הציצו בתמונות – הן מספרות את סיפורי.
לפני שש שנים זה היה היום שבו הבחור הזה בתמונות מת וחזר לחיים, אם אפשר לקרוא למוות מתנה, אין ספק שזאת המתנה הכי גדולה שהוא קיבל. שש שנים שהוא במסע בתוך נימי נפשו, שש שנים שהוא  מחפש תשובות לשאלות, מדייק את עצמו כמה שיותר, להגיד לכם שהתהליך הזה קל, ממש לא אבל הוא מרתק, כל שינוי שהוא בוחר לעשות בחייו ואפילו הקטן ביותר
זה כמו חלוק אבן שמשליכים לתוך אגם ומהרגע שהוא פוגע במים נוצרות אדוות גלים המשפיעים עליו ועל אלה החיים לצידו. בסרט "פורסט גאמפ", פורסט  אומר את המשפט: "החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה תקבל".

אנחנו מלאים בתבניות ומנגנונים המחזקים בנו את הצורך "לרצות"

למדתי ולימדתי את עצמי במהלך השש שנים האלה לא להסתבך עם סיטואציות המגיעות לפתחי אלא לבחון אותן בצורה הפשוטה ביותר ע"י שתי שאלות: האם הן מועילות לחיי? והאם שווה להשקיע בהן אנרגיה?.
בהתחלה זה היה קשה כי אנחנו מלאים כל החיים בתבניות ומנגנונים המחזקים בנו את הצורך "לרצות" – ולפעמים גם אם אתה רוצה להיגמל מהטעם של "השוקולד", קשה לך כי התרגלת לטעם שנים.
ברגע שאימצתי את שני הכלים הללו, הפסקתי בהדרגה לבזבז את האנרגיה שלי על דברים תפלים וכמעט הכל הפך להיות הרבה יותר פשוט ולא מסובך – דרך אגב זה נכון לגבי החיים עצמם וגם לחיי "החיים" במרחב הווירטואלי ברשתות.

אנחנו משתנים כל הזמן

לָאוֹ דְזה (בסינית: 老子, מאסטר זקן), כתב:

"החיים הם סדרה של שינויים טבעיים שמתרחשים מעצמם. להתנגד אליהם רק גורם לצער. הנח למציאות להיות המציאות. הנח לדברים לזרום קדימה בכל דרך שתבוא"

אנחנו משתנים כל הזמן, המראה שלנו אלה ילדנו ו/או האנשים הסובבים אותנו, אני לא האדם  שהייתי לפני שלושים שנה, חמש עשרה שנה או אפילו אתמול וזה בסדר גמור.

ישנם שינויים קטנים וישנם שינויים גדולים יותר, בכולם אני מרגיש שאני חי כל רגע"בתוך החיים ולא לצידם".

לעיתים אני שומע אנשים שאומרים את המשפט "אני זקוק לשינוי" "אני מת להשתנות"

והם לא מבינים שהם כל הזמן בתנועה  אם הם ירצו ואם לא. אנחנו פשוט מפחדים, נאחזים ואוחזים בקיים גם אם הקיים הוא סוג של נוסטלגיה למה שהיה פעם.

בתהליך העמוק הזה החלטתי במהלך השש שנים האלה  שאני חושב על עצמי קודם כל. לא במובן שאני לא אהיה קשוב לאנשים האהובים מסביבי אלא במובן העמוק יותר ואני כל יום יציב את עצמי בראש  רשימת סדר העדיפות שלי במשך היום.

שש שנים עברו מאז שמתתי וחזרתי לחיים ואני מסתכל על התמונות ועל הבן אדם הזה מלפני שש שנים שחשב שהוא חזק ובלתי מנוצח ובשנייה אחת גילה שהוא בעצם עלה נידף ברוח.

והאמת למרות שאני לא אובייקטיבי ומשוחד לגביו

אני גאה בו מאוד

הוא חי את חייו

הכי פשוט

הכי מדויק

הכי קשוב ומקשיב  

הכי אוהב הכי נאהב

ובעיקר הוא חי!

הוא פשוט הבין באותו יום שישי  בשעה 12:33 שהוא קיבל הזדמנות שניה לשחק את משחק החיים ומאותו רגע, הוא מחבק ואוהב  כל יום את השינויים שחלו ועוד יחולו בחייו.