הציר המרכזי אותו סובב המחול הוא ההיסטוריה המשפחתית המורכבת מהתא הבסיסי של סבא, אמא ואבא ושלושת ילדיהם, שכולם מתמודדים בתורם עם המוות. ששת הרקדנים מציגים את עצמם במילים, כל אחד את תפקידו במשפחה, כאשר הם משתמשים בשמם הפרטי האמיתי. הטקסט האחיד לכל בן משפחה, נאמר בתורו לבצע את תפקידו. הטקסטים חוזרים על עצמם בכל פעם שמישהו מבני המשפחה מת ואז הטקסט מתעדכן: "פעם. משפחתי. היא אהבה. היא באמת אהבה את זה. היא ממש ממש אהבה… לרקוד". הפתיחה והסיום מסתיימים בפוזה עבור הדיוקן המשפחתי.

התפאורה המינימליסטית מציגה במה ריקה שחורה, כאשר בחלק הימני שלה מוצב מלבן אדום נייד, המשמש למסתור, לדלת, לפרגוד ולבסוף גם לקבר. את הצבע ליצירה מוסיפים בגדי הרקדנים, הלא אחידים, המדגישים את ייחודו של כל בן משפחה.

המחול מתחיל בסדרה של סצנות קבוצתיות דינמיות, מלאות חייתיות ושפה תנועתית בעלת ביטוי חזק.  בהמשך עברו לסצינות סולו אינטימיות יותר, או לדואטים ושלישיות, שלקחו את הצופים למסע רגשי. כל סצינה שלאחר מכן הייתה פרשנות תנועתית מדויקת על היחסים בתוך המשפחה שנפגעה מטרגדיית המוות. הבולטת והחזקה ביותר היתה את הסצינה של הדריכה על עוגיות המזל, המסמלת נטילת חיים על ידי אלת האושר והמזל, במיתולוגיה הרומית, השולטת בגורל האדם. הכפלה של קול הפיצוח הזה הפכה לקולות דרמטיים מתגברים של סערה המביאה שינויים בלתי הפיכים. המופע מסתיים בעירום המלא של האב השוכב על הריצפה, כשעליו מונח הלוח האדום המכסה את קברו. על הלוח נשכבים ילדיו לבכות את מותו.

בנובמבר 2020 בעת סגרי הקורונה, התקיימה הבכורה העולמית  של סרט המחול YAG  בהקרנה בו זמנית בישראל ורחבי העולם. הבכורה על הבמה התקיימה בשנת 1996 בישראל, והמופע חזר לבמות בשנת 2016.

זהו סיפור על אהבה לריקוד וניסיון להפוך רגשות קשים לתנועה והמסר הזה מועבר ע"י אוהד נהרין באופן המושלם ביותר.

צילום תמונה ראשית: @ascaf