שלא כמו בטלוויזיה, ברדיו אתה ניזון משמיעה בלבד. בתוכנית "שאלות אישיות", למשל, אם פיספסת בהתחלה, אתה עלול להעביר את רוב התוכנית בתהייה מיהו המרואיין. שלוש נקודות

 מאת טלילה בן-זכאי

זה בטח נשמע הזוי לאותם 40 אחוז מהקהל הנאמן לתוכניות ריאליטי, אבל אני אוהבת להאזין לריאיונות, למפגשים של אחד על אחד, גם ברדיו וגם בטלוויזיה. לעשות היכרות, שטחית אמנם ככל שהזמן מאפשר, אבל גדושה במידע והגיגים של אלה שהוזמנו לתוכנית.

אחת מתוכניות הראיונות הוותיקות ביותר ברדיו היא "שאלות אישיות" עם יעקב אגמון, מדי שבת בבוקר בגלי-צה"ל. מעבר לעובדה שהמראיין הוא "שועל ותיק" במקצוע ומגיע מוכן לריאיון, נלווה אליו עוד ממד של מתח, המתמשך לאורך כל התוכנית. וכך, במקביל להקשבה לשאלות ולתשובות, אני מוצאת עצמי מנסה לנחש: מיהו המרואיין? ייתכן שבמשפט הראשון הוא הציג את האורח, אך אם החמצת אותו, שוב אין לך סיכוי לדעת עם מי הוא מדבר עד להודעת הסיום מפי הקריין התורן. שלא כמו בטלוויזיה, שם אתה צופה כל הזמן גם ולעתים בעיקר בפני המרואיין, הרי מפעם לפעם חולפות בתחתית המסך פרטים כתובים המציינים את השמות, ואילו ברדיו אתה ניזון משמיעה בלבד.

אני חייבת לציין שזו לא רק הבעיה של אגמון, רבים אחרים נוטים לשכוח זאת כמותו, כאילו לא היה לכל אדם שם.

כשאתה אומר כן, או לא – למה אתה מתכוון?

למבקרי התיאטרון והקולנוע ניתנה הזכות (על ידי המו"ל או העורך) להביע דעתם האישית על יצירות של אחרים כדי להשפיע על הקהל ללכת או לא ללכת.

הרי ברור שעל היצירה אין להם השפעה, לא רק על סרטים שהושלמו ואין דרך לשנותם, גם לא על הצגות "רצות". תראו לי מחזאי-במאי-שחקן אחד ששינה משהו בעקבות ביקורת בעיתון? מכאן, שתפקידם מתמצה בסוג של הדרכת הקהל. לא לשווא רבים מתמקדים לא בכתוב אלא בניקוד, כלומר: בכמה נקודות  הוא/היא מדרגים את ה"מוצר". זאת אחת הסיבות שתוכלו למצוא באותו שבוע, במקביל, ביקורת אחת משבחת והאחרת מנגחת את אותה יצירה. שהרי לא מדובר בניתוח רציני של בעלי מקצוע, אלא במתן ביטוי לטעמו האישי של הכותב, פועל יוצא מכור מחצבתו, חינוכו, השכלתו, ומערכת היחסים האישיים שפיתח במהלך חייו עם הנוגעים בדבר. כך, למשל, לא אחת סיפר מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", שחבריו הבמאים עומרי ניצן ומיכה לבינסון למדו איתו באותה כיתה. אילו היה מדובר בבית משפט היו קובעים שעליו לפסול את עצמו בבואו לכתוב על עבודותיהם, לא כך בעיתון.

אותו הנדלזלץ, בעצמו איש בעל ידע רב, פיתח יחס מעריץ כלפי גרי בילו ז"ל, ודרכו – לכל תלמידי ובוגרי בית הספר למשחק "בית צבי". בהצגות שהם משולבים בהן לא ישכח לציין שם כל אחד ואחת מהם, כולל את שם בית הספר שאותו סיימו. בהצגות שבהן משחקים בוגרי בתי ספר אחרים, לעתים קרובות הוא בכלל שוכח לציין את שמם, שלא לדבר על מקום לימודיהם. אני מאמינה שהוא אפילו לא שם לב לכך. הרי לא יוצא לו מזה כלום. אבל כשאתה מוטה אתה גם מטעה. והקהל? כמו שהיה נאיבי לגבי כל המתרחש בתוכניות הריאליטי, כך גם כאן. הוא מקבל מה שנותנים לו.

לפני שנים רבות , במסגרת אחת התוכניות שלי בגלי-צה"ל, שאלתי את הנדלזלץ על כך והוא ענה: מעולם לא התחייבתי להיות אובייקטיבי. והוא מתמיד בכך בהצלחה.

ללמד שיעור

ליאור שליין נוהג להזמין אורחים לתוכניתו המצחיקה והחתרנית "מצב האומה". פוליטיקאים, אנשי ציבור ואמנים. ביום שישי שעבר אירח את שלמה בר-אבא. ואיזה אורח הוא היה?! ממש שרף את המסך ונתן שיעור מאלף לכל המתיימרים להיות קומיקאים-סטיריקנים. כל הכבוד, בר-אבא!