Skip to content

אמש במחול: "ונצואלה" של להקת בת שבע עורכת ניסוי לבדיקת זיכרון

יצירה אחת המוצגת פעמיים ברצף, בודקת כיצד המוסיקה המלווה את היצירה יכולה לשנות את משמעות היצירה בעיני הצופה. ניסוי מרתק ובעיקר ביצוע ויכולות מושלמים

אמש במחול: "ונצואלה" של להקת בת שבע עורכת ניסוי לבדיקת זיכרון

יצירה אחת המוצגת פעמיים ברצף, בודקת כיצד המוסיקה המלווה את היצירה יכולה לשנות את משמעות היצירה בעיני הצופה. ניסוי מרתק ובעיקר ביצוע ויכולות מושלמים

היצירה נפתחת בתהלוכת אבל איטית לקול צלילי מוזיקת רקויאם לכל אורך הקטע בן ה-40 דקות. לפתע חלק מהם פוצחים בריקוד סלוני לטיני עם מוטיבים של בלט קלאסי. בהמשך המחול הופך לקטע ראפ. הרקויאם עדיין מושמע לכל אורך המופע ועד לסופו. בשלב מסוים נעלמים חלק מהרקדנים ומתחלפים באחרים המחזיקים בידיהם בדים לבנים. הבדים משמשים בהמשך להצלפה על הריצפה ולבסוף מכסים כתכריכים את אחד הרקדנים השוכב על הריצפה. הקטע ממשיך עם סצינת רכיבת הרקדניות על גבם של הרקדנים עשויה היטב ומסתיים בעוד קטעי ריקודים סלוניים מהירים.

קרדיט צילום: ASCAF

החלק השני שהוא אותה יצירה בדיוק, גם הוא נמשך 40 דקות, מלווה הפעם במוזיקה קצבית רועשת וגועשת המבקשת מהצופה לחוש את ההבדל ולבדוק אם המשמעות יכולה להשתנות כשמתנגנת מוזיקה שונה. הפעם מחול הבדים הלבנים הופך למחול דגלים של מדינות בקונפליקט וזעקות השבר מהחלק הראשון הופכות לזעקות מחאה.

על הרעיון הטמון במופע הייחודי הזה, מסביר נהרין לגילי איזיקוביץ בהארץ, עם עליית בכורת המחול בשנת 2017 כי "במקרה הזה נקודת ההתייחסות שייכת קודם כל לזה שכבר ראינו את הקטע הזה לפני 40 דקות וזה גורם לחוויית צפייה אחרת. כשאת רואה עבודה או קטע פעם אחת, יש לזה איזו שהיא חשיבות שזה פעם אחת. עצם זה שבחרתי להראות לך את זה בפעם השנייה, אומר שאני יכול להראות גם בפעם השלישית והרביעית וזה מתחבר לאינסוף האפשרויות שיש לנו בבחירות שלנו. אני מציע לך עוד פעם ובעצם מציע לך את האינסוף. זה שאני יכול לעשות משהו פעם ואז עוד פעם, זה כמו לחיות פעמיים".

השערת הניסוי כי מוזיקה משנה משמעות הצליחה. אכן היצירה השניה המלווה במוזיקה קצבית, הרגישה כשונה וכמעניינת יותר למרות שהתנועה היתה זהה. באופן כללי, מצאתי את עצמי משועממת בקטעים רבים שנמשכו כמו מסטיק. היה חסר ה"עוד משהו" שמופיע לרוב ביצירות של בת שבע. כאן הוא נפקד. בדף היצירה שקיבלנו נאמר "שאלו תנועות הבורחות לעבר התרוקנות ונכשלות בכך שוב ושוב", בהמשך לדברים אלו אפשר לומר שהכישלון הזה שיעמם במקצת.

צילום: שרה פלד

מאת: אוהד נהרין

בביצוע רקדני הלהקה עונת 2022-2021: חן אגרון, בילי בארי, יעל בן-עזר, בן גרין, שון האו, צ'יאקי הוריטה, צ'אן וונג קים, מתן כהן, שיר לוי, אדריאן ליפסון, אוהד מזור, ג׳יאני נוטרניקולה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, אמליה סמית, איגור פטשנצ'וק, לונדיווה קוזה

עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי) עיצוב ועריכת פסקול: מקסים ואראט
יועץ מוסיקלי: נדב ברנע עיצוב תלבושות: ארי נקמורה אסיסטנט לאוהד נהרין וארי נקמורה: אריאל כהן הדרכת רקדנים: נטשה פטרובה אסיסטנט: עמרי משיעל

היצירה נפתחת בתהלוכת אבל איטית לקול צלילי מוזיקת רקויאם לכל אורך הקטע בן ה-40 דקות. לפתע חלק מהם פוצחים בריקוד סלוני לטיני עם מוטיבים של בלט קלאסי. בהמשך המחול הופך לקטע ראפ. הרקויאם עדיין מושמע לכל אורך המופע ועד לסופו. בשלב מסוים נעלמים חלק מהרקדנים ומתחלפים באחרים המחזיקים בידיהם בדים לבנים. הבדים משמשים בהמשך להצלפה על הריצפה ולבסוף מכסים כתכריכים את אחד הרקדנים השוכב על הריצפה. הקטע ממשיך עם סצינת רכיבת הרקדניות על גבם של הרקדנים עשויה היטב ומסתיים בעוד קטעי ריקודים סלוניים מהירים.

קרדיט צילום: ASCAF

החלק השני שהוא אותה יצירה בדיוק, גם הוא נמשך 40 דקות, מלווה הפעם במוזיקה קצבית רועשת וגועשת המבקשת מהצופה לחוש את ההבדל ולבדוק אם המשמעות יכולה להשתנות כשמתנגנת מוזיקה שונה. הפעם מחול הבדים הלבנים הופך למחול דגלים של מדינות בקונפליקט וזעקות השבר מהחלק הראשון הופכות לזעקות מחאה.

על הרעיון הטמון במופע הייחודי הזה, מסביר נהרין לגילי איזיקוביץ בהארץ, עם עליית בכורת המחול בשנת 2017 כי "במקרה הזה נקודת ההתייחסות שייכת קודם כל לזה שכבר ראינו את הקטע הזה לפני 40 דקות וזה גורם לחוויית צפייה אחרת. כשאת רואה עבודה או קטע פעם אחת, יש לזה איזו שהיא חשיבות שזה פעם אחת. עצם זה שבחרתי להראות לך את זה בפעם השנייה, אומר שאני יכול להראות גם בפעם השלישית והרביעית וזה מתחבר לאינסוף האפשרויות שיש לנו בבחירות שלנו. אני מציע לך עוד פעם ובעצם מציע לך את האינסוף. זה שאני יכול לעשות משהו פעם ואז עוד פעם, זה כמו לחיות פעמיים".

השערת הניסוי כי מוזיקה משנה משמעות הצליחה. אכן היצירה השניה המלווה במוזיקה קצבית, הרגישה כשונה וכמעניינת יותר למרות שהתנועה היתה זהה. באופן כללי, מצאתי את עצמי משועממת בקטעים רבים שנמשכו כמו מסטיק. היה חסר ה"עוד משהו" שמופיע לרוב ביצירות של בת שבע. כאן הוא נפקד. בדף היצירה שקיבלנו נאמר "שאלו תנועות הבורחות לעבר התרוקנות ונכשלות בכך שוב ושוב", בהמשך לדברים אלו אפשר לומר שהכישלון הזה שיעמם במקצת.

צילום: שרה פלד

מאת: אוהד נהרין

בביצוע רקדני הלהקה עונת 2022-2021: חן אגרון, בילי בארי, יעל בן-עזר, בן גרין, שון האו, צ'יאקי הוריטה, צ'אן וונג קים, מתן כהן, שיר לוי, אדריאן ליפסון, אוהד מזור, ג׳יאני נוטרניקולה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, אמליה סמית, איגור פטשנצ'וק, לונדיווה קוזה

עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי) עיצוב ועריכת פסקול: מקסים ואראט
יועץ מוסיקלי: נדב ברנע עיצוב תלבושות: ארי נקמורה אסיסטנט לאוהד נהרין וארי נקמורה: אריאל כהן הדרכת רקדנים: נטשה פטרובה אסיסטנט: עמרי משיעל

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן