Skip to content

"כימים אחדים" בקאמרי: לא חוויה עוצמתית, אבל יצירה תמימה ונוסטלגית, עם קסם ודמיון, ואנשים קשים שמחפשים אהבה, חיבוק ונחמה

במקום לחזות בדומיננטיות יתר של הבמאי, הייתי רוצה לחוש יותר את פעימות הלב של השחקנים. בקטעים היותר טובים, כאשר לא מדובר ב"תיאטרון סיפור", קורה משהו אמיתי על הבמה, יש בני אדם, יש רגשות, יש יחסים. אלה החלקים שאהבתי, שריגשו אותי

"כימים אחדים" בקאמרי: לא חוויה עוצמתית, אבל יצירה תמימה ונוסטלגית, עם קסם ודמיון, ואנשים קשים שמחפשים אהבה, חיבוק ונחמה

במקום לחזות בדומיננטיות יתר של הבמאי, הייתי רוצה לחוש יותר את פעימות הלב של השחקנים. בקטעים היותר טובים, כאשר לא מדובר ב"תיאטרון סיפור", קורה משהו אמיתי על הבמה, יש בני אדם, יש רגשות, יש יחסים. אלה החלקים שאהבתי, שריגשו אותי

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

זהו סיפור על תשוקתם של שלושה גברים לאשה אחת. לאישה הזו, גיבורת המחזה, יש ילד. הילד מתעקש לדעת מי מבין השלושה הוא אבא שלו. אבל אמא שלו מסרבת לגלות לו את הסוד. גם הקהל לא יודע, עד לשלב מסוים, מי האבא, וגם לאחר שהסוד נחשף, נותרו הרבה דברים עלומים בסיפור.

תמונות מחיי חלוצים. צילום: יוסי צבקר

את העלילה הפתלתלה כתב הבמאי חנן שניר (בעזרת דנה ידלין) על פי הרומן של מאיר שלו. המחזה עוסק על פני השטח בסיפורם של החלוצים בעמק יזרעאל בשנים שלפני הקמת המדינה. אנשי עבודה ואדמה, חלומות ואהבה. מתחת לפני השטח רוחשים סודות, שקרים, יצרים ואהבות אסורות.

הבימוי הרגיש של שניר יוצר על הבמה עולם שלם של דימויים ושל תמונות מחיי חלוצים על רקע מציאות מורכבת וגורל מתעתע. נראה, שמלאכת הרכבת המחזה היתה קשה ומייסרת על שניר לא פחות מהעלילה עצמה. ואכן, יש חורים במחזה, לא כמו בגבינה שוויצרית, אבל נגיד, כמו בגבינת "עמק" של "תנובה" (גם אם אין בה באמת חורים).

מי האבא? שור סלקטר וכץ. צילום: יוסי צבקר

הבימוי של שניר תזזיתי ואין רגע דל. מה שכן יש, אלה קטעים מבוימים מאוד, שבהם חוכמת הבמאי עולה על חופש הביטוי של השחקנים. התוצאה: במקום דמויות בעלות עומק רגשי ואינטלקטואלי, אנחנו מקבלים "שירטוט" של דמויות. במקום יחסים מורכבים ואנושיים, אנחנו מקבלים הצגה של יחסים. במקום תשוקה אמיתית, אנחנו מקבלים סקיצה של תשוקה. בסצינות אחרות אנחנו נקלעים פתאום לסדנת תיאטרון ולעבודה על חיות. בתיאטרון טוב, מקובל לחשוב כשמתייחסים להצגות מסוג זה, אתה לא אמור לחזות בדומיננטיות יתר של הבמאי אלא לחוש את פעימות הלב של השחקנים.

