"ליצור את העבר או על השפעות פוסט אוריינטליות באמנות ישראלית עכשווית"

זה נראה כמו המפץ הגדול. לשפשף עיניים ולא להאמין: תערוכת אמנות ישראלית ראשונה במרחב התרבותי הערבי  בחסותו האישית של השייח סאוד בין סאקר אל קאסימי Sheikh Saud bin Saqr Al Qasimi שליט אמירות ראס אל חיימה. זה נראה כמו הגשמת חזון אחרית הימים של ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" .

כמו שחר של תקופה חדשה שעולה דרך האמנות והתרבות .עוד צעד ענק של נורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי.

התערוכה המבריקה בסימן פוסט אוריינטליזם, שאוצר שרון תובל בראס אל חיימה, מביאה ביטויים חזותיים בעבודות צילום, ווידיאו, פיסול ומיצב של חוויית הגירה ונדודים, וגעגוע לשורשים האתניים, משקפת אביב תרבותי חדש וניצנים של פריחה של התרבות הישראלית במרחב הערבי.

בלעדי למגפון!!!

סיגל גליל, מבקרת האמנות,  מביאה תיעוד מצולם בזמן אמת מן התערוכה וראיונות בלעדיים עם אוצר התערוכה וכמה מבין האמנים הבולטים שמציגים בה.  

כתבה ראשונה בסידרה.

 התערוכה "ליצור את העבר" ובשמה הנוסף "השפעות פוסט אוריינטליות באמנות ישראלית עכשווית" היא תערוכה פורצת דרך ושוברת סטיגמות. חשיפת האמנות הישראלית בכפר הדייגים  אל ג׳זירה אל חמרה באמירות ראס אל חיימה פותחת חלון של תקוה לידידות אמת בין ישראל לעולם הערבי, ונושאת בכנפיה חיבוק תרבותי כנה בין שני עמים שהיו אויבים במרחב השמי.

אמנות ישראלית פתאום בלב המדבר של חצי האי ערב, מביאה איתה משב רוח רענן תחת שמי הים התיכון בואכה איחוד האמירויות. זוהי מהפכה אמיתית וקרן אור זוהרת שמאירה את התודעה הקולקטיבית בניחוח משכר של "מזרח תיכון חדש" שחזה שמעון פרס, שמימש לא פחות מבנימין נתניהו.  בהסכמי אברהם שחתם עם איחוד האמירויות ב- 15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית כמתווכת, איחוד האמירויות, בחריין וישראל, שאחריהם הצטרפו גם סודן ומרוקו.

זהו משהו אחר לגמרי מ"איטבח אל יהוד", או מ"ערבי טוב הוא ערבי מת". אימרות שגורות של שנאה ואיבה שצמחו למימדי מלחמות עתירות הרוגים במאה הקודמת.

תערוכת האמנות הישראלית הזאת על אדמתה של מדינה ערבית מוסלמית היא כל כך חשובה, כי היא יוצרת מפגש חדש והזדמנות  לדיאלוג חדש בין ישראל לישמעאל מאז שאברהם גירש את הגר, ויעקב גנב את הבכורה מעשיו.

זוהי תערוכה שמספרת בגוף ראשון על נדודים וחיפוש של זהות במרחב תרבותי בחברה של מהגרים, שממשיכים כמו אברהם למלא את הצו האלוהי הקשוח  "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ… "…

אפשר לראות בתערוכה הזאת שבוחנת מחדש את הרומנטיקה האוריינטליסטית, על ידי אמנים ישראליים שיוצרים במולדתו של העם היהודי שחוזר לארץ אבותיו, הדהוד למסע הנדודים הראשון של אברהם אבינו מחרן לכנען מאור כשדים לבאר שבע.

"וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" – בראשית , יב. .

התערוכה הישראלית באיחוד האמירויות מנפיקה מבט אחר על נדודים של אמנים שנולדו לתוך פוסט טראומה של הוריהם שהיגרו מארץ מולדתם, אל המולדת החדשה, אל מדינת היהודים. וזאת כשהם נושאים את הזכרון הקולקטיבי של התלאות,  דרך החתחתים,  וטביעות האצבע העמוקות של הגורל שפקד את העם היהודי הן בארצו והן בנדודיו בגלות בתפוצות העולם.  עקידת יצחק, האינקוויזציה וגירוש ספרד, ועד לסיפור הטבח הגדול בהיסטוריה של רצח עם בשואה, שהיה הקש האחרון ששבר את גב הגמל, לפני הקמת מדינת היהודים במולדתם הישנה, בארץ ישראל.

התערוכה העכשווית המרגשת הזאת, מתרחשת בתקופה הרת אסון וטרגדיה אנושית כלל עולמית.  באמצע המגפה הפאנדמית של הקורונה. ולנוכח ההיסטוריה העולמית המשתנה.  במאה ה-21, יותר מ-5,000 שנה אחרי המסע המכונן של אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית ואבי האומה הערבית.

ועוד מבט נוסף מצפה למבקרים בערוכה הישראלית. המבט של האחר והשונה. דרך יצירות אמנות של אמניות ערביות בנות מיעוטים,  שמתמודדות עם שאלות מורכבות של זהות, אתנית, לאומית, דתית, ואישית. דרך העבודות שלהן הן מספרות  על עצמן  וגם על החווייה הערבית, הדרוזית, הבדואית, הפלסטינית, המוסלמית והנוצרית שנוצרת  בתוך החברה הישראלית, היהודית הציונית.

התמהיל המרתק של הזהויות והמיגדרים, הנארטיבים והגעגועים שנוצקו אל תוך התערוכה, מעשיר את הפוליטיקה והפואטיקה של הגוף והנוף, ופותח אופק למזרח תיכון חדש.  יש חדש תחת השמש! והוא נמצא במדבר הקסום של ראס אל חיימה, וזורח מאמנות ישראלית בחצי האי ערב.

סיפור התערוכה: הטקסט האוצרותי של שרון תובל

"ליצור את העבר או על השפעות פוסט אוריינטליות באמנות ישראלית עכשווית"

סיפורה של אמנות המודרנית הארץ ישראלית החל עם התפתחות הדימוי של היהודי בקרב האמנציפציה והדמוקרטיזציה המערבית במאה ה 19. היהודים באירופה נתפסו כבני מזרח, שמיים, אסיאתיים, ששאפו לחזור אל אדמת ישראל במזרח התיכון. המבט של המערב על המזרח הינו מה שכינה גדול האינטלקטואלים הפלסטיניים, פרופסור לספרות באוניברסיטת קולומביה, אדוארד סעיד ( 1935-2003) : "אוריינטליזם" (1978).

בספרו הביקורתי על המבט הקלישאי והיהיר המערבי על המזרח, סעיד הגדיר את כל אותם אינטלקטואלים, אמנים, סופרים מערביים כממציאי הרוח המזרחית שברובה הוצגה כחלשה ותוקפנית וזאת כדי להדגיש את ה"עליונות" המערבית. עם זאת נוצר במיוחד בתפיסה האמנותית האוריינטליסטית בצרפת ובריטניה, מבט כאל מקום רוחני, ארץ בראשית בה כל רוחם של גיבורי התנ"ך עדיין אופפות, אדמת שלשת הדתות המונותאיסטיות, מקום רומנטי, בו כל היופי מריח את בשמי האוריינט, מחד ברברי ומסוכן ומאידך נשי, מיני, רך ושואף אל היופי הנשגב.

ליהודים בצפון אפריקה במיוחד, היה תפקיד מרכזי כניצבים לציורי האוריינטליסטים של המאה ה -19, כמו ז'אן ליאון ז'רום (Jean Leon Gerome),   אדוארד ליר   (Edouard Lear), ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר (Jean Auguste Dominique Ingres), גיימס פרמן (James Fairman), דוד רוברטס (David Roberts)  ועוד. הנשים היהודיות במזרח נתפסו כיותר מודרניות, יודעות שפות, משוחררות יחסית למוסלמיות, ולכן גם היו לרוב המודלים בציורים.

עם הקמתה של מדינת ישראל והגירת רוב היהודים אליה מארצות המגרב והמזרח התיכון, אותן תרבויות נטמעו אל תוך כור ההיתוך הציוני ששאף לאזרחות אחת מודרנית יהודית. דורות ההמשך המזרחיים וחלקם גם אמנים, מושפעים ומקבלים השראה רבה מתוך סיפורי הוריהם על אותו מזרח. נוצר מבט פוסט אוריינטלי של אותם דורות, על תרבות מזרח עבר, שאותה הם לא חוו לרוב, מעין געגוע מומצא אך נוכח.

תערוכה זו שואפת להציג מנעד יצירות שהשפעתן בתרבות מושרשת במזרח, של אמנים ישראלים עכשוויים שמציגים מעין געגוע לאותה תרבות. הגעגוע לפעמים נוכח יותר או פחות, לפעמים סדוק, לפעמים ישיר. חלקם חוקר וחוזר לעיסוקם של בני המשפחה באותן מדינות המזרח, חלקם עוסק בנושא מתוך פנטזיה פוסט אוריינטלית טהורה.

ביטוי נוסף לוקח עמדה ומגיע מאמנים מוסלמים ונוצרים שבעבודותיהם ההתייחסות אל התרבות ישירה, לא מתוך כמיהה לתרבות שנעלמה אלא דווקא מעמדה ביקורתית פוליטית וחברתית. כך או כך, התערוכה שואפת לחשוף מנעד זהויות ומורכבותו בחברה הישראלית של ימינו.

***

דגים עם פיתות, חיוך מיסתורי של כלה, תרבוש וצעיף דרוזי מרחפים ביקום, מתגוששים חצי עירומים שפתאום מתחבקים, מיטה שצפה ב"אין- בית" בלב ים, ליידי גודייבה יפהפיה שחורה ונאווה רוכבת על סוס באמצע גן עדן משיר השירים, ועץ תפוחים פתייני צומח על רקע שטיח פרסי. וגם כבוד גדול לשייחים הבדואים האחרונים שלנו בנגב.

 כל הפנטזיה הנהדרת הזאת מוצגת בתוך ובחצר של בית מספר 5 של הכפר הציורי מהמאה ה 17  אל ג׳זירה אל חמרה, שהבתים שלו העשויים מאלמוגים, שופצו לגלריות וחצרות פתוחות שמציגות אמנות עכשווית מכל העולם.

בין המציגים בתערוכה המדהימה הזאת בולטים אמנים המייצגים קשת רחבה ומגוונת של זהויות תרבותיות, פוליטיות ומיגדריות בישראל. ראידה אדון האמנית הרב-תחומית, השחקנית הנוצריה, ערביה, פלסטינית מיפו שנולדה בעכו, עם העבודה האיקונית שלה אשה בלי בית, שבה היא מצולמת שוכבת על מיטה ששטה או צפה לה מנותקת בלב ים…תחת כיפת השמים, ללא קורת גג, ובלי כל סימן ליבשה באופק.

זו'זף יוסף דדון עם עבודת הפיתות המבריקה שלו. האמן שנולד בניס שבצרפת , ופועל במקביל בשדה האמנות הישראלי. מביא את הפיתה, שמנגבים בה חומוס, או טומנת בחובה את הטעמים המזרח תיכוניים של הפלאפל, שהפך להיות המאכל הלאומי הישראלי,  משחק על כל מינעד הרגשות, הזכרונות והחושים. הלחם הערבי הפשוט שנוכס אל לב ליבה של הקולינריה הלאומית הישראלית. הוא צובע את הפיתות שלו במשחק ווידיאו מרהיב ומאופק של שחור ולבן, כמו לוח שש בש. וטוען את הפיתה בכל המטענים החשופים והנסתרים, הגלויים והמטאפוריים של המפגש בין הישראלים לערבים…

טל שוחט שנולדה בנתניה עוסקת בהגירה, פליטות וארעיות, מתייחסת שוחט לטראומת העלייה המזרחית בשנות ה-50, ונוגעת בשאלות של זהות, זמן ומקום. במיצב הווידאו "ימים אחרים", היא צילמה תהלוכה אנושית על רקע נוף טבעי בין שרידי מעברת אגרובנק ומחנה צבא בריטי בחולות חדרה. ובעבודות אחרות היא שוחט מנהלת דיאלוג חזותי פוסט אוריינטלי, עם הדימוי של האשה הפתיינית האוצרת בגופה הבטחות פתייניות לעונג, אוצרות של יופי וחושניות  והזמנות לחוויות מטריפות חושים .  שוחט מציגה איזו ליידי גודייבה מזרחית, לבושה ושחורת שיער, כמו מהדהדת משיר השירים את "שחורה אני ונאווה", או  את "אל תראוני שאני שחרחורת כי שזפתני השמש"… שהפכו לקאלט בזמר הישראלי.

האשה על הסוס ברגליים יחפות, מעלה רפרורים לציורי הנשים העירומות של ז'רום בחמאם התורכי, ושלל האודליסקיות שהציתו את הדמיון באמנות המערבית מדלקרואה, דרך רנואר, ועד מאטיס.  שוחט בוחנת את אידיאת היופי הנשי כחזות הכל שמסובב את גלגלי העולם…  מהלנה היפה, דרך קליאופטרה המצריה, ואולי גם ליידי גודייבה, ומתכתבת עם הדיון הפילוסופי במושג היופי אצל אפלטון והאידיאות שלו ועד לתולדות היופי של אומברטו אקו.

אמירה זיאן, האמנית הדרוזית מירכא שבגליל, מציגה איזה רגע חלומי, אובייקטים, פרטי לבוש שמזוהים עם המסורת הדרוזית.  פורטרטים סימבוליים של נוכחים נעדרים שנולדים מעולמה הפנימי שעובר מטאמורפוזות כמו בגילגול נשמות.  תרבוש מרחף, צעיף לבן של אישה שמנותק מגופה ורוקד על רקע שמים כחולים. וגם חיוך מיסתורי של כלה, שהוריה של אמירה, אולי חיכו ליום המאושר הזה בחייה, שמי יודע אם יזכו לו…

בעבודות שלה טמונים דיאלוגים טעונים, שיח נוקב מהול באהבה וגעגוע, מאבק אישי על הגשמה עצמית, היקרעות בין מסורת וקידמה.

אייל סגל מערד, עם שורשים אתניים מהודו וגרמניה, שאולי יותר מכולם מייצג את כור ההיתוך הישראלי, מביא איתו דגים לתערוכה. וכבר אפשר לערוך שולחן קבלת שבת מזרחי / אשכנזי עם חריימה, או געפילטע פיש. הרוטב האסתטי שבו הוא מטבל את הדגים שלו היא "גיוטאקו" טכניקת דפוס יפנית מסורתית.

העבודות מסידרת הדפסי הדגים שלו  שיוצגו בתערוכה גם חושפת את סיפור השורשים  המיוחד שלו. סבו מצד אימו נולד בקוצ'ין שבהודו, והיה דייג. וכמה פואטי שעבודות הדגים שלו מוצגות בכפר הדייגים העתיק , שבמרחב שלו , באמצע המדבר, בין גלי הים הרוחשים  להרים הגבוהים, במקום שבו החל מהלילה מתרחש פסטיבל ראס אל חיימה לאמנויות יפות.

***

"אני מרגיש יותר שגריר מאשר אוצר"

" ניסיתי בתערוכה ליצור פסיפס ותמצית חזותית של כל המורכבות הישראלית".

סיגל גליל בראיון בלעדי עם שרון תובל אוצר התערוכה ההיסטורית בראס אל חיימה

איך נולדה התערוכה?

השייח של ראס אל חיימה, סאוד בין סאקר אל קאסימי Sheikh Saud bin Saqr Al Qasimi  בא לבקר בארץ בביקור סודי עוד לפני שחתמו על הסכמי השלום הסכמי אברהם.  במקביל, היינו שם בביקור עוד לפני שנחתמו ההסכמים ויצא לי להכיר את ד"ר נטשה רידג'  DR. Natasha Ridge  מנהלת האל קאסימי פאונדשיין, שהיא אחראית על התקציבים בכל התחומים. היא אוסטרלית. התחברנו. והכל נעשה דרכה.

מה שקרה שהעלנו בפניה את הרעיון לאצור תערוכה גדולה. היא מתקשרת לשייח, ואומרת לו אני רוצה לעשות תערוכה כזאת וכזאת והוא ישר מאשר. וזה מתבצע למחרת.

היא סיפרה לו עלי ועל האמנות הישראלית, ואז הם הזמינו אותי לא רק לאצור את התערוכה הישראלית , אלא גם להיות שופט בוועדת השיפוט של הפסטיבל הגדול של ראס אל חיימה.

מי האמנים שמציגים בתערוכה ההיסטורית הזאת?

ראידה אדון, יוסף זוזף דדון, טל שוחט, אייל סגל, מתי אלמליח , דפנה שלום , אמירה זיאן , גיל דסיאנו ביטון, ראם אהרוני ואריאל ואן סטרטן.

איפה בכפר מוצגת התערוכה הישראלית?

אנחנו נמצאים בבית מספר 5. זה מדהים. בית גדול בית ענק שמשתרע לפחות על חצי דונם, עם חצר גדולה מרכזית. ובתוכה יש 4 מבנים.  בכל חדר יש איסטלשיין שונה. יש חדר לוידיאו ארט של ז'וזף, דדון, בחלל אחר מוצב פסל אחד של ביטון. יש חדר ובו מיצב צילומים של מתי אלמליח. וידיאו של דפנה שלום וגם עם השיירה של טל שוחט.

באיזה נושאים עוסקת התערוכה?

בהגירה , בניידות. התערוכה חושפת את ה"ערביות" של האמנים הישראליים, אשר השורשים האתניים שלהם מקורם במזרח התיכון וצפון אפריקה.

איך בחרת את העבודות? לפי האמנים ? או לפי העבודות עצמן?

לפי העבודות עצמן. כל עבודה בחרתי במובן ההסברתי של החברה הישראלית. אני מנסה להראות דרך האמנות הישראלית את החברה הישראלית שהיא מאוד מורכבת משבטים ותרבויות שונות שחברו יחדיו להקים את מדינת ישראל.

בתערוכה אנחנו רוצים לשבור את המובן שהיה מקובל ליחס לישראל בעולם הערבי. אנחנו מנסים לשבור את הסטיגמות. אני באמת רוצה שיבינו את המורכבות הגדולה של העם הזה.

למשל העבודה של ראידה אדון משקפת את הזהות העצמית שלה כפלסטינית הפעילה בתוך החברה הישראלית.

יש גם עבודות של הצלם אריאל ואן סטרטן, שהוא בא מהצילום הדוקומנטרי והאופנה, אבל עשה פרוייקט יוצא מן הכלל על השייחים האחרונים במיגזר הבדואי בארץ. ראיתי את התערוכה שלו שהוצגה בבית האמנים בתל אביב, והתרשמתי מאוד. הוא הולנדי, ישראלי שגר בארץ . ואני רוצה להראות באיחוד האמירויות שיש גם לנו פה בישראל שייחים בדואים. ודרך זה גם להציג את הניידות באורח החיים שלהם, כמו גם את הפרובלמטיקה שיש פה בארץ.

איזה סוגי טכניקות של אמנות בחרת להציג בתערוכה?

הבאתי לתערוכה כאן שלוש עבודות וידיאו, מיצב אחד של צילום, פסל אחד, והיתר עבודות צילום סטילס.

