאי מלפני 20 שנה ואפילו לא מלפני 5 שנים. אבל הוא עדיין שומר על אנרגיה טובה, חיוניות וסקרנות. אכן המדינה ברחה לו, אבל זה הזמן להחזיר אותה למסלול באמצעות עיתונאים חדים, נשכנים, אמיצים ובעיקר חכמים. עדיין יש כאלה?

 

2 Comments

  1. טרובדור
    31 בינואר 2022 @ 4:43

    זאת בעצם כת עצומה של לפחות מיליון איש, המהווה סיכון עצום לדמוקרטיה, שחייבת להתגונן מפניה. הרס שיטתי של התקשורת, המשטרה, מערכת החוק, הפרקליטות ואפילו שינוי של השפה. בכל דמוקרטיה יש אנשי ימין, אנשי שמאל ואנשי מרכז. המלה 'שמאלן' הפכה ל'סמולן' ולמלה נרדפת לבוגד, עד שאפילו אנשי שמאל מפחדים ממנה. מה שמזכיר את הרומן של אוורוול "1984", ששם השפה הופכת ל'שיחחדש', לשפה שבה כל המלים השליליות נמחקות כדי שאי אפשר יהיה לבקר את השלטון. מוזר כמה קל להפנט חלק עצום מהציבור לכל אורך ההיסטוריה האנושית. מנהיגי דת. מנהיגים פוליטיים. מצביאים מצליחים. רוב בני האדם מצטופפים בקבוצות. יש פחד גדול מהלבד ומהאינדיוידואליזם והמחשבה העצמאית. בקבוצה, או בשבט, או בתנועה הפוליטית מרגישים את כוח הביחד. וכך לקבוצה אחת אלוהים הוא 'האבא' הגדול עליו אפשר להישען. לקבוצה אחרת זה המנהיג הפוליטי. לקבוצה אחרת זה מצביא כמו אלכסנדר מוקדון, או נפוליון. האדם כיחיד הוא חלש. מזל שביבי לא אדם צעיר. אם היה כזה והביביזם היה שולט פה עוד חמישים שנה ישראל הייתה הופכת לדיקטטורה ולחצי מדינת הלכה. האיש הזה חייב ללכת… אל ביתו, או לכלא. שום עסקת טיעון. הוא חכם יותר מכולם ואם יזרקו אותו מהדלת הראשית יחזור בקפיצה מהאחורית או מהחלון. ינון מגל הזה אם היו נותנים לו אפשרות היה מעביר חוק שכל אדם עובד במדינה יקדיש לביבי חמישה אחוז ממשכורתו.

  2. צ.ב
    31 בינואר 2022 @ 1:39

    כמו שאני החלפתי את ירמי בדירה בשטריקר כך גם החליפו אותי
    שופט מחליפים בגיל 70
    רק רזי צריך לנצח להישאר כי הוא שלנו
    לא פלא שהכותב הוא עמיר ה-"אובקטיבי"
    רק שכח שברדוגו בא מדוד לוי שהיה מתנגד חריף של ביבי

"אני מרגיש כבר כמה שנים שהמדינה בורחת לי – ונמאס לי לרדוף אחריה". כך נפרד רזי ברקאי מ-27 שנות הגשה של תוכניתו "מה בוער" בגלצ. לא רק המדינה ברחה לברקאי. גם התחנה שבה הוא משדר ברחה לו בשנים האחרונות.

כבר לא בוער לו. ברקאי נפרד מ"מה בוער". צילום מסך

זה התחיל במסגרת תוכנית ההשתלטות של ראש הממשלה הקודם, נתניהו, על התקשורת האלקטרונית והכתובה. מפקד גלצ, ירון דקל, סימן את תחילת ההידרדרות של התחנה עם מינויו של יעקב ברדוגו לפרשן פוליטי בתואנה של "מגוון דעות". דקל הכחיש שזו היתה דרישתו של נתניהו, כפי שטענו גורמים בגלצ. אבל גם אם לא היתה דרישה מפורשת, זו היתה רוח המפקד, שניסה לאיים כי התחנה תיסגר אם לא יוכנס אליה פרשן בולט מהימין. במקביל, קיצץ דקל את תוכניתו של ברקאי, משעתיים לשעה. "מגוון דעות" כבר אמרנו?

הבעיה, שברדוגו אינו פרשן הוגן ומקצועי, אלא איש עסקים ממולח, ותועמלן של נתניהו והליכוד. סוס טרויאני במסווה של פרשן פוליטי. את הסחף לא עצר המפקד הבא והרופס של גלצ, שמעון אלקבץ, שבתקופת כהונתו מונה ברדוגו לאחד ממגישי יומן הערב של התחנה. ברדוגו השתלט ברגל גסה ובשפה עילגת על היומן והפך באמצעותו לשופר הבולט ביותר בין כל עיתונאי החצר של נתניהו. המגישים המתחלפים לצידו בתוכנית הם חלשים ונגררים אחריו, ובמקרה הטוב מרימים לו להנחתה.

בתוכנית הפרידה שלו אמר ברקאי: "אני לא רוצה לתת שמות כאן, אבל כאילו השתלטו לא רק על גלי צה"ל, השתלטו על מערכות התקשורת עסקנים, בורים, גסי רוח, ששכחו מה זה להיות עיתונאי".