נכון, קשה לתרגם ספר למחזה. וגם אם חסר עומק בספר של שלו, הוא צריך לבוא לידי ביטוי על הבמה באמצעות הבימוי, המשחק, הדמיון, הנועזות והיצירתיות של היוצרים. אחרת, מה הטעם להעלות את ההצגה? אנחנו לא ב"תיאטרון סיפור". ואולי כן? לעומת זאת, בקטעים היותר טובים, כאשר לא מדובר ב"תיאטרון סיפור", קורה משהו אמיתי על הבמה, יש בני אדם, יש רגשות, יש יחסים. אלה החלקים שאהבתי, שריגשו אותי.

המשעשע והמוחצן, החולמני והפאתטי. אסולין וברוך. צילום: יוסי צבקר

נעבור לשחקנים, שהם הסיבה העיקרית לראות את ההצגה, למרות ההערות שכתבתי. בראש וראשונה אולה שור סלקטר בתפקיד הראשי של האישה הדעתנית, הפגיעה, שמגינה על בנה, שהכאב ניבט מעיניה וכולה אומרת תשוקה שלא מוצאת פורקן. שור סלקטר מגישה משחק מאופק שאוצר בתוכו רגשות עזים, שמאיימים להתפרץ בכל רגע. זה הכוח של הדמות. שהיא אינה מתפרקת על הבמה. אבל כל מי שצופה בה, בקהל, מתפרק מבפנים וחומל על האשה העצובה הזו.

מחיאות כפיים גם לרמי ברוך החולמני והפאתטי (הפאה המצחיקה עושה לו רק טוב), לנדב אסולין המשעשע והמוחצן, (שמגלה כישורים יוצאי דופן), לנעמה שטרית המקסימה (בתפקיד העגלה, שניצלת משחיטה), למיכה סלקטור הקשוח והמחוספס (מתי נראה אותו בתפקיד רך, פגיע, רגיש ונטול שליטה?), למוטי אבי כץ שמגלם סוחר ממולח, לאסנת בן יהודה שמפגינה כישורים קומיים ולדנה מיינרט שהיא תמיד טובה.

חלומות ויצרים. ברוך ושטראוס. צילום: יוסי צבקר

ואחרון חביב ניר שטראוס בתפקיד נוגע ללב של הילד ששואל שאלות והוא גם המספר של הסיפור (יחד עם רמי ברוך). גם אם הוא מתיילד לפעמים, היחסים שלו עם אמו (שור סלקטר), יוצרים רגעים של תיאטרון טוב ונוגע.

"כימים אחדים" אינה הצגה שמעניקה חוויה עוצמתית שבשבילה באים לתיאטרון, אבל היא יצירה תמימה ונוסטלגית עם קסם ודמיון, חומר למחשבה ואנשים קשים שמחפשים אהבה, חיבוק ונחמה. וזה מאוד אנושי ומרגש.

 

 

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

זהו סיפור על תשוקתם של שלושה גברים לאשה אחת. לאישה הזו, גיבורת המחזה, יש ילד. הילד מתעקש לדעת מי מבין השלושה הוא אבא שלו. אבל אמא שלו מסרבת לגלות לו את הסוד. גם הקהל לא יודע, עד לשלב מסוים, מי האבא, וגם לאחר שהסוד נחשף, נותרו הרבה דברים עלומים בסיפור.

תמונות מחיי חלוצים. צילום: יוסי צבקר

את העלילה הפתלתלה כתב הבמאי חנן שניר (בעזרת דנה ידלין) על פי הרומן של מאיר שלו. המחזה עוסק על פני השטח בסיפורם של החלוצים בעמק יזרעאל בשנים שלפני הקמת המדינה. אנשי עבודה ואדמה, חלומות ואהבה. מתחת לפני השטח רוחשים סודות, שקרים, יצרים ואהבות אסורות.

הבימוי הרגיש של שניר יוצר על הבמה עולם שלם של דימויים ושל תמונות מחיי חלוצים על רקע מציאות מורכבת וגורל מתעתע. נראה, שמלאכת הרכבת המחזה היתה קשה ומייסרת על שניר לא פחות מהעלילה עצמה. ואכן, יש חורים במחזה, לא כמו בגבינה שוויצרית, אבל נגיד, כמו בגבינת "עמק" של "תנובה" (גם אם אין בה באמת חורים).

