כשמתנחל פורע חוק פולש אל קרקע לו לא בגדה המערבית,  בונה שם פחון שהופך לקרוון שהופך לבית ונחלה, נזעקים אנשי הימין המשיחי וזועקים: זו ציונות, גאולת קרקעות, זכות יהודי לגור היכן שהוא חפץ. כך במאחז אביתר, כך בגבעת רונן ואלו רק 2 שמות מרשימת מאחזים בלתי חוקיים בעליל שמקימים מתנחלים, נוער הגבעות, או פורעי חוק אם תרצו לומר את האמת. אולם את מתנחלי הימין המשיחי מעניינים חוקי המדינה כקליפת השום. היטיבה לומר זאת דניאלה וויס המשיחית כשענתה לשאלה בראיון שנערך עמה והבהירה כי חוקי התורה וההבטחה האלוקית קודמים לחוקי המדינה. האם המועצה האזורית שבתחומה הקימו המשיחיסטים את מאחז אבייתר, פעלה והוציאה צו הריסה ושלחה בת בבת דחפורים להריסת המבנים?, ממש לא. נהפוך היא, ראש המועצה האזורית יוסי דגן, סייע לפורעי החוק באמצעות מבני קבע ועבודות תשתיות כדי להקים ישוב יהודי בארץ ישראל. נקודה נוספת שחשובה לציון היא העובדה שההתנחלות הזו נבנתה על  קרקע פלסטינית, לאמור – אפילו לא על אדמות מדינה. הפשרה שהושגה ב-2 ביולי 2021 היא כי המאחז יפונה מיושביו ולא ייהרס.  או אז פונה תבחן המדינה בהקדם את מעמד הקרקע, ואם יוכר השטח כאדמות מדינה תוקם במקום ישיבת הסדר ומאוחר יותר התנחלות.  כל זאת בשטחים הכבושים. שם ליהודי מותר לפלוש ולהתנחל. אבל חס ושלום אם ערבי ישראלי בונה על קרקע חקלאית שלו. לא על אדמות מדינה, לא באמצעות פלישה לקרקע שאינה שלו, אלא על אדמתו הפרטית שלא הוסבה משימוש חקלאי לבניה.

וכך הגיעו הבוקר (ראשון) הדחפורים אל ביתו של טארק מחארב אבא ל9 ילדים והחלו בהריסת בית שבנה על קרקע פרטית שלו בטאבו, לפני כ-20 שנה. העובדה כי הבית לא נמצא על כביש ולא קרקע מדינה ולא קרקע חומה (קרקע דשנה למטעים א.מ), לא עניינה את איש, בטח לא את מדינה או את המועצה המקומית לוד. אין אישורי בניה? הורסים.  "מדובר על בית  שנשרף ועבר שיפוץ וקבל צווי הריסה לאחר 20 שנה מבנייתו בגלל השריפה , לא הייתה רגע אחת של חמלה או התחשבות לאן ילכו אבא ואמא ו-9 ילדיהם אחרי הריסה , זה כבר לא מעניין אף אחד", כתבה על כך הבוקר חברת המועצה פידה שהאדה, והוסיפה:   "להרוס בית זה כמו לרצוח אדם – זה פשע".

ההריסה (מתוךך דף הפיסבוק של פידה שהאדה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

טארק מחארב: פניתי לבית משפט השלום ולמחוזי.. לא עצרו את צו ההריסה (ריאיין וצילם: שי קנדלר)

קודם להריסה קיימו תושבים ערביים הפגנות בצומת הכניסה לשכונת גני אביב שבלוד הפגנות כנגד הריסת ביתו של טארק. להבדיל מהשטחים הכבושים, החוק במדינה ברור בנושא זה ופעמים רבות בתים נהרסים בשל חריגה שכזו ומטעמים סבירים של הצורך בתכנון משאבי הקרקע והתשתיות הפיזיות. בנוסף, החיים בעולם המודרני מחייבים בנייה להרבות בבנייה רוויה והקמתן של ערים גדולות ולא התיישבות כפרית. טארק ומשפחתו בנו את ביתם על קרקעו הפרטית בשנת  2013, הרשויות העלימו עין מבניה זו. כמו בהרבה ישובים ערביים, המדינה לא נותנת פתרונות בנייה למשפחות האוכלוסייה הגדלה ואלו בונות בסופו של יום את בתיהן על קרקעותיהן הפרטיות שלא הוסבו מקרקע חקלאית לקרקע מאושרת לבניה. אבל, הרשויות העלימו עין והבית שכן איתן 20 שנה. בשנה שעברה 2021, אירעה שריפה ובני המשפחה נאלצו לשקמו ולבנותו מחדש. הם הוסיפו לבית ממ"ד לאחר שלמדו מניסיון מר של שכניהם ששניים מהם נהרגו במהלך מבצע 'שומר חומות' מפגיעת רקטה ששוגרה מעזה. שאלנו את אחד המפגינים, ראסן מונייר, פעיל חברתי בולט בלוד, שאלה פשוטה: מדוע בחר טארק לבנות על הקרקע מבלי לשנות את יעודה, או מדוע פשוט לא עבר לגור במקום מוסדר. ראסן הסביר באריכות את מה שלכל ערבי תושב לוד מובן מאליו. והתשובה היא כי האפשרות ליהנות מתכנון מדינתי (תכנית מתאר הנדרשת על ידי מנהל מקרקעי ישראל על מנת להסב קרקע חקלאית למאושרת בנייה א.מ), על כל האמור מכך אינה זמינה עבור תושביה הערבים של לוד. מנייר הצביע על השכונה גני אביב שהוקמה גם היא על קרקע חקלאית והוסבה בדיעבד לקרקע למגורים. אגב, בשכונה המודרנית זו מצוי תושב ערבי אחד בלבד וגם זאת לאחר התערבות בג"ץ. "לכן" הוא מסביר, "בהיעדר מאמצי תכנון של השלטון המקומי והארצי פונים תושביה הערבים של לוד לפתרונות הזמינים להם".

ראסן מונייר: אתם פשוט לא רוצים פה ערבים  (ראיין וצילם: שי קנדלר)

לא במקרה מזכיר לנו המצב בלוד את מצב התושבים בשכונת וואלג'ה הירושלמית. גם שם יש למקומיים קרקע פרטית, אולם לא קיימת בה תכנית מתאר מזה שנים. מאמצי המקומיים להציע תכנית שכזו נדחו בטענה שהמקום מהווה שמורת טבע. טענה טובה, אלא שטענה זו לא מונעת בנייה יהודית ובקצב מואץ של שכונת הר גילה החונקת ממש את וואלג'ה. למתבונן בפרספקטיבה רחבה על כל המתרחש בישראל מול המיעוט הערבי שחי בה, נראה כי הקיום הערבי עובר סוג הפללה מכוונת בשקט ובעיניים עצומות לרווחה של ממשלות ימין, כשלטענת רבים נועדה להוות מנוף להרחקתם. אלא שהלכה למעשה, ברור כי אזרחים הערבים לא נעלמים ולא עוזבים את העיר, אלא שהם פונים לחיים של ניכור ואף עוינות לחברה הישראלית, והסיכוי לשלום נראה רחוק מתמיד. תרצו? ההתעמרות באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית גולשת ותופסת מקום ש 'כבוד' בתוככי מדינת ישראל בגבולותיה. ראו את המתרחש בשיח' ג'ראח, בסילוואן, ועל כך כבר נאמר: די לחכימה ברמיזה.