איזה אירועים חשובים נכללים בתערוכה הזאת?

אתמול, ב-3.2 היה ערב רק לאוצרים ואנשי מקצוע ואמנים, שבו השתתף גם השייח. ואני דיברתי על המורכבות  של הזהויות הלאומיות והתרבותיות שיש בישראל. והערב , יום שישי יהיה אירוע טרום פתיחה ל-VIP, שיכלול השתתפות של השייח אל קאסימי. התערוכה עצמה נפתחת מחר ב-5.2.2022 לקהל הרחב.

האם בתערוכה מציגים רק אמנים ישראליים יהודיים ממוצא מזרחי שהוריהם עלו לארץ ממדינות ערב?

לא! ראידה אדון היא ערביה ישראלית נוצרית, שנולדה בעכו וחיה ביפו. אמירה זיאן היא אמנית דרוזית מן הכפר ירכא שבגליל.  אריאל ואן טרסטן הוא בכלל יהודי אשכנזי שנולד בהולנד, גדל בארצות הברית, עלה כילד עם הוריו לארץ, והתאהב בסיפור של הבדואים שנחשף אליהם כילד שגדל בבאר שבע. ז'וזף דדון הוא פרנקו ישראלי. נולד בצרפת עם שורשים מרוקאיים.

עד מתי תוצג התערוכה?

עד סוף מרץ 2022..

איך אתם מתקשרים עם המקומיים בראס אל חיימה לצורכי העבודה המשותפת? באיזו שפה אתם מדברים?

כולם באמירויות דוברי אנגלית מעולה, סופר מקצועית ורהוטה. יש שם בוגרים של האוניברסיטאות הכי טובות בעולם.  NYU, סורבון, בוזאר, בוסטון. אנחנו ביחס אליהם פרימיטיבים בהרבה מובנים. אנחנו טובים במחקר וגם באמנות.

כמי שאצר לא מעט תערוכות בארץ ובעולם, איזה אמנות מצאת באיחוד האמירויות?

באמירות שארג'ה יש את האמנות העכשווית הכי מתקדמת . יש להם ביאנלה לאמנות בינלאומית, ברמה מקבילה לביאנלה בוונציה. שמתקיימת כבר 30 שנה. יש שם 5 מוזיאונים מטורפים בעיר. וגם עיר הבירה שלהם.

מה אתה יכול לספר על אמירות ראס אל חיימה?

סגנון החיים שם הכי חופשי ביחס לאמירויות האחרות. יותר מדובאי. ומה שמיוחד מאוד שם שהמקום קרוב לטבע. בעיר הגדולה אין מגדלים. הנוף האורבני שטוח. היא יושבת על שפת הים. מאחור הרים גבוהים.

המקום נבנה על כפר דייגים מן המאה ה-17 שהוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת תרבות עולמית. הקירות והמבנים של המקום הזה עשויים מאלמוגים.

כיום שיפצו את כל הכפר הזה, ושם בעצם נערך הפסטיבל הגדול לאמנויות יפות של אל חיימה. האנשים מתהלכים כאן בסימטאות וברחובות ונכנסים לבתים, שבהם מוצגות התערוכות .

איך מערכת היחסים בין האמירויות השונות?

ראס אל חיימה זוהי אמירות שמאוד משפיעה.

מה מרגש אותך לקראת פתיחת התערוכה ?

התערוכה בטרום הפתיחה, שתיערך היום בערב שישי. אני אציג לשייח של האמירות את התערוכה וזה כבוד גדול. אני מרגיש יותר שגריר מאשר אוצר. אני מרגיש שליחות בתערוכה הזאת. אצרתי בחו"ל לא מעט תערוכות . ואני פה מבין עד כמה לא מבינים פה את הסיפורי הישראלי. ניסיתי בתערוכה ליצור פסיפס ותמצית חזותית של כל המורכבות הישראלית.

***

"רציתי שאבא שלי יאמין בי":

אמירה זיאן האמנית הדרוזית על עבודות המחווה לאביה המוצגות בתערוכה

אמירה זיאן האמנית הדרוזית מכפר ירכא שבגליל, מציגה 3 עבודות צילום שלה בתערוכה בראס אל חיימה.

איזה עבודות את מציגה בתערוכה בראס אל חיימה?

אלה הן עבודות שהיו בתערוכת יחיד שלי "בטון חשוף" שהוקדשה לאבא שלי בשנת 2016. שם הייתי מדברת על המון געגועים לאבא שלי, שהיה לו מפעל בטון. והן מדברות על המאבק הפנימי שהיה לי איתו על הבחירה שלי להיות אמנית, וללכת בדרך שיצאתי דופן בעדה שלנו. הבטון מזכיר לי את אבא שלי, שהוא חומר יציב וחזק, והדימיים שצילמתי מאוד שבריריים. מיסתוריים ומרחפים. תמיד היו לנו את הויכוחים האלה על הדרך שלי.

אבא שלי נשאר לי בלב. עד עכשיו הייתי רוצה שיראה שההתמדה שלי, וההצלחה שלי, הם לא דבר רע. רציתי שהוא יאמין בי.

מה יש בעבודות האלה שמזכיר לך את אבא שלך?

יש בהן עולמות של זכרון ושכחה , מסורת וקידמה. יש בהן געגוע למזרח. אני אישית מדבר דרך הצילום על התרבות שלי. שמחה שאני יכולה לחשוף ולייצג את התרבות הדרוזית כחלק מן האמנות הישראלית, בתוך תערוכה שיש בה מיגוון ענק של כל מיני תרבויות. העבודות שלי יכולות לתת למבקרים סוג של הכרות עם תרבות אחרת. זה יכול להיות עבורם מאוד מעניין.

איך את מרגישה לקראת פתיחת התערוכה הראשונה באיחוד האמירויות שאת משתתפת בה?

הרגשה מדהימה! זה לא מובן מאליו. זוהי חשיפה לקהילה חדשה. קהילה בינלאומית מגוונת. את יכולה לדמיין שעוד אנשים מחוץ לקהילה שלי רואים את העבודות שלי?… זה מאוד מרגש בשבילי. לא רק תערוכת אמנות, זה פסטיבל ענק שמשתתפות בו 45 מדינות. זה מאוד נחמד להכיר עוד תרבויות מסביב לעולם דרך הפסטיבל הזה בראס אל חיימה.

***

"אני מאמין שהתפקיד שלנו בתור אמנים הוא להביא את השלום. לתדהמתי  גיליתי שהשייח של ראס אל חיימה הוא פטרון של אמנות. "

 הצלם אריאל ואן סטרטן שמביא לאיחוד האמירויות צילומים של שייחים בדואים מישראל.

הצלם אריאל ואן סטרטן, שחלק ניכר מחייו חי בלונדון, ממלא את המשבצת של האשכנזי הטהור היחיד בחבורת האמנים שמשתתפים בתערוכה הפוסט אוריינטליסטית בראס אל חיימה. הוא נולד בהולנד, גדל בארצות הברית, גילה את הבדואים בקצה הרחוב של בית הוריו בבאר שבע, שעלו לארץ, והתאהב.

אריאל, כאשכנזי טהור, מה פתאום בדואים? מה הרעיון?

הרעיון הוא להביא לתערוכה את הבדואים כפי שהכרתי אותם בילדותי.

איך הגעת לבדואים עם רקע כזה אשכנזי ?

עליתי לארץ בגיל 7 מארה"ב לבאר שבע. גרנו בצפון ד', וזה היה נוראי התושבים לא קיבלו אותנו יפה. בסוף הרחוב שלנו כבר היה מדבר. הסתובבנו הרבה במדבר. ואז פגשנו בדואים. אז הם היו עדיין נודדים. יום אחד פגשנו איזה בדואי שאוהב לארח, והוא הזמין אותנו לאוהל שלו. שתינו תה וקפה והתאהבנו בבדואים. היינו כל הזמן חוזרים לשם אחי ואני. אח שלי היום הוא וטרינר של גמלים. זה היה מפגש מיוחד. היה בזה משהו רומנטי , מקסים, ומרגש.

שנים אחרי, לאחר שחזרתי מלונדון ב-2006, חזרתי למציאות שבה הבדואים פתאום מוגדרים כגנבים ופורעי חוק, והפריע לי שהאנשים בארץ לא באמת מכירים אותם.

כשפנו אלי לצלם קמפיין של כרזות לציון 70 שנה למדינה, חשבתי לצלם אנשים רגילים, ולא מוכרים, שיש לנו במה להתגאות בהם. וביקשתי שיהיה גם בדואי. לא רציתי גשש בדואי או בעלי תפקידים שבדואים משרתים כמו חיילים במשמר הגבול. ואז גיליתי ילדה בדואית בת 12 מרהט, שהיתה אלופת ישראל בטניס. ואז עלה בי הרעיון שכל הסיפור המיוחד הזה של הבדואים הולך להיעלם עם התקדמות הטכנולוגיה, ושינוי סגנון החיים גם אצל הבדואים.

התקשרתי לסלים אל טורי ואמרתי לו בוא ונעשה את זה. כדי שהוא יהיה השותף שלי, והמפיק של המפגשים עם הבדואים, שלא קל לחדור אל המאהלים שלהם. והתחלנו לעבוד.

לקח כמעט 4 שנים וצילמתי 30 שייחים בדואים. התמונות הוגדלו להדפסות ענק של  2 *1.10מטר.  לשמחתי בית האמנים בתל אביב קיבל את ההצעה שלנו לתערוכה. ובאוגוסט 2021 היו בגלריה בקומה העליונה 30 צילומים של שייחים. כשנכנסת לאולם, ראית את כל השייחים האלה בגודל טבעי מסתכלים לך בעיניים.

מה מיוחד בצילומי הפורטרט האלה של השייחים הבדואים?

צילמתי כל שייח באוהל האירוח שלו . וביקשתי ממנו לבחור עבור הצילום איזה חפץ שמסמל עבורו את המשמעות המיוחדת של להיות בדואי.  וככה, העליתי מחדש את כל הזכרונות שלי מהאוהלים.

מה הרגשת במפגש המחודש הזה? האם ראית איזה שהוא שינוי מאז המפגשים איתם כשהיית ילד?

הייתי עצוב. פתאום גיליתי שעם השנים נהיו הרבה פחות שייחים. אני צילמתי 30 נציגים של שבטים וחמולות.

איך השייחים התייחסו לפרוייקט הזה?

הזמנתי את כולם לפתיחת התערוכה בתל אביב. הגיעו רק 3. הם לא מבינים מה זה תערוכה, או מה זה אמנות. אבל הם שמחו לשתף פעולה עם פרוייקט שמתעד את השייחים בישראל בשנת 2021.

ואיך שרון תובל, אוצר התערוכה בראס אל חיימה הגיע אליך?

שרון הגיע לפתיחה והתלהב. ושאל אותי אם אני רוצה להשתתף עם צילומי השייחים שלי בתערוכה בראס אל חיימה?

מה אתה מרגיש לקראת התערוכה הזאת שמציגה את השייחים שלך מישראל באיחוד האמירויות?

אני מאוד מתרגש מזה שסוף סוף אנחנו כישראלים יכולים להציג באמירויות. זה השלום האמיתי! זה האנשים. האנשים שרוצים שלום. יהיה מדהים שהם יבואו לכאן. יש סקרנות אל איך אנחנו חיים.

מה אתה חושב מהו תפקידה של האמנות ביישום הסכמי השלום?

אני חושב שהתפקיד שלנו בתור אמנים הוא להביא את השלום.   יצא לי כבר להיות במדינות ערביות תחת הדרכון האמריקאי שיש לי. אבל פה אני בא בתור ישראלי, ונכנס עם דרכון של המדינה שלי.

מה הדהים אותך במהלך התהליך של ההשתתפות בתערוכה הזאת?

גיליתי שהשייח של ראס אל חיימה הוא פטרון של אמנות. מסתבר שהשייח סעוד בין סאקר אל קסימי Sheikh Saud Bin Saqr Al Qasimi  הוא אוהב אמנות. זאת העמותה שלו קרן החינוך, התרבות והאמנות אל קסימי , Al Qasimi Foundation,שיוזמת ומבצעת את פסטיבל האמנויות הבינלאומי השנתי בראס אל חיימה. וזה מדהים שיש בן אדם שחשוב לו לעשות וחשוב לו ליישם את השלום דרך אמנות. כשאתה לומד את זה, זה לא הדימוי שהיה לך על שייחים ערבים. וזה נהדר!!!.

***

" אני שואף להפיץ מסר חיובי לעולם דרך  האמנות ולא דרך לאומנות "

"האמנות מאפשרת לפתוח זהויות, לפתוח דיאלוג, לפתוח את הדמיון ולא לחסום אותנו מאחורי פוליטיקה".

יוסף ז'וזף דדון האמן היהודי צרפתי שגדל באופקים כילד חרדי,  יוצר מהלך מבריק של פירוק זהויות לאומניות עם עבודת הפיתות הנפלאה שלו, שנמצאת גם באוסף מוזיאון הפומפידו בפריז.

איך הגעת לעבודת הפיתות הזאת? ומהי המשמעות שלה?

למעלה מ-20 שנה אני עוסק באמנות בנושא המתח בין מזרח ומערב, ומהו המקום של היהדות בתוך העולם המוסלמי במאה העשרים ואחת, במאה שלנו. במקביל , בתוך ישראל קיים הדיון של המזרחיות שכמובן, איך לא, מתקשר למעגל הזה.

עבודת הפיתות נולדה ב-2014 בעצם בעקבות האביב הערבי. מצד אחד, הדימוי מעלה אסוציאציות של משחק שש בש, מצד שני, זה גם קשור לעניין של רב-תרבותיות, לבן ושחור, והלחם. לחם לבן ולחם שחור.

אצלנו הפיתה חובקת בכיס העגול שלה את כל האוצרות והטעמים של המזרח התיכון: הסלטים, החמוצים, הטחינה, החומוס וכדורי הפלאפל. , שהפך לאוכל רחוב, ולמאכל הלאומי של ישראל. למעשה, הישראלים ניכסו לעצמם את הפיתה הערבית, והפכו אותה למרכיב החשוב ביותר בתרבות הקולינרית העממית שלהם. מהי משמעות הווידיאו ארט עם הפיתות שאתה מציג בתערוכה בראס אל חיימה?

הפיתה חוצה את כל הים התיכון והלבנט. היא מייצגת רב-תרבותיות איזורית שהכל נחצה דרך אותו דימוי של הפיתה.

העבודה הזאת הקדימה את זמנה. כאילו ישראל ומדינות ערב בנורמליזציה כבר עשרות שנים. זה אולי יוצא ממקום שאני כאמן יהודי שחי בלבנט, ושהלבנט הוא חלק ממנו.

הפיתה כמו ארכיאולוגיה. פיתה שאין בה שמרים. פיתה שאוכלים בבכל מקום במזרח התיכון, בישראל, וגם באבו דאבי. המשותף. חוצה גבולות . בעבודה שלי אני מדבר על הלחם. שחור ולבן.

איך לדעתך עבודת הפיתות שלך האמנות מקרבת בין תרבויות, לאומים וקבוצות אתניות?

מי שיראה את העבודה שלי בתערוכה באיחוד האמיריות ישאל: מי זה ז'וזף דדון? יהיו שם אמנים ממצרים, לבנון, וישראל. דרך הפיתות, דרך הלחם הערבי, שהפך להיות גם ישראלי, אני מקרב בין אנשים.

זה לפתוח זהויות. לפתוח דיאלוגים. לפתוח את הדמיון ולא לחסום את הזהות מאחורי פוליטיקה.

איפה עוד מוצגת עבודת הפיתות?

עבודת הפיתות נמצאת באוסף של מוזיאון פומפידו. והיא מוצגת עכשיו בעוד תערוכה בפריז של אמנים ישראליים וערבים ממרוקו

ז'וזף, נולדת בניס, גדלת באופקים, קיבלת חינוך חרדי, ואתה חי ויוצר בפריז  ומציג את האמנות שלך בכל העולם. איך מתחברות כל הזהויות האלה?

כאמן , אני קודם כל אמן. אני לא פוליטיקאי. ואני לא במקום הזה . האמנות היא שפה ויזואלית שכל אחד בעולם יכול להתחבר עליה. בלי כל קשר לתרבות או לשפה.

מהי האמנות עבורך?

אני שואף להפיץ מסר חיובי לעולם דרך  האמנות ולא דרך לאומנות.  דרך מה שמחבר בין אנשים ותרבויות ולא דרך נאציונליזם.

החברה העכשווית עם הרשתות החברתיות מוציאה את כל האגרסיביות והרוע מהאנשים. כל האלימות המילולית סוגרת את האנשים בתוך עצמם. ואילו האמנות פותחת. מאפשרת דיאלוג .

.***

וידוי אישי: על התערוכה הכמעט סודית שלגמרי במקרה נודע לי עליה

אני לא מכירה אישית את שרון תובל. אנחנו אמנם חברים בפייסבוק, ככתבת תרבות ומבקרת אמנות, כמו עם הרבה אמנים ואוצרים אחרים. אבל אף פעם עוד לא נפגשנו בחיים.

לגמרי במקרה נודע לי על התערוכה המכוננת שהוא אוצר, מפוסט שפרסמה בפייסבוק אמירה זיאן, האמנית הדרוזית שאני עוקבת אחריה, ועומדת לפרסם עליה כתבה. שרון בחר ב-3 עבודות צילום שלה לתערוכה שמייצגת את ישראל בפסטיבל המרהיב שיהיה באמירות ראס  אל חיימה באיחוד האמירויות .

***

אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה – לא רק בספורט, בהכל, גם באמנות

 התערוכה הישראלית באיחוד האמירויות היא צעד ענק לנורמליזציה עם העולם הערבי

הצגת אמנות ישראלית בחצי האי ערב היא הביטוי העוצמתי ביותר של כינון השלום האמיתי

אילו היינו בתקופה לא מאויימת של מגפת הקורונה, ולא הייתי פוחדת מטיסות והתקהלויות, הייתי מייד עולה על מטוס, להשתתף באירוע ההיסטורי הענק הזה.  בעיניי זהו  הביטוי העוצמתי ביותר של כינון השלום האמיתי, והגשמה ממשית של קשרי ידידות בין עמים בין ישראל לאיחוד האמירויות דרך האמנות. זהו עוד צעד ענק לנורמליזציה , עם העולם הערבי.

תוך כדי שיחה עם שרון תובל, על התערוכה נודע לי שהוא גם  נבחר להיות שופט אחד מבין ארבעה מכל העולם בוועדת השיפוט של התערוכות הרבות שיוצגו בפסטיבל אל חיימה.

ועכשיו כמו שאמר טל ברודי במבטא אמריקאי כבד אחרי הנצחון ההיסטורי של מכבי תל אביב על צסק"א מוסקבה בכדורסל: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה – לא רק בספורט, בהכל" . כן , אכן , לגמרי!!! וגם עכשיו באיחוד האמירויות  ישראל מככבת על מפת האמנות העולמית!!!

גאווה לאומית, על הכבוד הגדול שהוענק לישראל דרך הזמנתו של ישראלי להיות אוצר אורח של תערוכת אמנות  ישראלית ראשונה בהיסטוריה באיחוד האמירויות, ולכהן כשופט בבחירת האמנים שיתתפו בתערוכות בפסטיבל ראס אל חיימה.