Skip to content

"אונייגין. הערות שוליים" בגשר: האהבה לא מנצחת

מסוג ההצגות שאיננו רגילים לראות על הבמות שלנו. תיאטרון פיוטי, מלווה בדימויים, שמגרים את הרגש ואת המחשבה. ועם כל הכבוד ליצירתיות של הבמאי, היתה חסרה לי דרמה אמיתית על הבמה. כמו לבוא למסעדת יוקרה, לטעום קצת מכל דבר, אבל בלי אפשרות לנגוס בסטייק עסיסי

"אונייגין. הערות שוליים" בגשר: האהבה לא מנצחת

מסוג ההצגות שאיננו רגילים לראות על הבמות שלנו. תיאטרון פיוטי, מלווה בדימויים, שמגרים את הרגש ואת המחשבה. ועם כל הכבוד ליצירתיות של הבמאי, היתה חסרה לי דרמה אמיתית על הבמה. כמו לבוא למסעדת יוקרה, לטעום קצת מכל דבר, אבל בלי אפשרות לנגוס בסטייק עסיסי



דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

רק תיאטרון "גשר" מסוגל להעלות הצגה כזו, כל כך לא מסחרית, שדורשת מהצופים ריכוז והקשבה. "אונייגין", יצירת המופת של פושקין, גדול משוררי רוסיה, מקבלת גירסה מעניינת (עיבוד ובימוי אלביס הרמניס), שלא מקובלת בדרך כלל בתיאטרון.

אין תחרה, יש עירום. לנה פרייפלד, נעמה מנור ושלומי ברטונוב. צילום: דניאל קמינסקי

זה אינו תיאטרון שאנו רגילים לראות על הבמות שלנו, עם אקשן ודרמות גדולות, אלא מדובר בהצגה פיוטית, מעין תיאטרון סיפור, מלווה בדימויים, שמגרים את הרגש ואת המחשבה. סיפור על אהבה ואכזבה, יצרים ואירוטיות.

כשנכנסים לאולם רואים במה עמוסה בתפאורה מסורבלת וכבדה, אבל יש משהו קליל במשחק בין הטקסט המעודן והפיוטי של פושקין לבין הערות השוליים, שמנסות להסביר אותו.

אין תחרה בהערות השוליים, יש עירום. אין משהו שיכסה בעדינות את דברי המשורר, אלא יש טקסט בוטה, שלא משאיר מקום לדמיון. אין אקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה במערכה האחרונה, אלא שני אקדחים. כלומר אנחנו מקבלים דו קרב בסיום.

אהבה ואכזבה, יצרים ואירוטיות. עידו מוסרי ולנה פרייפלד. צילום: דנאל קמינסקי

"אונייגין. הערות שוליים" היא יצירה למיטיבי לכת. הצגה שדורשת מהקהל הרבה סבלנות והקשבה לטקסט ולשחקנים. במילים אחרות: הקונספט הזה אינו מיועד לכל אחת ואחד. ועם כל הכבוד ליצירתיות של הבמאי, היתה חסרה לי דרמה אמיתית על הבמה. כמו לבוא למסעדת יוקרה, לטעום קצת מכל דבר, אבל בלי אפשרות לנגוס בסטייק עסיסי.

על הבמה שתי שחקניות ושלושה שחקנים, כולם מתנהלים בהרמוניה. אהבתי במיוחד את לנה פרייפלד הייצרית, עידו מוסרי המשעשע ושלומי ברטונוב עם הנוכחות המרשימה. גם פיראס נסאר ונעמה מנור לא מאכזבים.
והערה שלי לסיום: ב"אונייגין, הערות שוליים" האהבה לא מנצחת, אלא הבדידות. ראו הוזהרתם.



דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

רק תיאטרון "גשר" מסוגל להעלות הצגה כזו, כל כך לא מסחרית, שדורשת מהצופים ריכוז והקשבה. "אונייגין", יצירת המופת של פושקין, גדול משוררי רוסיה, מקבלת גירסה מעניינת (עיבוד ובימוי אלביס הרמניס), שלא מקובלת בדרך כלל בתיאטרון.

אין תחרה, יש עירום. לנה פרייפלד, נעמה מנור ושלומי ברטונוב. צילום: דניאל קמינסקי

זה אינו תיאטרון שאנו רגילים לראות על הבמות שלנו, עם אקשן ודרמות גדולות, אלא מדובר בהצגה פיוטית, מעין תיאטרון סיפור, מלווה בדימויים, שמגרים את הרגש ואת המחשבה. סיפור על אהבה ואכזבה, יצרים ואירוטיות.

כשנכנסים לאולם רואים במה עמוסה בתפאורה מסורבלת וכבדה, אבל יש משהו קליל במשחק בין הטקסט המעודן והפיוטי של פושקין לבין הערות השוליים, שמנסות להסביר אותו.

אין תחרה בהערות השוליים, יש עירום. אין משהו שיכסה בעדינות את דברי המשורר, אלא יש טקסט בוטה, שלא משאיר מקום לדמיון. אין אקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה במערכה האחרונה, אלא שני אקדחים. כלומר אנחנו מקבלים דו קרב בסיום.

אהבה ואכזבה, יצרים ואירוטיות. עידו מוסרי ולנה פרייפלד. צילום: דנאל קמינסקי

"אונייגין. הערות שוליים" היא יצירה למיטיבי לכת. הצגה שדורשת מהקהל הרבה סבלנות והקשבה לטקסט ולשחקנים. במילים אחרות: הקונספט הזה אינו מיועד לכל אחת ואחד. ועם כל הכבוד ליצירתיות של הבמאי, היתה חסרה לי דרמה אמיתית על הבמה. כמו לבוא למסעדת יוקרה, לטעום קצת מכל דבר, אבל בלי אפשרות לנגוס בסטייק עסיסי.

על הבמה שתי שחקניות ושלושה שחקנים, כולם מתנהלים בהרמוניה. אהבתי במיוחד את לנה פרייפלד הייצרית, עידו מוסרי המשעשע ושלומי ברטונוב עם הנוכחות המרשימה. גם פיראס נסאר ונעמה מנור לא מאכזבים.
והערה שלי לסיום: ב"אונייגין, הערות שוליים" האהבה לא מנצחת, אלא הבדידות. ראו הוזהרתם.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן