שמרתי עבורכם את שבע התמונות האלו לסוף, לרגע האחרון לפני שאני חוזר ארצה ובמושגי  הזמן בו אספר כי הייתי "פסיק" "חלקיק" של זמן במעבר הגבול בין רומניה  לאוקראינה. חלקיק זמן בו תמונות שצילמתי ובהן מבט התינוקות, הילדים, מספר לעולם את הסיפור כולו.
כצלם, הרצון שלי היה והנו להנציח ולספר את הסיפור של הא.נשים האלה שברגע אחד שגרת החיים של משפחה: "אבא" "אימא" "תינוק", הפכה להיות  משגרת היום הרגילה, לשגרת יומה של משפחה במנוסה. שגרה בה האבא נשאר להילחם על הבית והאימא אורזת בית בדמות מכונית עם תינוקה בן ארבעת החודשים ונוסעת למלחמת קיום לא פחות מסוכנת אל הגבול, אל הפליטות, בתקווה שכשהמלחמה תסתיים הם יתאחדו שוב  בתקווה שאז, אז הם יחזרו לביתם או למה מה שנשאר ממנו. יחזרו וחייהם ישתקמו כשהשקט הרגוע יחזור להיות שגרת יומם. אך בינתיים כאן במעבר הגבול הרומני אוקראיני, הם במנוסה.  אני מביט ורואה הרבה אימהות והרבה תינוקות, תינוקות שבוהים בעולם לא מובן, כזה שמחה את חייהם והניסם לעולם של אלימות, הרס ובריחה.

מה אומרות העיניים?

אומרים שתינוקות מרגישים הכל ומספיק היה לי להביט בתינוק ההוא במעבר הגבול. ברגע הבודד הזה בו הביט בי, בשניה בו צילמתי אותו. הביטו וראו את מבטו – המבט הזה שלו  של תינוק  בן ארבעה חודשים אומר הכל. אני לעולם לא מצליח להבין את הרצון של האדם להרוס כל כך מרקם חיים. פשוט לא מבין.  אולי, אולי כי זאת  מערכת ההפעלה שלנו בסופו של דבר ואנחנו לא רוצים להודות?

במחזה של ברכט – אמא קוראז' נאמר: כמו בחברה אנושית של ימי שלום. קוראז' מוכיחה שכל אדם השבוי בתנאי צבא ומלחמה מסוגל לעשות כל מעשה בלתי אנושי ובלתי מוסרי, הנוגד את הכרתו ומצפונו. כן, אפילו המצב הבלתי שפוי, של קטל המוני, פציעה, נכות, רעב, מגפות ושאר זוועות, הופך ל היות "נורמלי" כשהוא הופך לשגרה, ומצמיח מתוכו פסיכולוגיה מעוותת חדשה.
פסיכולוגיה שכזו קובעת כי "השלום הוא סתם בלגן, רק המלחמה עושה סדר בעולם. בימי שלום האנושות מצמיחה גידולי פרא. אדם ובהמה מתפלשים באשפה, אין ערכים… רק במקום שיש מלחמה אתה מוצא רשימות מסודרות ומצבת כוח אדם". כבר כתבתי, פסיכולוגיה מעוותת לגמרי.

דרך עדשת המצלמה, התינוק הזה שצילמתי בגבול האוקראיני הוא גם אותו תינוק שצילמתי במחאות האתיופים וזהו אותו תינוק שאני רואה במחסומים בגדה. זה הוא אותו תינוק שאני פוגש במקלטים של הנשים המוכות, זה הוא התינוק שנמצא כבר 3 שבועות סגור בחדר בנמל הכניסה למדינת ישראל ולא מאפשרים לאימא שלו להיכנס כי יש ספק שהיא לא שייכת לנו ל"עם הנבחר", כן, זהו אותו תינוק שדרך עיניו אני רואה כמה אנחנו המין האנושי לא לומדים מהעבר וממשיכים ביהירות האופיינית שלנו לפגוע במי שצבע עורו, מינו , דתו ולאומיותו לא דומים, או שאינם מתאימים לאג'נדה שלנו.

כצלם – המטרה שלי היא תמיד  לספר סיפור אנושי, ולא משנה היכן אני נמצא כי דרך הסיפורים והתמונות אני אולי יצליח להאיר ולהעיר ולתת סיכוי לאותם א.נשים שהם אילמים הצועקים למרחקים להישמע, להיראות, לאבד רגע מ'שקיפותם' הציבורית.
קחו את זה לאן שתרצו.
אתם חושבים שעניי עירכם קודמים? אז קומו ועשו מעשה !!!
רק אל תשכחו את העיניים האלה שהביטו בי במשך כמה דקות במעבר הגבול. אל תשכחו – כי העיניים האלו נמצאות בכל מקום בצבע אחר, בדת אחרת, מאחורי גדר או חומה
פשוט אל תשכחו !!!