במספר פרקים בוטים ורציניים, "לברוח" הוא מיצג קורע לב של הטראומה המתמשכת של חיים במנוסה. הסרט התיעודי והמונפש הופק בשיתוף בינלאומי, אך מתמקד בנושא אחד: בחור בשם אמין, חוקר מצליח, שבילדותו ברח מאפגניסטן עם משפחתו, בילה שנים במחבוא בגבולות רוסיה עד שהפך לבסוף לפליט בדנמרק. הרבה אחרי שדעך איום האלימות והרדיפה, אמין עדיין מרגיש מאוים, פרנואיד ובודד. זה סיפור על משפחה ושימור, אבל יותר מזה, "לברוח" הוא עדות למערכות החברתיות השבורות שמאפשרות למשפחות ליפול בין הכיסאות, ומותירות אותן מיואשות – וכתוצאה מהייאוש הזה, פגיעות.

"לברוח" הוא סרט אנימציה משנת 2021 בבימויו של ג'ונאס פוהר רסמוסן. הסרט התיעודי מוצג כסדרת שיחות בין יוצר הסרט לחברו אמין, שעומד להינשא לבעלו – קספר, ורוצה לחלוק את ההיסטוריה האישית שלו בפעם הראשונה. אמין הפך להיות פליט בדנמרק כאדם צעיר, ובמשך שנים חי תחת השקר שכל משפחתו מתה. כעת, כאקדמאי מצליח עם קריירה איתנה, אמין מדבר לראשונה על ההיסטוריה הכואבת שלו.

"לברוח" הוא סרט תיעודי מובחן ומרתק מבחינה ויזואלית המנצל את המדיום בצורה הטובה ביותר. למרות גישה מינימליסטית ברובה, אך מציאותית, פרטים קטנים מפוזרים לאורך הסרט, ומוסיפים תחושה של התאמה לסצנות. פיסות פסולת האוכל והפירורים על דלפק המטבח בבית ילדותו של אמין מעניקים לחלל תחושה ביתית מגוררת, בעוד שהכתמים השחורים הכהים והדהויים על הקירות בדירתם הרוסית הקלסטרופובית מעוררים תחושת עלבון. עבור הזיכרונות המעורפלים יותר – האירועים הטראומטיים שאמין ניסה כנראה לחסום, כמו גם אירועים שהתרחשו כשהוא היה צעיר מאוד – מתוארים בסגנון גרפיטי, כמו רישומים מוכי חרדה בפחם, כתמים של ציור מאוד אישי. האפקט הוא בלתי נשכח, חורט תמונות במוחו של הקהל המרגיש הזדהות.

מה שהופך את "לברוח" לניצחון כזה הוא רגעי החסד האנושי והקהילתיות. למרות שתחושת התפוצות והגעגוע הם עמוד שדרה ברור, אפשר לטעון שהגרעין הרגשי האמיתי של הסרט הוא אהבה משפחתית. המוטיבציה העיקרית של אמין בחיים היא לגעת בקורבנות שמשפחתו הקריבה למענו; הבריחה מאפגניסטן גבה מחיר גדול למשפחה, אבל זו הייתה הדרך הטובה ביותר להבטיח את שלומם, ולמנוע ממנו ומאחיו להילחם בדרך שלא סבירה שיחזרו ממנה. אבל יותר מסתם לשרוד, יש תחושה שהמשפחה כמהה לשגשג. אמין מסוגל לעשות זאת בדנמרק, והוא מתייחס להזדמנויות שלו כאל חובתו.

המצב של אמין ב-"לברוח" הוא טרגי. כילד, הוא חווה זוועות גדולות שאף בן אדם – שלא לדבר על ילד – לא צריך להתמודד איתם. נעוריו התבזבזו במחבוא, וכל משפחתו מפוזרת ברחבי אירופה. עם זאת, הסרט מקפיד להציג את אמין כמקרה חריג; הוא יכול היה למות כמה פעמים, כשהמשמעות היא שלילדים רבים אחרים במצבו היה המצב גרוע יותר – נהרגו על ידי הטליבאן, הותקפו מינית על ידי פקידים מושחתים, או פשוט תקועים בדיור לקוי של מחנה פליטים, שהושאר (כפי שאמין מכנה זאת) 'להירקב' בתקווה להקלה שלא תבוא לעולם. למרות שזה יהיה מפתה לתאר את מסעו של אמין כניצחון של רצון, "לברוח" מזכיר לצופים שלאמין פשוט היה מזל שלא נהרג, ושהאיש הצעיר ברח רק מחיים של דיכוי וסבל ועל ידי שילוב הקרבה של בני משפחתו.

למרות שזה אולי נשמע עגום, יש זרם אופטימי בצורה מוזרה לאורך הסיפור של אמין. כן, הוא ומשפחתו סבלו מאוד, אבל הוא יצא מזה. מה שכן, הסיפור הוא, בבסיסו, סיפור של אהבה. אהבתו של אמין למשפחתו צובעת את זיכרונותיו, והסצנות של המשפחה ביחד ברגעי שלווה – גם אם זה רק לשבת בחושך ולצפות באופרות סבון – הופכות את התוכן המטריד של הסרט לנסבל מבלי ליפול לעולם  של 'תיירות נצלנית'. "לברוח" הוא הצגה עילאית של סיפור אישי עמוק שהוא גם משמעותי להפליא מבחינה פוליטית; הסיפור של אמין הוא רק אחד מאינספור ילדים המתמודדים עם סיכויים בלתי אפשריים ונסיבות קשות. ואם לא נעשה משהו בקנה מידה עולמי, למרבה הצער, גרסאות גרועות בהרבה של הסיפור הטרגי הזה נידונות להמשיך הרחק אל העתיד.