מי האבא? שור סלקטר וכץ. צילום: יוסי צבקר

הבימוי של שניר תזזיתי ואין רגע דל. מה שכן יש, אלה קטעים מבוימים מאוד, שבהם חוכמת הבמאי עולה על חופש הביטוי של השחקנים. התוצאה: במקום דמויות בעלות עומק רגשי ואינטלקטואלי, אנחנו מקבלים "שירטוט" של דמויות. במקום יחסים מורכבים ואנושיים, אנחנו מקבלים הצגה של יחסים. במקום תשוקה אמיתית, אנחנו מקבלים סקיצה של תשוקה. בסצינות אחרות אנחנו נקלעים פתאום לסדנת תיאטרון ולעבודה על חיות. בתיאטרון טוב, מקובל לחשוב כשמתייחסים להצגות מסוג זה, אתה לא אמור לחזות בדומיננטיות יתר של הבמאי אלא לחוש את פעימות הלב של השחקנים.

נכון, קשה לתרגם ספר למחזה. וגם אם חסר עומק בספר של שלו, הוא צריך לבוא לידי ביטוי על הבמה באמצעות הבימוי, המשחק, הדמיון, הנועזות והיצירתיות של היוצרים. אחרת, מה הטעם להעלות את ההצגה? אנחנו לא ב"תיאטרון סיפור". ואולי כן? לעומת זאת, בקטעים היותר טובים, כאשר לא מדובר ב"תיאטרון סיפור", קורה משהו אמיתי על הבמה, יש בני אדם, יש רגשות, יש יחסים. אלה החלקים שאהבתי, שריגשו אותי.

המשעשע והמוחצן, החולמני והפאתטי. אסולין וברוך. צילום: יוסי צבקר

נעבור לשחקנים, שהם הסיבה העיקרית לראות את ההצגה, למרות ההערות שכתבתי. בראש וראשונה אולה שור סלקטר בתפקיד הראשי של האישה הדעתנית, הפגיעה, שמגינה על בנה, שהכאב ניבט מעיניה וכולה אומרת תשוקה שלא מוצאת פורקן. שור סלקטר מגישה משחק מאופק שאוצר בתוכו רגשות עזים, שמאיימים להתפרץ בכל רגע. זה הכוח של הדמות. שהיא אינה מתפרקת על הבמה. אבל כל מי שצופה בה, בקהל, מתפרק מבפנים וחומל על האשה העצובה הזו.

מחיאות כפיים גם לרמי ברוך החולמני והפאתטי (הפאה המצחיקה עושה לו רק טוב), לנדב אסולין המשעשע והמוחצן, (שמגלה כישורים יוצאי דופן), לנעמה שטרית המקסימה (בתפקיד העגלה, שניצלת משחיטה), למיכה סלקטור הקשוח והמחוספס (מתי נראה אותו בתפקיד רך, פגיע, רגיש ונטול שליטה?), למוטי אבי כץ שמגלם סוחר ממולח, לאסנת בן יהודה שמפגינה כישורים קומיים ולדנה מיינרט שהיא תמיד טובה.

חלומות ויצרים. ברוך ושטראוס. צילום: יוסי צבקר

ואחרון חביב ניר שטראוס בתפקיד נוגע ללב של הילד ששואל שאלות והוא גם המספר של הסיפור (יחד עם רמי ברוך). גם אם הוא מתיילד לפעמים, היחסים שלו עם אמו (שור סלקטר), יוצרים רגעים של תיאטרון טוב ונוגע.

"כימים אחדים" אינה הצגה שמעניקה חוויה עוצמתית שבשבילה באים לתיאטרון, אבל היא יצירה תמימה ונוסטלגית עם קסם ודמיון, חומר למחשבה ואנשים קשים שמחפשים אהבה, חיבוק ונחמה. וזה מאוד אנושי ומרגש.

 

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן