.בהתבסס על סדרת משחקי הווידאו, "אנצ'רטד" כולל את כל המרכיבים לעיבוד קולנועי מהנה ומשעשע, אבל המתכון לא משלב את הכל בצורה מספיק טובה על המסך. לעיבודי סרטים של משחקי מחשב אין היסטוריה קולנועית טובה כלל, להוציא כמה יוצאי דופן. "אנצ'רטד", לעומת זאת, למרבה הצער אינו אחד מהם. בבימויו של רובן פליישר ומתסריט מאת רייף ג'דקינס, ארט מרקום ו-מאט הולוואי, "אנצ'רטד", חסר שמחה או רגש.

מבלי ליצור ספוילר – ניית'ן 'נייט' דרייק (טום הולנד) הוא ברמן בניו יורק שגונב מלקוחות דברים קטנים,  מבלי שהם ישימו לב. ימי הגשת הכהילים שלו מסתיימים כאשר ויקטור 'סאלי' סאליבן (מארק וולברג) מופיע לילה אחד ומבקש מנייט להצטרף אליו במציאת האוצר האבוד של מגלן. נייט מסכים לעזור, רק כי סאלי – ומאוחר יותר, גם ציידת האוצרות קלואי פרייזר (סופיה עלי) – טוענים שהם מכירים את אחיו הגדול סם, שעזב את בית היתומים שלהם 15 שנים לפני כן ומתקשר עם נייט רק באמצעות גלויות. כמובן, נייט וסאלי הם לא היחידים שרודפים אחרי האוצר, כי יש גם את סנטיאגו מונקדה (אנטוניו בנדרס), שמשפחתו מימנה את מגלן ומאמין שהאוצר הוא שלו, וכן עוזרתו – ג'ו בראדוק (טאטי גבריאל).

"אנצ'רטד" אינו חף גם מכמה צדדים חיוביים. יש כמה סצנות פעולה נאות ויש הרבה מתח בין כל הדמויות – ולכולן יש הרבה בעיות אמון – מה שהופך את האינטראקציות שלהן לדינאמיות ומעניינות משהו. אבל זה גם יוצר חוסר אמון כללי, כך שהצופים מתקשים להזדהות עם הגיבורים, והדמויות מנסות כל הזמן לשפר זו את זו, מה שהופך להיות מייגע. גם אין הרבה קסם ברגעים הקלילים, להוציא את וולברג, שמספק כמה שורות מחץ שמתוזמנות בצורה קומית טובה.

הולנד סביר בתפקידו, אבל הבעיה היא שהסרט לא משקיע להבין עוד על דמותו, אפילו בצעירותו, וזה גורר את הסיפור. הסרט יכול היה להיות על כל אחד, באופן שבה נייט נכתב, ועל כן לא נוצרת פה דמות מעוגלת היטב שהנוכחות והאפיון שלה חזקים כמו במשחקי "אנצ'רטד". ל-וולברג בתור סאלי יש הרבה יותר כריזמה מאשר להולנד בתור נייט, אבל הם כן מפצים אחד על האחר מספיק טוב כשהם חולקים את המסך. לשם כך, "אנצ'רטד" פועל כהרפתקת חברים ולא כעיבוד טוב באמת של המשחקים עצמם. בנדרס סביר בתור האנטגוניסט סנטיאגו, אם כי אין לו מספיק זמן מסך, וגבריאל מביאה הבלחות יפות על המסך.

מבחינה ויזואלית, "אנצ'רטד" נשכח. חלק מהדיאלוג מסורבל ומיותר. בסצנה אחרת רואים את סאלי אומר לנייט (אבל למעשה, הוא אומר לקהל) שהוא מפתח רגשות כלפי קלואי, אבל הסצנות והכימיה שלהם בכלל לא משקפים את ההצהרה הזו. בהקשר זה, "אנצ'רטד" עוסק יותר בלספר במקום להראות, מה שמחליש במידה ניכרת את הנרטיב. הסרט עוקב אחר מבנה דומה לזה של "אינדיאנה ג'ונס" ואפילו "אוצר לאומי"; הוא גם שואב בין היתר מ-"טומב ריידר" ו-"שודדי הקאריביים", אבל חסר לו ניצוץ מובהק שהיו בכל הסרטים האחרים. בהחלט אין ב-"אנצ'רטד" את אותה תחושת שמחה או שובבות שיש למשחקי המחשב, אחרת הסרט היה טוב יותר.

הסרט אנצ'רטד | Uncharted – עתה בבתי הקולנוע.