עיתונות מתרפסת. צילום מסך

העיתונאים בגלצ לא גילו רוח לחימה בשנים האחרונות, שבהן פוליטיקאים נגסו בתחנה וניסו לסתום פיות או כאשר עובדים פוטרו או נאלצו להתפטר. לכולם היה חשוב לשמור על שקט תעשייתי ועל מקום עבודתם. שתיקתם הרועמת רק שיקפה את חולשתה של העיתונות ואת חולשתם של העיתונאים. כשהתקשורת חלשה אין חופש עיתונות ואין חופש לעיתונאים.

עזיבתו של ברקאי בן ה-72 מותירה את העיתונאי רינו צרור, הצעיר ממנו בכמה שנים, לבדו במאבק נגד הברדוגואים. עם עזרה קטנה של יעל דן ושל טלי ליפקין שחק. צרור עם שעת השידור שלו בגלצ, לא יוכל להחזיר לבדו את התחנה לימיה הטובים. הוא יזדקק לשחקני חיזוק, שבינתיים אינם נראים באופק.

המפקדת הזמנית של גלצ, גלית אלטשטיין, מותירה בינתיים את ברדוגו על מקומו (קיצצה לו חצי שעה) ומאפשרת לו להשתלח בגסות בכל מי שמייצג את השלטון הנוכחי ולנסות להחיות את הממשל הקודם. ההתנהלות של ברדוגו שקופה ומרגיזה, אבל השארתו בתפקיד – מקוממת. גם השארתם של עירית לינור וקובי אריאלי על מקומם בתוכנית "המילה האחרונה" מעוררת תהיות מאחר וזו תוכנית שהיתה אמורה לשקף שתי דעות מנוגדות. במקום זאת אנחנו מקבלים מקהלה ביביסטית לעוסה לעייפה.

נשאר לבד במערכה. רינו צרור וברקאי בתוכנית הסיום. צילום מסך

לא חסרים פרשנים הגונים מהימין. אריה אלדד, למשל, שמשדר בתחנה המתחרה, 103 אף.אם. הוא אחד מהם. אפילו ינון מגל (שמשדר באותה תחנה לצידו של בן כספית), למרות גסות הרוח והסגידה לנתניהו ולדרכו, עדיף על ברדוגו, שחוזר ומדגיש שאינו עיתונאי. לאלדד ולמגל יש הומור עצמי, נשק הכרחי של כל עיתונאי שמכבד את עצמו.

צריך להודות, שברקאי איבד מכוחו ומהשפעתו במהלך השנים וזה לא אותו ברקאי מלפני 20 שנה ואפילו לא מלפני 5 שנים. אבל הוא עדיין שומר על אנרגיה טובה, חיוניות וסקרנות. אכן המדינה ברחה לו, אבל זה הזמן להחזיר אותה למסלול באמצעות עיתונאים חדים, נשכנים, אמיצים ובעיקר חכמים. עדיין יש כאלה?

 

2 Comments

  1. טרובדור
    31 בינואר 2022 @ 4:43

    זאת בעצם כת עצומה של לפחות מיליון איש, המהווה סיכון עצום לדמוקרטיה, שחייבת להתגונן מפניה. הרס שיטתי של התקשורת, המשטרה, מערכת החוק, הפרקליטות ואפילו שינוי של השפה. בכל דמוקרטיה יש אנשי ימין, אנשי שמאל ואנשי מרכז. המלה 'שמאלן' הפכה ל'סמולן' ולמלה נרדפת לבוגד, עד שאפילו אנשי שמאל מפחדים ממנה. מה שמזכיר את הרומן של אוורוול "1984", ששם השפה הופכת ל'שיחחדש', לשפה שבה כל המלים השליליות נמחקות כדי שאי אפשר יהיה לבקר את השלטון. מוזר כמה קל להפנט חלק עצום מהציבור לכל אורך ההיסטוריה האנושית. מנהיגי דת. מנהיגים פוליטיים. מצביאים מצליחים. רוב בני האדם מצטופפים בקבוצות. יש פחד גדול מהלבד ומהאינדיוידואליזם והמחשבה העצמאית. בקבוצה, או בשבט, או בתנועה הפוליטית מרגישים את כוח הביחד. וכך לקבוצה אחת אלוהים הוא 'האבא' הגדול עליו אפשר להישען. לקבוצה אחרת זה המנהיג הפוליטי. לקבוצה אחרת זה מצביא כמו אלכסנדר מוקדון, או נפוליון. האדם כיחיד הוא חלש. מזל שביבי לא אדם צעיר. אם היה כזה והביביזם היה שולט פה עוד חמישים שנה ישראל הייתה הופכת לדיקטטורה ולחצי מדינת הלכה. האיש הזה חייב ללכת… אל ביתו, או לכלא. שום עסקת טיעון. הוא חכם יותר מכולם ואם יזרקו אותו מהדלת הראשית יחזור בקפיצה מהאחורית או מהחלון. ינון מגל הזה אם היו נותנים לו אפשרות היה מעביר חוק שכל אדם עובד במדינה יקדיש לביבי חמישה אחוז ממשכורתו.

  2. צ.ב
    31 בינואר 2022 @ 1:39

    כמו שאני החלפתי את ירמי בדירה בשטריקר כך גם החליפו אותי
    שופט מחליפים בגיל 70
    רק רזי צריך לנצח להישאר כי הוא שלנו
    לא פלא שהכותב הוא עמיר ה-"אובקטיבי"
    רק שכח שברדוגו בא מדוד לוי שהיה מתנגד חריף של ביבי

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן