קונצרט מס' 3 של המרכז למוסיקה ירושלים במסגרת הסדרה מיטב חמישיות כלי הקשת

הכנרים גיא בראונשטיין ויובל הרץ, הוויולנים עמיחי גרוס וביאטריס מוטלה (צרפת) והצ'לן צבי פלסר נפגשים על בימת המרכז למוסיקה קאמרית בתכנית עם שלוש חמישיות מופת לכלי קשת מאת מוצרט, מנדלסון וברהמס.

במסגרת הסדרה הבינלאומית ע"ש איליין וסר ג'יימס וולפנזון,

י.מ.ק.א.

3.2.2022, 20:30

נדיר לפגוש אמנים בעלי שיעור קומה  – כל אחד בתחומו — ובראשם הכנר גיא בראונשטיין, שבנוסף לצליל האלוהי של נגינתו, בולטת הפשטות הבלתי אמצעית של אופיו ונגינתו שהופכים אותו לנגן מוזיקה קאמרית מופלא. בראונשטיין — אחד משלנו — לא מנגן על סטראדיווריוס משוכלל, – אין צורר בברוורה של שמות: הרוך, הזוך והליריות שהוא מפיק מהכינור מעוררים השתאות ביופיים. עיקר העיקרים כאן הוא החדווה שבעשייה משותפת.

לראשית התכנית בחרו חברי ההרכב בחמישייה בלתי שגרתית של מוצרט — דרמטית מאד, כמעט טראגית – החמישייה בסול מינור (ק. 516) בה יש שני פרקים איטיים. בעומק תלת ממדי ובנגינה סוערת פתחו חברי ההרכב — שכל אחד מהם הוא אמן בעל שיעור קומה בפני עצמו — את פרק האלגרו.

הכנר גיא בראונשטיין הוביל בצליל חם ותלת ממדי עם אחיזה בכינור וליריות מדובבת כאשר הוויולן עמיחי גרוס והצ'לן צבי פלסר תומכים בנגינת הקשתות היורדות מטה והופכים אותה למלאת חיות. הפיסוק הברור, וכן עיצוב הדינמיקה המוצרטית של ניגודי המדרגות, העניקו חיות ואלסטיות לביצוע.  ללא רגע דל ועם מענה חם ומלא מתח מחשמל ניגנו הוויולן עמיחי גרוס והצ'לן צבי פלסר שניגן בתנועה מתמדת שלשות בצ'לו שתרמו להעצמת המתח.

נגינתו של גיא בראונשטיין היא הרבה מעבר לווירטואוזיות מוחצנת. הוא מנגן בפשטות נטולת יומרות, כשהוא מוביל בהדגשת הנושא הקטוע שבונה מתח. בשל השליטה הנדירה שלו בכינור גם הקישוט של הטריל נשמע כאילו 'זרם' מאצבעותיו. השלמות של מעשה המרכבה המוצרטי והיופי העגול, הניגודים המעודנים בדינמיקה והמגעים המרחפים, המשוב המרומז והעדין של צבי פלסר והנגינה של חברי ההרכב שניגנו את פרק האלגרו כאשר קול רודף קול וכל אחד מהאמנים מנגן בזרימה ותיאום עם רעהו – הפכו את מוצרט לפנינה מלאת יופי. רוחב צליל מחבק ודרמטיות מלאת פאתוס השתקפו בנגינת חברי ההרכב.

פרק המינואט נפתח בהדגשת פתע על הפעמה הלא זוגית. הגיוון הדינאמי בחזרות תרם ליפי הביצוע. הפיסוק — ההפסקות וההאטות בין הפראזות — היה מרשים. הליריות המדובבת המופלאה של גיא בראונשטיין דרה בכפיפה אחת עם השמחה של הקשתות הנהדרות בירידה. אחרי הפסקה מכוונת העפילו הנגנים בבת אחת בדינמיקה. הנשימות תרמו דווקא להעצמת המתח ולתחושת התלת ממד. מרשימה הייתה בניית המתח בעלייה. יפה במיוחד היה שכל פעם נגן אחר הוביל את ההרכב: הולכת הקולות בין חברי ההרכב והזרימה הנהדרת והמתואמת ביניהם הייתה מלאת חדווה וריתמית. מעטפת החום של נגינתו של גיא בראונשטיין, וההפסקות של הטחות הצליל – היו דרמטיות. הוויולן עמיחי גרוס היה נפלא בעיצוב הניגודים בדינמיקה ובליריות המדובבת של נגינתו. יותר מפרק אלגרו הייתה כאן סימפוניה דרמטית שלמה.

את פרק האדג'יו הראשון ניגנו חברי ההרכב באיטיות מכוונת ובכובד שהיה במקומו. בליריות מדובבת הוביל גיא בראונשטיין את חברי ההרכב כאשר הבלטות הפתע של הפעמה זכו לדרבון של מתח בנגינת השלשות המצמררת של צבי פלסר והכול מבעבע מתחת לפני השטח ומצמרר בעידונו.

האדגיו השני היה מדובב בליריות שלו ומרגש, – כמעט תפילה עוצרת נשימה ביופייה. דומה היה שהאוויר עומד. הפיאניסימו המצמרר של גיא בראונשטיין והדרך בה הכול התאדה נוגנו בעדינות כובשת. ומהתפילה הגיע בנביעה הכרחית לאלגרו בצליל מלא חדווה וחן מוצרטי.  אפשר היה להחסיר פעימה מהדרך שבה ניגנו אתנחתות שדווקא הניעו את  הזרימה ביניהם שהייתה מופלאה משל היו גוף אחד. מוצרט בתלת ממד! העומק בנגינת הצ'לן צבי פלסר היה מופלא. רעדוד שמרגישים כשהיקום עוצר מלכות – פיאניסימו מרטיט. ההפסקות היו במקומן והעידון לא ייאמן – אלוהי. הסיומת וההעפלה בעוצמה נוגנו כסימפוניה שלמה. גם העלייה לשיא של ה'מיני אקצ'לרנדו' הייתה נהדרת והכל נעצר באמצע – אין אף טריולה מרוחה ולא הייתה סיומת מתלהמת – הכול נוגן בסגנון מוצרטי כאשר קול רודף קול. תפילה נשגבת שנכתבה בסול מינור. גיא בראונשטיין העניק משמעות חדשה למילים 'רכות מלטפת' של קשתות. ניגודי הדינמיקה תרמו לאווירת התנועה והסיומת הדרמטית והסוערת בכינור והפריטה של הוויולה ושל גיא היו מלאות חן מוצרטי. הקשתות בירידה היו נהדרות מלאות פאתוס דרמטי וסוער ממש סימפוניה שלמה והכול מנוקד ומדויק. הלכידות שלהם בקצב המסחרר הייתה מרשימה.

את החמישייה השנייה בסי במול מז'ור (אופ' 87) פרי עטו של מנדלסון פתחו חברי ההרכב בסערה מלאת חיים כאשר הפעם הוביל יובל הרץ בעידון ובצליל בהיר. הוא ניגן על כינור מעשה ידי ג'ובאני בטיסטה מהמאה ה-18. התיאום שלו עם עמיחי גרוס היה מושלם ומלא שמחה, כשהכול מוקפד ונקי, הניגודים בדינמיקה היו מאוד ברורים, והפיאנו של המענה של צבי פלסר מופלא.

הוויולנית ביאטריס מוטלה הייתה נהדרת בדרך בה תמכה בנגינתו. זה היה מנדלסון קצת מוצרטי.  את הסקרצו ניגנו בעידון ובשקיפות – בריחוף וכמלאכת מחשבת של בנייה הדרגתית של סיפור  העלילה. שמעו כל נים! גם פה היה גיוון דינאמי בחזרות שתרם לחיות הביצוע וירידה לפיאניסימו מחשמל בעידון שלו.  פוגה של קונטרפונקט מרשים. הרטט המדרבן בנגינתו של צבי פלסר העניק עומק תלת ממדי לביצוע והם ניגנו באינטנסיביות מלאת הבעה.  מלאת חיים הייתה הבנייה של העלייה בדינמיקה והיה 'מיני חשמל' באוויר בהפסקות. את פרק האדג'יו הם ניגנו בלכידות נהדרת ובהבלטת הפעמה האחרונה. הוויולנים ניגנו בליריות מדובבת ובצליל מלא. הפריטה הוסיפה לאווירת המתח ההיולי.  ביופי מכמיר לב ומהורהר בנגינה של צבי פלסר ושל המענה של עמיחי גרוס – יופי שבגדר 'אמות הסיפים רעדו' בבניית המתח הנהדרת של הוויולנים. הירידה לפיאנו פתאומי הייתה מופלאה והם ניגנו  באיטיות מכוונת מהורהרת. היה תדיר מתח תת קרקעי נוקב פי תהום וליריות מתמשכת אבל בלי אף טיפת מתקתקות. מעין כרומטיות צפופה כמעט של דיסוננס.  ההפסקה הממושכת כדי להמשיך והדרך בה חזרו על אותו צליל הייתה מרשימה. הכול נוגן עם הפסקות פתע – רץ ונעצר. הנגנים לא הלכו לאיבוד בפוליפוניה –  כל פעם כלי אחר הצטיין בעיצוב העדין של הניגודים בדינמיקה. מרשימה במיוחד הייתה הווירטואוזיות של יובל הרץ. הפסקות הפתע תרמו למתח שממנו נבע בהכרח האלגרו.

את הפרק החותם ניגנו חברי ההרכב בלכידות, בניקיון ובבניית מתח של עליה בדינאמיקה. הסערה הייתה נהדרת גם בזכות ההבלטה של המקצבים המנוקדים. בצליל מלא שמעו בפוגה את מנדלסון הבשל והסוחף במלודיות שלו.

לפסגת היופי הלירי הגיעו חברי ההרכב בנגינת החמישייה השנייה של ברהמס בסול מז'ור (אופ' 111) כאשר גיא בראונשטיין מוביל בפרק האלגרו בצליל זוהר מלא תשוקה ועומק ומאידך בנינוחות וינאית. הצ'לן צבי פלסר דִרבן את הנגינה במתח מחשמל וחיות תלת ממדית. הוא ניגן ברכות מלאת רטט וצליל עמוק מלא 'בשר' ומנגד ניגן גיא בליריות מלטפת עומק וחיות נהדרת.  גם הוויולנים ניגנו בלכידות מרשימה ובנו מתח. הדיאלוג בין גיא לוויולות היה מופלא וההתאדות מצמררת. הירידה לפיאנו פתאומי הייתה מרשימה והמרדפים היו מרתקים — אתנחתות דרמטיות וליריות מצמררת ומלאת הבעה. החזרות הנהדרות נוגנו בדרמטיות סוערת ובליריות מלאת אור וסוחפת בעושרה עם 'הטחות צליל' לכאורה. הרכות, הזרימה והתנועה המתמדת בנגינתו של גיא בראונשטיין נוגנו בפשטות נטולת התחכמויות.  צבי פלסר היה מופלא בעידון שלו והפריטה על שני מיתרים של הוויולות – הוסיפה נדבך ליופי. הם ניגנו ברוך קטיפתי, באיטיות ובכובד מכוונים כאשר הירידה לפיאנו שהתאדה לפתע הייתה כובשת ביופייה. הלכידות והדיוק תרמו ליפי הביצוע של הפוגה.

 את האדג'יו  של ברהמס הוביל גיא בצליל חרישי ועדין ללא שמץ התלהמות בקצב איטי וצליל רחב ומלא – ברכות עגולה – הם לא הלכו לאיבוד ושמרו על מתח למרות האיטיות המכוונת. הפיאנו היה קרוב לאלוהי. הרכות והתפילה נוגנו בעומק מצמרר. אפילו הפרק של המרדפים באלגרטו נוגן בגיוון דינאמי והשלשות שדחפו ברקע הירידות לפיאנו נוגנו בחיות סוחפת. מעוררת התפעמות הייתה ההתאדות לאפסי צליל בסוף הפרק והיופי של גווני הפיאניסימו. הפריטה של הפיציקטו ברקע הוסיפה חשמל והוויולות תרמו לרכות המדובבת. בהעפילם לגבהים נעלם הכינור של גיא והתאדה ומיד המשיך בצליל מלא תשוקה להביע את המלנכוליה של הפרק האיטי – את האלתור הצועני ניגן הוויולן עמיחי גרוס נפלא. העומק של הצליל התלת ממדי היה עוצר נשימה ביופיו. ההרכב עיבה את הנגינה של גיא והניע אותו קדימה כל הזמן – אש שדחפה קדימה בסיוע הוויולנית ביאטריס מוטלה.

התמיכה והדחיפה של חברי ההרכב את גיא הייתה נהדרת ותרמה לעומק תלת ממדי של צליל. הם עיבו את צליל הנגינה שלו ופלסר תרם למתח בנגינת שלשות בצ'לו.  אפילו בנגינת האלגרטו הכול היה מעודן – גם התהוללות הוויווצ'ה הייתה סוחפת.  הבלטת הפעמה הבלתי סימטרית במחול הצ'רדש ההונגרי הייתה סוחפת ביופייה  –  הכול היה חד ומדויק – קליל מרחף ורתמי – שמעו מחול סוער בסוף. מעוררת התפעמות הייתה הדרך בה ניגן גיא את הקשתות העגולות הווינאיות.

*

היה זה ערב הנאה משמחה טהורה של עשייה: מפגש חד פעמי עם כנר והרכב נגנים קאמריים שמשכמם  ומעלה