פיגרו נטול פלפל

האופרה הישראלית העלתה עם שורת סולנים מהשורה הראשונה ביצוע נטול קונדסות ל"פיגרו" המוצרטי כאשר המנצח מיקלה גמבה לא השכיל לבנות מתח והעדר הלכידות עמעם את הניגודים בין הפן הדרמטי לקומי והבימוי הפשטני של דייויד פאונטני עִִֵקֵר את השובבות מהדרמה המוצרטית

ומה בין עציץ של סברס עם סרט "לחג" לרוזן בחלוק פסים וז'קט מהודר ובין צלצול פעמון צורם לתלתלים של סוזנה

נישואי פיגארו לליברית של לורנצו דה פונטה מאת פייר אוגוסטין קרון דה בומרשה

בהשתתפות מקהלת האופרה בהדרכת אסף בנרף והתזמורת הסימפונית ראשון לציון

מנצח: מיקלה גמבה, בימוי: דייויד פאונטני, תפאורה: לסלי טרברט; תלבושות: אולה שבצוב; תאורה: קרן דרנק; תנועה: מאטה מוראי

המשכן לאמנויות הבמה, 7.4.2022

שלוש שנים לפני המהפכה הצרפתית יצא מוצרט נגד זכותו הפאודלית של האדון לבעול את המשרתת שלו בליל כלולותיה – פיגרו היא אופרה שנסבה על מרד המשרתים באדוניהם ועל עליונותן של הנשים על הגברים קהי החושים לעיתים אפילו סכלים ובראשם הפעם הרוזן. ומאחר שבמורכבות המוצרטית הגאונית עסקינן אף דמותו בכתיבתו אינה פלקטית – והדרמה של האישה הנבגדת – הרוזנת — את בדידותה מיטיב מוצרט לתאר – מתובלת בדמות הנגטיב של סוזנה המשרתת שלה האמורה להיות רבת תככים ועֹרמה ומאידך חסודה.

תמוהה הייתה על כן פשטנות היתר האפרורית בתפיסתו של הבמאי הבריטי דייויד פאונטני שחילק את הבמה לשתי קומות – עולם המשרתים ועולם האדונים. אמת, מאחורי דלתות/מסכים שקופים הסתתרו והציצו גיבורי העלילה – אך עדיין החלוקה הייתה ברורה והיה צלצול פעמון צורם כשהרוזן התדפק על הדלת הנעולה. דומה היה שהבמאי לא הותיר מקום לדמיונו החופשי של הקהל להשלים את החסר.

פשטנות יתר אפיינה אף את הביצוע המוזיקלי כאשר המנצח לא השכיל לבנות מתח בפתיחה והיה נדמה שהכול מנוגן בדינמיקה אחידה. העדר הלכידות, הצליל הרדוד של הפתיחה התזמורתית ואי הניקיונות בנגינת הכינורות צרמו בראשית האופרה. ניכר בתזמורת שאינה עומדת בקצב המהיר של הפתיחה כטוּטִי. הייתה הבלטה של הפעמה הבלתי סימטרית והליווי על הצ'מבלו היה סתמי. הפתיחה הייתה מגושמת ומסורבלת והעניקה תחושה כאילו האופרה מתנהלת בחד ממד.

רק בסוף המערכה השנייה התעוררה התזמורת לחיים כשהיא מדרבנת את השירה בנגינתה והיה תיאום בשירת הסולנים. הפתיחה למערכה השלישית הייתה ריתמית ודִרבנה את השירה. למרות היופי של הסלסולים המוצרטיים והניקיון המרשים של כלי הנשיפה הייתה תחושה שכל אגף בתזמורת מנגן בנפרד. סצנת המכתב הייתה יפה בקידומת התזמורתית אבל אפילו בפריטה לא הייתה התזמורת מסונכרנת עם השירה ולעתים כִּסתה את הסולנים בנגינתה. העדר הלכידות הפריע בעיקר בסיומי הפראזות שלא תמיד השלימו את השירה אלא נשמעו בנפרד. וכך הליווי שהיה מגושם לעתים לא תמך בשירה.

הליהוק באופרה היה מצוין ודומה שכל זמר נולד לתפקידו. כבר למן הצליל הראשון כבש הבריטון קודי קווטלסבאום בתפקיד פיגארו את לב הקהל ביפי קולו העמוק ועתיר הגוונים. הוא שר בבריטון משוחרר למרות שבתום האופרה ירד קצת בסולם – ככלל היה נדמה שכל סולן שר בסולם שלו. הוא היטיב לשחק את תפקידו בחיות כשהתזמורת מלווה אותו בהעדר לכידות.

 הבריטון עודד רייך היה מצוין בתפקיד הרוזן הן במשחקו והן בשירתו הלירית. הרעיון לעטות את גוו של כובש הנשים בחלוק פסים מרושל ובז'קט מהודר בהמשך תרם לעיצוב דמותו כ'יוֹצְמַח'. משחקי המחבואים על הבמה תרמו לאווירת הצהלה של "בופה" אך היו במידה מועטה באופרה  שלרוב היייתה סטאטית.

בסופרן מחוספס ושמנוני ולעתים נוקשה מעט, כשהיא שרה מעל לרגיסטר הטבעי שלה גילמה שירה פטשורניק את תפקיד המשרתת סוזנה ה"מפתה" בכישרון משחק. הקלילות הקונדסית המוצרטית נעלמה משירתה אך עדיין הרעיפה מבטים מלאי שובבות לא בדיוק של "ילד טוב ירושלים". התלתלים הטבעיים שלה הלמו את תפקידה ותרמו לדמותה רבת הפעלולים.

בניקיון מרשים ובצרידות מכוונת גילמה טל גנור את תפקיד הנער כרובינו כשהיא שרה את האריות במהירות ובתשוקה מתונה. יפים במיוחד היו הגוונים הכהים וצליל הראש של הסופרן שלה. ההאטות בסוף הפראזות היו במקומן. הליווי של הסלסול בכלי הנשיפה הוסיף לווית חן לשירתה והתזמורת השלימה את המשפטים.

יפה במיוחד הייתה שירתו של הטנור איתן דרורי בתפקיד דון בזיליו שהיטיב לשחק את תפקידו הגנדרני של ה"מלשן". אך מי שגנב את ההצגה היה הבס הנפלא פניני ליאון גרובנר שגילם את תפקיד הגנן בהומור ובכישרון משחק נדיר ובעיקר עם עציץ סברס קוצני שנשבר בנפילתו של כרובינו מהחלון…מצוין במשחקו הדרמטי היה הבס המרשים יורי קיסין בתפקיד הרופא ברתולו אם כי לעתים שר קצת על יד.  משעשע ולירי היה הטנור אשרי שגב בתפקיד השופט דון קורצ'יו.

את תפקידה הזעיר של בתו של הגנן, ברברינה, גילמה ורוניקה ברוק בסופרן קטן וטכניקה של שירה כלפי פנימה. את תפקיד "אמו" של פיגרו – מרצ'לינה – גילמה שקד סטרול בסופרן נקי ומלא עליצות ובשירה 'דעתנית' כנדרש ויכולת משחק נהדרת כשעזר כנגד דמותה הקריקטורית – המשקפיים והשינייים הבולטות.

 התיאום הווקאלי בין הסולנים בשירת ההרכבים היה נהדר. המקהלה שרה את תפקידה הקטן בלכידות אם כי שמעו כמעט רק את הסופרן והאלט. בתום האופרה התזמורת דווקא דחפה וליוותה יפה את החתונות בנגינה ריתמית אבל המקצבים המנוקדים גם בתהלוכה וגם בחתונה לא היו מלוכדים ולכן לא מחודדים וריתמיים אלא קהים. ההאטות בסוף הפראזות היו מוגזמות.

על כולם התעלתה אלה וסילבסקי שגילמה את תפקיד האישה הפגועה – הרוזנת – בליריות זכה ומדובבת ובדרמטית מרגשת שדרה בכפיפה אחת עם קטעי בופה למשל כשתדרכה את סוזנה כיצד להתל ברוזן ולהערים עליו או כשהִדסה על עקביה בהמשך האופרה. בתמונת המכתב שהכתיבה לסוזנה השתקפו כל הכאב והרצון לנקום בבעלה! היא עיצבה ניגודים יפים בדינמיקה וירידה נהדרת לפיאנו מצמרר. היא הייתה "תלת ממדית" בשירתה ובגילום תפקידה. למרות ההאטות המופרזות של הליווי התזמורתי עדיין אי-אפשר היה שלא להחסיר פעימה מיפי שירתה.

וכך למרות השירה המצמררת בליריות שלה והליהוק המשובח של תפקידי המשנה נעדר מביצוע זה פן הקונדסות המוצרטי  – הפלפל של פיגארו