"ופלים לימון", ספרו הראשון של יהודה גזבר, מאגד עשרים ואחד סיפורים קצרים ונובלה. הרוב המוחלט של הסיפורים בספר עוסק בצעירים דתיים בני דור ה-Y (קרי בגילאים 40-20), בשלביהם השונים: רווקים ונשואים, בחורי ישיבות ובעלי בתים, נשים וגברים; סיפור אחד עוסק בנערים וסיפור נוסף בקשישים; ועוד מספר שולי של סיפורים עוסק בצעירים שאינם (בהכרח) דתיים.

יש בספר סיפורים טובים וטובים פחות. הנובלה "ופלים" היא המוצלחת ביותר בספר, בפער ניכר משאר הסיפורים הקצרים. הנובלה מתחילה מגנבה של כ-300 ש"ח מפינת קפה (שמוכרת גם ופלים, ומכאן שם הסיפור) בישיבה גבוהה שמתופעלת כ"קופת אמון", קרי התשלום נעשה על בסיס אמון. הרב בני, אחד הרבנים בישיבה, מחליט לחקור את הנושא ולבדוק מי הגנב, והנובלה מתחקה אחר מאמציו. הסיפור כתוב בצורה כל כך טובה שמאפשרת לקרוא אותו הן כסיפור רציני והן כפרודיה, פרודיה על סיפורי בלשות ופרודיה על הציבור הדתי, שהרי מדובר בכמה מאות שקלים בודדים שנגנבו בקהילה הקטנה של הישיבה, מעין סערה בכוס מים, ובכלל: איך ייתכן שיש גנבים דתיים?

הנובלה "ופלים", כמו סיפורים אחרים בספר (המובהק שבהם הוא "מה יהיה בסופנו"), מפנה זרקור לבעיות של דור ה-Y הדתי. המחקר והתיעוד שנעשו על דור זה פסחו על הציבור הדתי, אולם לפי הסיפורים של גזבר, לפחות חלק מהמאפיינים המוכרים של דור ה-Y, כמו קשיי פרנסה או קריסת האידיאולוגיות, נוגעים גם לציבור הדתי. כך למשל, ובניגוד לתפישה העצמית של הציבור הדתי כציבור ערכי, האידיאולוגיות והערכים נעדרים מהספר. לדוגמא, הנובלה "ופלים" מציפה את קשיי הפרנסה של אברכים צעירים, ונדמה שהקשיים מקבלים נפח גדול יותר דווקא בדור הזה שבו האידיאולוגיות הגדולות קרסו, ואין מה שיצדיק או ייתן משמעות לקשיים.

"ופלים לימון" מסודר כך שהסיפורים הקצרים מופיעים בהתחלה והנובלה בסוף. בעיני זה תמוה; אם מביאים בחשבון את הליך הקריאה כחוויה מצטברת ומתמשכת, ברגע שקוראים קובץ סיפורים קצרים בשלב מסוים יש תחושת מיצוי; הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הרוב המוחלט של הסיפורים הם דומים הן בסגנון והן בתמה: סיפורים ריאליסטיים על צעירים דתיים. במקרה כזה, יש קוראים שאולי יתייאשו ויחמיצו את הנובלה המצוינת של גזבר.

יש מספר סיפורים שמתבלטים לטובה. כאלו הם למשל הסיפור "גלות", שעוסק בזוג צעירים דתיים שהאישה מחליטה להקדיש את זמנה ללימוד תורה וכיצד הדבר משפיע להם על הזוגיות, ו"אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד" המספר על חייל בן-ישיבה שפוגש חיילת בזמן הצבא. סיפורים אלו מצוינים כיוון שהם משקפים באופן המובהק ביותר את החוויות של האדם או האישה המאמינה, כלומר הם לא ממסמסים אותן או מנרמלים אותן (כפי שאולי משתמע מסיפורים אחרים בספר). בניגוד לתפישה שהצימוד "דתי-מודרני" מעיד כי ניתן להיות גם דתי וגם מודרני במעין הרמוניה, למעשה מדובר בשני עולמות שמתנגשים, והמתח שביניהם הוא שהופך את החיים הדתיים – ואת הספרות שנכתבת עליהם – למעניינים במיוחד.

סיפורים טובים נוספים מתרחשים דווקא כאשר גזבר יוצא מאזור הנוחות שלו ולא כותב סיפור ריאליסטי על צעירים דתיים כמוהו. כזה הוא למשל הסיפור "מגבות מטבח" שמספר על בחור עם נכות קלה שסבור שיש לו כוחות-על; או הסיפור "הפקר", שמספר על שני שוטרים שצריכים להחזיר לביתו אריתראי שעשה תאונה עם אופנוע גנוב ולא יודעים לאן להשיבו לאחר שהוא משתחרר מבית החולים. יחד עם זאת, שני הסיפורים ממחישים את קוצר ידו של גזבר ככותב. ב"מגבות מטבח" נדמה כי לו היה גזבר יוצא מדל"ת אמותיו הריאליסטיות ו"מתפרע" יותר, או אף לוקח את הסיפור לכיוון של סיפור פנטזיה, הסיפור היה משתבח, ואילו ב"הפקר" גזבר מעמת את הדילמה מה לעשות עם האריתראי עם דילמה של שוטר שאשתו מבקשת שיחזור הביתה במהרה. במקרה זה, דווקא אם גזבר היה מציב את הדילמה עם האריתראי לבדה ולא מוסיף לה דילמה נוספת, האימפקט של הסיפור היה חזק הרבה יותר.

"ופלים לימון" מעיד כי גזבר הוא כותב מיומן עם קול מיוחד שיהיה מעניין לקרוא את ספריו הבאים – עוד נכונו לו עלילות – אך הוא סובל מכמה תסמינים של ספר ביכורים. הנובלה מראה כי כוחו של גזבר דווקא בסיפורים ארוכים ולא בסיפורים קצרים ולעתים נדמה כי סיפוריו הם כמו פג שבא לעולם בטרם עת, ושהייה נוספת במעבדת הכתיבה והוצאת נובלה נוספת או רומן היו מיטיבות עם גזבר. בנוסף, בחלק מהסיפורים גזבר "פונה" אל הקוראים (כך למשל בסיפור "מה תעשה הבת ולא תחטא": "ועל מה אנחנו מדברים אם לא על אורית.."); במקומות אחרים גזבר עושה שימוש אינפלציוני בסוגריים, ובמקרים רבים נוספים הוא משלב ביטויים מארון הספרים היהודי שלא בהכרח מתאימים, כמו תיאור ילד שגונב מקיוסק כמי "שיצא בשלום מן הקודש". המשותף לכל אלו שנדמה כי גזבר מתאהב במילותיו ומתקשה לוותר עליהן. אם לנקוט בביטוי שאף הוא מארון הספרים היהודי: לפעמים האהבה מקלקלת את השורה. וגם: עת לכתוב, ועת למחוק.

ופלים לימון • יהודה גזבר • הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד • 2020 • 318 עמ'