"אני מרגיש כבר כמה שנים שהמדינה בורחת לי – ונמאס לי לרדוף אחריה". כך נפרד רזי ברקאי מ-27 שנות הגשה של תוכניתו "מה בוער" בגלצ. לא רק המדינה ברחה לברקאי. גם התחנה שבה הוא משדר ברחה לו בשנים האחרונות.

זה התחיל במסגרת תוכנית ההשתלטות של ראש הממשלה הקודם, נתניהו, על התקשורת האלקטרונית והכתובה. מפקד גלצ, ירון דקל, סימן את תחילת ההידרדרות של התחנה עם מינויו של יעקב ברדוגו לפרשן פוליטי בתואנה של "מגוון דעות". דקל הכחיש שזו היתה דרישתו של נתניהו, כפי שטענו גורמים בגלצ. אבל גם אם לא היתה דרישה מפורשת, זו היתה רוח המפקד, שניסה לאיים כי התחנה תיסגר אם לא יוכנס אליה פרשן בולט מהימין. במקביל, קיצץ דקל את תוכניתו של ברקאי, משעתיים לשעה. "מגוון דעות" כבר אמרנו?

הבעיה, שברדוגו אינו פרשן הוגן ומקצועי, אלא איש עסקים ממולח, ותועמלן של נתניהו והליכוד. סוס טרויאני במסווה של פרשן פוליטי. את הסחף לא עצר המפקד הבא והרופס של גלצ, שמעון אלקבץ, שבתקופת כהונתו מונה ברדוגו לאחד ממגישי יומן הערב של התחנה. ברדוגו השתלט ברגל גסה ובשפה עילגת על היומן והפך באמצעותו לשופר הבולט ביותר בין כל עיתונאי החצר של נתניהו. המגישים המתחלפים לצידו בתוכנית הם חלשים ונגררים אחריו, ובמקרה הטוב מרימים לו להנחתה.

בתוכנית הפרידה שלו אמר ברקאי: "אני לא רוצה לתת שמות כאן, אבל כאילו השתלטו לא רק על גלי צה"ל, השתלטו על מערכות התקשורת עסקנים, בורים, גסי רוח, ששכחו מה זה להיות עיתונאי".

העיתונאים בגלצ לא גילו רוח לחימה בשנים האחרונות, שבהן פוליטיקאים נגסו בתחנה וניסו לסתום פיות או כאשר עובדים פוטרו או נאלצו להתפטר. לכולם היה חשוב לשמור על שקט תעשייתי ועל מקום עבודתם. שתיקתם הרועמת רק שיקפה את חולשתה של העיתונות ואת חולשתם של העיתונאים. כשהתקשורת חלשה אין חופש עיתונות ואין חופש לעיתונאים.

עזיבתו של ברקאי בן ה-72 מותירה את העיתונאי רינו צרור, הצעיר ממנו בכמה שנים, לבדו במאבק נגד הברדוגואים. עם עזרה קטנה של יעל דן ושל טלי ליפקין שחק. צרור עם שעת השידור שלו בגלצ, לא יוכל להחזיר לבדו את התחנה לימיה הטובים. הוא יזדקק לשחקני חיזוק, שבינתיים אינם נראים באופק.

המפקדת הזמנית של גלצ, גלית אלטשטיין, מותירה בינתיים את ברדוגו על מקומו (קיצצה לו חצי שעה) ומאפשרת לו להשתלח בגסות בכל מי שמייצג את השלטון הנוכחי ולנסות להחיות את הממשל הקודם. ההתנהלות של ברדוגו שקופה ומרגיזה, אבל השארתו בתפקיד – מקוממת. גם השארתם של עירית לינור וקובי אריאלי על מקומם בתוכנית "המילה האחרונה" מעוררת תהיות מאחר וזו תוכנית שהיתה אמורה לשקף שתי דעות מנוגדות. במקום זאת אנחנו מקבלים מקהלה ביביסטית לעוסה לעייפה.

לא חסרים פרשנים הגונים מהימין. אריה אלדד, למשל, שמשדר בתחנה המתחרה, 103 אף.אם. הוא אחד מהם. אפילו ינון מגל (שמשדר באותה תחנה לצידו של בן כספית), למרות גסות הרוח והסגידה לנתניהו ולדרכו, עדיף על ברדוגו, שחוזר ומדגיש שאינו עיתונאי. לאלדד ולמגל יש הומור עצמי, נשק הכרחי של כל עיתונאי שמכבד את עצמו.

צריך להודות, שברקאי איבד מכוחו ומהשפעתו במהלך השנים וזה לא אותו ברקאי מלפני 20 שנה ואפילו לא מלפני 5 שנים. אבל הוא עדיין שומר על אנרגיה טובה, חיוניות וסקרנות. אכן המדינה ברחה לו, אבל זה הזמן להחזיר אותה למסלול באמצעות עיתונאים חדים, נשכנים, אמיצים ובעיקר חכמים. עדיין יש כאלה?